שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 95: בית גדול בבוסטון

הבית הישן מעץ חרק.

הבית הישן מעץ חרק.

הוא חרק כשנכנסו אליו, והוא חרק כשיצאו ממנו. הוא חרק כשתום קפץ על המדרגות, והוא חרק כשאף אחד לא קפץ על שום דבר, סתם, באמצע הלילה, כאילו הוא מדבר לעצמו מתוך שינה. הגג שלו דלף בשלושה מקומות, ואחד מהם היה בדיוק מעל המקום שבו אנה רצתה לשים את המיטה. הרצפה בסלון הייתה עקומה כל כך, שכשתום שם עליה גולה, היא התגלגלה לבד לפינה, ונעצרה שם, כאילו גם לה נמאס.

"הוא מושלם," אמר תומאס, ביום הראשון, כשעמד באמצע הסלון, עם הידיים על המותניים, והסתכל על הקורות בתקרה.

"הוא נופל," אמרה אנה.

"הוא מושלם," חזר תומאס. ונועה, שעמדה בפתח, ראתה בעיניים שלו משהו שהיא ראתה רק פעם אחת לפני כן: בעיניים של אבא שלה, כשהוא הסתכל על גשר מוצרט.

נועה, אגב, ביצעה את הרשימה. בשדה התעופה, בשער היציאה, מול מאה נוסעים עייפים. סעיף אחד: חיבוק. סעיף שתיים: עוד חיבוק. וסעיף שלוש, הריב על המזוודה, התחיל כבר במכונית, כי המזוודה הקטנה מדי במיוחד לא נסגרה, ושתיהן ישבו עליה ביחד, ומשכו את הרוכסן, וצעקו זו על זו, וצחקו כל כך, שאדם היה צריך לעצור בצד הכביש.

* * *

השיפוץ התחיל למחרת, בשש בבוקר. ומאז, הוא לא נגמר.

תומאס עבד כל יום, מזריחה ועד שקיעה. הוא החליף קורות, וקרשים, ומדרגות. הוא תיקן את הגג, אחרי שטיפס עליו בגשם, עם אלה, שטיפסה אחריו ולא הסכימה לרדת, "כי אני הכי טובה בטיפוס בבית הזה". והוא בנה מדפים. הרבה מדפים. בכל חדר. מדפים לספרים, ומדפים לכלים, ומדפים למגנטים של תום, ומדפים למדפים. אדם אמר שבקצב הזה, בעוד חודש, הבית יהיה עשוי ממדפים בלבד, ויחזיק את עצמו רק בעזרת הספרים שעליהם.

"זה מבנה יציב מאוד," אמר תומאס, באנגלית. כי תומאס למד עוד מילים. "סטייבל" הייתה המילה האהובה עליו. הוא אמר אותה על כל דבר. על המדפים. על המדרגות. על הקפה של שירה. "סטייבל."

והשכנים שמו לב. קודם גברת אובריאן, מהבית ממול, אישה זקנה עם מרפסת שקרסה לפני עשר שנים, ושאיש לא הסכים לתקן, "כי זה עץ ישן מדי". היא עמדה על המדרכה, וצפתה בתומאס מחליף קורה בגג, וביום השלישי, היא חצתה את הכביש, עם עוגת תפוחים, ושאלה, בשפה איטית וברורה, כמו שמדברים עם תייר: "אתה… מתקן… עץ… ישן?"

"יס," אמר תומאס. "סטייבל."

ובתוך שבועיים, היו לתומאס שבעה לקוחות, ורשימת המתנה, ואנה הדפיסה לו כרטיסי ביקור, עם יונה קטנה בפינה: "תומאס ברגר. נגר. עץ ישן, באהבה."

ואדם… אדם בנה גשר.

מאחורי שני הבתים, בחצר המשותפת, הייתה בריכה. קטנה. ישנה. בצורת כליה, עם מים ירוקים ועם צפרדע אחת שגרה בה ולא הסכימה לעבור דירה. אף אחד לא שחה בה. אף אחד לא רצה לשחות בה. ואפשר היה להקיף אותה בשמונה צעדים, מכל צד.

"אני בונה גשר מעליה," הודיע אדם, ביום ראשון בבוקר, עם תוכניות מגולגלות מתחת לזרוע.

"למה?" שאלה שירה.

"כדי לחבר בין הבתים," אמר אדם.

"הבתים כבר מחוברים," אמרה שירה. "יש שביל. שמונה צעדים. מסביב לבריכה."

"שביל זה לא גשר," אמר אדם, בכבוד עמוק. "שביל זה שביל. גשר זה הצהרה."

והוא בנה אותו. במשך שלושה שבועות, בכל ערב ובכל סוף שבוע, עם תומאס, שהביא את העץ, ועם תום, שהביא את הברגים, ועם בני, שהביא כריכים והלך לאיבוד פעמיים בדרך מהמטבח. גשר עץ קטן, מקושת, עם מעקה, מעל הבריכה הירוקה, מצד אחד לצד השני. ארבעה מטרים בדיוק.

ובטקס הפתיחה, כשכולם עמדו מסביב, ואדם גזר סרט אדום עם מספריים של מטבח, הצפרדע קפצה מהמים, ונחתה בדיוק באמצע הגשר, וישבה שם, והסתכלה על כולם.

"היא הראשונה שעוברת," אמר תום בהתרגשות.

"היא לא עוברת," אמרה גרטה, בשיחת וידאו מזלצבורג, מהטלפון שליבי החזיקה. "היא כובשת."

והצפרדע, מאז, גרה על הגשר. אדם קרא לה "המהנדסת הראשית".

ותומאס, שעמד ליד, בחן את הגשר, ודפק על המעקה פעמיים, ועלה עליו, וקפץ פעם אחת, באמצע, ליד הצפרדע. הגשר לא זז. "סטייבל," אמר תומאס, ונתן לאדם טפיחה על הכתף. ואדם, לפי שירה, לא שטף את החולצה הזאת שבוע.

ובקצה הגשר, בצד של בית ברגר, אנה שתלה את הייחור מעץ התפוחים. ענף דק, עם שלושה עלים, באדמה של בוסטון. כולם עמדו מסביב ושתקו, כמו בטקס. ותומאס כרע, ואמר לו משהו בשקט, בגרמנית. אלה הייתה בטוחה שזה היה "נו".

* * *

ושירה ואנה רבו על המטבח.

זה היה הריב הראשון שלהן אי פעם. ונועה, שישבה על המדרגות עם אלה, והקשיבה, חשבה שזה הריב הכי משמח ששמעה בחיים.

"צהוב," אמרה אנה. "צהוב כמו חמאה. כמו המטבח בזלצבורג. מטבח צריך להיות חם."

"כחול," אמרה שירה. "כחול כמו הים. כחול זה מרגיע. אחרי יום עם עשרים ילדים בגן, את תרצי להירגע."

"צהוב זה מרגיע."

"צהוב זה מעורר."

"אז נתעורר."

הן עמדו מול הקיר הריק, כל אחת עם פחית צבע קטנה, דוגמה, ומכחול, והסתכלו זו על זו כמו שתי אלופות שחמט לפני מהלך מכריע. ותומאס ואדם, מהצד, לא התערבו. לא במילה. אדם אמר אחר כך שזאת הייתה ההחלטה ההנדסית הכי חכמה שקיבל אי פעם.

ובסוף, אחרי שבוע, ואחרי עשר דוגמאות, ואחרי שאנה צבעה פס צהוב ושירה צבעה לידו פס כחול, ושתיהן עמדו ובהו בהם הרבה זמן, שירה אמרה: "ירוק."

ואנה אמרה: "ירוק."

ושתיהן צחקו. כי צהוב וכחול זה ירוק. וזה היה, כנראה, הפתרון הכי פשוט בעולם, והן היו צריכות שבוע שלם כדי לגלות אותו.

"כמו תאומות," אמרה אלה, מהמדרגות. "שני צבעים שונים. וביחד, משהו שלישי."

"אל תתחילי עם המטפורות," אמרה נועה. "אבא שלך כבר מספיק."

"איזה מהם?" שאלה אלה.

נועה חשבה. "שניהם," היא אמרה. "אחד עם גשרים ואחד עם עץ. אנחנו מוקפות."

* * *

תום מצא מקום לכל המגנטים.

זה לא היה פשוט. כי בינתיים, עם המגנטים מהקבוצה, מכל העולם, ועם ניידת המשטרה של הובר, ועם הקנגורו של רובי, ועם מגדל אייפל של קיאן, ועם עוד שלושים שהוא קנה בשדה התעופה בווינה, היו לו שלוש מאות שמונים ושבעה מגנטים. והמקרר בבית הישן היה גדול. אבל לא כל כך גדול.

אז תומאס בנה לו לוח. לוח מתכת ענק, על כל הקיר של המטבח הירוק, מהרצפה עד התקרה, עם מסגרת מעץ אלון, שתומאס גילף בה, בלילות, יונים קטנות.

ותום עמד מול הלוח, ביום הראשון, עם קופסת נעליים מלאה במגנטים, ולא זז חמש דקות. והפה שלו היה פתוח. והעיניים שלו היו מלאות.

ואז הוא תלה את המגנט הראשון. היונה. המגנט שפתח את הבריח במרתף. באמצע. בדיוק באמצע.

"זה המקרר הכי טוב בעולם," הוא הכריז, אחרי שתלה את כולם, בשתיים בלילה, כשאנה כבר שלחה אותו לישון שלוש פעמים. "הכי טוב. בכל העולם. כולל המקררים של יפן."

"זה לא מקרר," אמרה נועה. "זה קיר."

"זה מקרר של הלב," אמר תום. ונרדם, בעמידה, ליד הלוח, ותומאס הרים אותו והעביר אותו למיטה.

* * *

ובשבת הראשונה של נובמבר, ברחוב הראשי, שתי דקות מהבית, נפתחה מאפייה קטנה. עם חלון ראווה, ועם שלט מעץ, שתומאס גילף, באותיות מסולסלות: "אצל קלרה. קצת זלצבורג בבוסטון."

בשש בבוקר כבר היה תור. בשבע, התור הגיע עד הפינה. אנשים בבוסטון, מסתבר, לא ידעו מה זה שטרודל אמיתי, ובני צדק, זה היה מצב חירום. קלרה עמדה מאחורי הדלפק, עם הנוצה הירוקה בשיער ועם קמח עד המרפקים, ומכרה, וצחקה, וקראה לכל לקוח "שאץ", גם לשוטר ענק עם שפם, שהסמיק עד האוזניים. ובני עמד בקופה, ונתן עודף לא נכון לכל לקוח שלישי, ותמיד יותר מדי, כך שבסוף היום הקופה הייתה חסרה עשרים דולר, וקלרה אמרה שזה שווה את זה, כי הוא נראה כל כך מאושר.

ובשיחת וידאו מזלצבורג, לוקאס הסתכל על המגשים, דרך המסך, ובכה. "זה לא הוגן," הוא אמר. "יש לכם את קלרה, ואת השטרודל, ואת אלה. ולי יש רק את גרטה."

"תודה, לוקאס," אמרה גרטה, מהצד.

"באהבה," אמר לוקאס. "אבל עדיין."

* * *

ואז היה החדר.

החדר בעליית הגג של הבית הישן. חדר אחד, גדול, עם חלון עגול כמו של ספינה, ועם תקרה משופעת, ועם קורת עץ באמצע, שתומאס תלה עליה, בשבילה, אחיזה אחת, אדומה, משומשת. האחיזה של הר וינטר. ועל המשקוף של הדלת, המשקוף מזלצבורג, עם הקווים של אלה בצד אחד, ובצד השני, חדש, קו אחד, עם תאריך, ועם השם "נועה". בגובה זהה בדיוק לקו האחרון של אלה.

"זה החדר שלכן," אמרו ארבעת ההורים, ביחד. "של שתיכן. משותף."

נועה ואלה עמדו בפתח. והסתכלו על החדר. ואחר כך זו על זו.

"אני צריכה צד," אמרה נועה.

"אני צריכה צד," אמרה אלה.

ונועה הוציאה גיר. גיר לבן, של לוח. ומתחה קו. באמצע החדר. ישר כמו סרגל, מהחלון העגול ועד הדלת. "זה הצד שלי," היא אמרה, והצביעה ימינה. "ושם הצד שלך. ואסור לעבור את הקו. בלי רשות. בכתב."

"בכתב?"

"בכתב. עם חתימה."

"מוסכם," אמרה אלה, ולחצה לה יד, בחגיגיות, מעל הקו.

וזה החזיק. יום שלם. עד הערב.

בערב, נועה ישבה במיטה שלה, בצד שלה, עם ספר. ואלה ישבה במיטה שלה, בצד שלה, עם חליל. והחדר היה שקט. מסודר. מחולק. ובפעם הראשונה מאז שנפגשו, שתיהן הרגישו בודדות. ממש בודדות. מטר וחצי זו מזו.

אלה הסתכלה על הקו הלבן הרבה זמן. ואז היא קמה, והלכה לשירותים, וחזרה עם סמרטוט רטוב. וכרעה על הברכיים. ומחקה את הקו. מהחלון העגול ועד הדלת. לאט. בלי להגיד מילה.

נועה הסתכלה עליה.

"לא ביקשת רשות," היא אמרה. "בכתב."

אלה הוציאה מהכיס פתק. קטן. מקופל. ונתנה לה. נועה פתחה אותו. היה כתוב בו, בכתב העקום של אלה: "בקשה למחוק את הקו. סיבה: הוא מיותר. חתימה: טל."

נועה קראה את הפתק פעמיים. ואחר כך הוציאה עט, וחתמה למטה. "מאושר."

והן גררו את המיטות אחת אל השנייה, באמצע הלילה, עם חריקות נוראיות של עץ ישן, עד ששתי המיטות נגעו. ואנה, מלמטה, צעקה "מה קורה שם?!", ושירה צעקה "תניחי להן!", ותומאס, מהמיטה, אמר "נו", ואדם צחק.

ובחושך, מתחת לחלון העגול, נועה לחשה: "לילה טוב, טל."

ואלה לחשה: "לילה טוב, נועה. הבית שלנו חורק."

"בקטע טוב," אמרה נועה.

ובחוץ, מעל הגשר הקטן, מעל הבריכה הירוקה ומעל הצפרדע הישנה, ירד השלג הראשון של בוסטון. לבן, שקט, בדיוק כמו בזלצבורג. והפעם, אף אחד לא היה צריך לספור ימים.

החצי השני שלי פרק 95: בית גדול בבוסטון - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין