ביום הראשון של אלה בבית הספר של נועה, שלושה מורים, מזכירה אחת ושומר אחד טעו בשמות שלהן. לפני עשר בבוקר.
המורה למתמטיקה, מר פטרסון, גבר גבוה עם עניבה של דינוזאורים, קרא "נועה" ופנה לאלה, ואחר כך קרא "אלה" ופנה לנועה, ואחר כך הוריד את המשקפיים, וניקה אותם, והחזיר, ואמר "אני מצטער, יש לי בעיה עם העיניים הבוקר", ואז שאל את נועה איך האנגלית שלה, "בהתחשב בזה שהגעת מאוסטריה".
"האנגלית שלי מצוינת," אמרה נועה. "נולדתי פה. כלומר, לא פה. בווינה. אבל גדלתי פה. היא הגיעה מאוסטריה." והצביעה על אלה.
"שלום," אמרה אלה, במבטא אוסטרי כבד, בכוונה, עם חיוך. "אני הזרה."
הכיתה צחקה. ומר פטרסון, אחרי רגע, צחק גם. "אני רואה שיהיה לנו שנה מעניינת," הוא אמר. ושם על השולחן של כל אחת מהן פתק קטן, צבעוני. צהוב לנועה. ירוק לאלה. "למקרה חירום," הוא הסביר.
"הוא שם לנו צבעים," לחשה אלה. "כמו לתינוקות בבית חולים."
"לפחות הוא לא מחליף בינינו," לחשה נועה.
ושתיהן שתקו. ואחר כך, שתיהן, באותו רגע, התחילו לצחוק. בשקט. מתחת לשולחן. עם הנחרה.
* * *
השבוע הראשון היה כמו מחזמר של ליבי, רק בלי שירים.
אלה ישבה ליד נועה בכל שיעור. ובכל שיעור, משהו מצחיק קרה. המורה להיסטוריה, גברת צ'אנג, שאלה את נועה שאלה, ואלה ענתה. המורה לספורט, מר דיאז, שלח את נועה לטפס על החבל, בטוח שהיא אלה, ונועה עלתה מטר וחצי, ונתקעה, וצעקה, ואלה טיפסה אחריה עד התקרה, ונגעה בה, וירדה, ואז טיפסה שוב, כדי להוריד את נועה. מר דיאז אמר שזה היה השיעור הכי טוב שלו מאז שהתחיל ללמד. והוא ביקש מאלה להראות לכל הכיתה איך מטפסים, ובסוף השיעור, חצי מהבנים כבר קראו לה "הקוף מאוסטריה", בהערצה עמוקה.
ובארוחת הצהריים, בקפטריה, כל בית הספר הסתכל עליהן. כי כולם כבר ידעו. העיתונים, וליבי, שסיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ולחלק ממי שלא היה מוכן. "התאומות מהעיתון!" לחש ילד אחד לחבר שלו, ליד מכונת המשקאות. "אלה שתפסו את האחות!"
"זה מוזר," אמרה אלה, ואכלה צ'יפס. "בזלצבורג אף אחד לא הסתכל עלי. חוץ מכשטיפסתי על הגג של בית הספר."
"תתרגלי," אמרה ליבי, שישבה מולן, וזרחה. "ככה זה כשמפורסמים. אני כבר התרגלתי."
"את לא מפורסמת," אמרה ג'ס.
"הייתי בעיתון," אמרה ליבי. "באנגלית. 'הנערה האמיצה מבוסטון'. יש לי את זה במחברת ורודה. אני מוכנה להראות לך. שוב."
"ראיתי. שמונה פעמים."
"אז תשע."
ואלה טעמה, באותה ארוחה, את הכריך האמריקאי הראשון שלה. חמאת בוטנים וריבה. היא הסתכלה עליו בחשד, כמו שתומאס מסתכל על מילים באנגלית, ונגסה. ולעסה. ולעסה. ולעסה. כי חמאת בוטנים, מסתבר, נדבקת לחך כמו דבק נגרים. "זה טעים," היא אמרה בסוף, אחרי דקה שלמה. "אבל אני לא יכולה לדבר."
"סוף סוף," אמרה נועה. "אמריקה ניצחה."
* * *
ואז הגיע יום רביעי. ויום רביעי היו בו שני מבחנים.
מבחן בהיסטוריה, לכיתה של נועה, בשעה הראשונה. ומבחן במתמטיקה, לקבוצה של אלה, שהייתה עדיין בקבוצה של "התלמידים החדשים", בשעה השנייה.
ובלילה שלפני, במיטות הצמודות, בחושך, אלה לחשה: "נועה. יש לי רעיון."
"אני לא אוהבת את הטון."
"תקשיבי. את אוהבת היסטוריה. אבל את שונאת מבחנים בהיסטוריה, כי את תמיד בטוחה שאת שוכחת תאריך, ואז את לחוצה, ואז את באמת שוכחת. ואני… אני גרועה במתמטיקה בכתב. בראש אני טובה. בכתב, המספרים בורחים לי. אז…"
"לא."
"נתחלף. רק פעם אחת. אני אעשה את ההיסטוריה שלך. בני סיפר לי על כל קרב באירופה, כל הקיץ, שלוש פעמים. ואת תעשי את המתמטיקה שלי. את טובה במספרים בכתב. ואף אחד לא יידע. הם לא מבדילים בינינו גם כשאנחנו לא מתחלפות."
"זה רמאות," אמרה נועה.
"זה ניסוי מדעי," אמרה אלה.
נועה שתקה הרבה זמן. והאף שלה, בחושך, התקמט, ואלה לא ראתה את זה, אבל ידעה.
"פעם אחת," אמרה נועה בסוף. "ובשום אופן לא שוב."
* * *
בבוקר, הן החליפו בגדים, בשירותים של הבנות, בשבע וחמישים. נועה לבשה את הסווטשירט של אלה, האפור, עם ההר. אלה לבשה את החולצה של נועה, המכופתרת, עם השרוולים המקופלים פעמיים, באותו רוחב. ונועה, בשתי ידיים רועדות, החליפה איתה נעליים. אדומה וירוקה.
"אני מרגישה כמו פושעת," לחשה נועה.
ובדיוק אז, ליבי נכנסה לשירותים, והסתכלה עליהן, ועל הבגדים, ועל הנעליים, וקפאה. ונועה ראתה בעיניים שלה, ברגע אחד, את כל המחזמר: ההתחלפות, המבחן, הסוד, הדרמה. ליבי פתחה את הפה.
"לא," אמרו נועה ואלה ביחד.
ליבי סגרה את הפה. ואחר כך פתחה אותו שוב, ולחשה: "אבל אני מצלמת את זה לסרט התיעודי. אחר כך. כשזה יהיה מותר." ויצאה.
"את נראית כמוני," אמרה אלה. "זה כמעט אותו דבר."
והן הלכו. כל אחת לכיתה של השנייה. וישבו. וכתבו את השם של השנייה בראש הדף. ונועה, שכתבה "אלה ברגר" בראש מבחן במתמטיקה, הרגישה פתאום משהו מוזר. לא רק אשמה. משהו אחר. כאילו היא כותבת את השם של עצמה, בשפה אחרת.
המבחן במתמטיקה היה קל. ממש קל. נועה גמרה אותו בעשרים דקות, ובדקה פעמיים, ואחר כך ישבה, ובהתה בחלון, ודאגה לאלה.
ובכיתה של ההיסטוריה, אלה קראה את השאלה הראשונה: "תאר את הגורמים לקרב ווטרלו ואת תוצאותיו." וחייכה חיוך כל כך רחב, שגברת צ'אנג שאלה אם הכול בסדר.
"הכול מצוין," אמרה אלה. "אני פשוט אוהבת את נפוליאון. כלומר, לא אוהבת. מבינה. בגלל הבוץ."
* * *
התוצאות הגיעו ביום שני.
נועה, בשם "אלה ברגר", קיבלה במתמטיקה תשעים ושמונה. הציון הכי גבוה בקבוצה של התלמידים החדשים. ומר פטרסון כתב בצד, בעט אדום: "מצוין! איזה שיפור מהבוחן הקודם!"
ואלה, בשם "נועה גולד", קיבלה בהיסטוריה מאה. מאה עגול. עם הערה של גברת צ'אנג: "התשובה על ווטרלו היא הטובה ביותר שקראתי בעשרים שנה. במיוחד החלק על הבוץ."
הן ישבו על הגשר הקטן מעל הבריכה, אחרי בית הספר, עם שני הדפים, והצפרדע ביניהן. ושתקו.
"קיבלתי ציון יותר טוב במתמטיקה שלך," אמרה נועה, לאט, "ממה שאני מקבלת אף פעם במתמטיקה שלי."
"וקיבלתי יותר בהיסטוריה שלך," אמרה אלה, "ממה שאת מקבלת בהיסטוריה שלך. וממה שאני מקבלת בכל דבר."
"זה אומר…" התחילה נועה.
"…שאנחנו טובות יותר כשאנחנו לא לחוצות," סיימה אלה. "כשזה לא שלנו. כשאין מה להוכיח."
"או שאנחנו פשוט אותו אדם," אמרה נועה. "בשני גופים. עם שני פחדים שונים."
הצפרדע קרקרה.
"אנחנו צריכות לספר," אמרה נועה.
"אני יודעת," אמרה אלה. "האף שלך מתקמט כבר שלושה ימים. עוד יום, והוא יישאר ככה."
* * *
הן סיפרו למחרת. לשני המורים, ביחד, בהפסקה, בחדר המורים. מר פטרסון הסתכל עליהן, עם עניבת הדינוזאורים, ואחר כך על הפתקים הצבעוניים, הצהוב והירוק, ואחר כך שוב עליהן. וגברת צ'אנג הניחה את הקפה.
"החלפתן," אמרה גברת צ'אנג.
"פעם אחת," אמרה נועה. "ואנחנו מצטערות. באמת. זה היה רעיון שלה."
"זה היה רעיון שלי," אמרה אלה. "אבל היא הסכימה מהר מאוד."
"לא מהר מאוד."
"תוך שבע דקות."
המורים הסתכלו זה על זה. ומשהו בקצה הפה של מר פטרסון זז. "אתן יודעות," הוא אמר, "שבעשרים שנה של הוראה, אף תלמיד לא בא לספר לי שהוא רימה. אף פעם. הם תמיד מחכים שאני אתפוס." הוא הוריד את המשקפיים. "אתן תיגשו שוב. שתיכן. כל אחת למבחן שלה. ביום חמישי. ואם תקבלו לפחות שמונים, נשכח מזה."
אלה קיבלה במתמטיקה שמונים ושש. נועה קיבלה בהיסטוריה תשעים ושלוש. ושתיהן הסכימו שזה היה הציון הכי מגיע שקיבלו בחיים.
בבית, ההורים שמעו את כל הסיפור, בארוחת הערב, ליד השולחן שלא זז. שירה ואנה הסתכלו זו על זו, ואמרו ביחד "אתן לא מתחלפות יותר אף פעם", באותו טון בדיוק, ונועה חשבה שאמהות, מסתבר, הן גם סוג של תאומות. אדם ניסה להיראות רציני, ונכשל, ושאל רק "תשעים ושמונה? במתמטיקה? בלי מחשבון?", ושירה בעטה בו מתחת לשולחן.
ותומאס, מקצה השולחן, הסתכל על שתיהן הרבה זמן. ואמר: "נו." ואחר כך, באנגלית: "הונסט. גוד." ונועה הבינה שהוא למד עוד שתי מילים, במיוחד בשבילן. כנה. טוב.
* * *
ובשבת בערב, ליבי וג'ס הגיעו עם שקית.
"יש משהו שאת לא יודעת," אמרה ג'ס לאלה, בפנים רציניות של מורה. "משהו שכל ילדה אמריקאית חייבת לדעת. וזה לא קשור לווטרלו."
והן הדליקו מדורה קטנה, בקערת מתכת, ליד הבריכה, מתחת לגשר, תחת הכוכבים הקרים של נובמבר. וליבי הוציאה מהשקית שקית נוספת, מלאה בכריות לבנות, רכות, קטנות.
"מרשמלו," אמרה ליבי, בחגיגיות של טקס. "תוקעים על מקל. מחזיקים מעל האש. לא בתוך האש. מעל. עד שזה זהוב. ואז…"
המרשמלו של אלה עלה באש. בבת אחת. להבה כחולה, ענקית, ואלה צרחה, ונופפה במקל, והמרשמלו הבוער עף, ונחת בבריכה, ליד הצפרדע, עם "פשששש".
"…או ככה," אמרה ג'ס.
בפעם השנייה, אלה החזיקה אותו גבוה מדי. בשלישית, נמוך מדי. ובפעם הרביעית, נועה עמדה מאחוריה, והחזיקה לה את היד, כמו שמחזיקים יד של מישהו שלומד לכתוב. ויחד, הן סובבו את המקל, לאט, מעל הגחלים, עד שהמרשמלו נהיה זהוב, ונפוח, ומושלם.
אלה אכלה אותו. ועצמה עיניים. "זה," היא אמרה, עם הפה מלא, "הדבר הכי טוב באמריקה. חוץ מנועה. ומהשטרודל של קלרה. אבל זה המקום השלישי. בכבוד."
ובאותו רגע, הטלפון של ג'ס צלצל. שיחת וידאו. לוקאס וגרטה, מזלצבורג, שם היה שתיים בלילה, עם פיג'מות ועם עיניים אדומות.
"מה אתן אוכלות?" שאל לוקאס, וקירב את הפנים למסך. "מה זה? מה זה הדבר הלבן? למה הוא זהוב? אני רוצה!"
"מרשמלו," אמרה אלה, ונופפה במקל. "קלוי."
לוקאס הסתכל על המרשמלו הרבה זמן. והפנים שלו התעוותו, כמו של מישהו שמגלה שכל החיים שלו היו שקר.
"אנחנו באים," הוא אמר. "עכשיו. מחר. אני לא יכול לחכות לקיץ. גרטה, תגידי להם."
"אנחנו באים," אמרה גרטה. ופתחה את המחברת החדשה שלה, הכחולה, ורשמה: "מטרה: בוסטון. סיבה: מרשמלו. ואלה."
"קודם מרשמלו," אמר לוקאס.
"קודם אלה," אמרה גרטה. "אבל המרשמלו קרוב."
באותו לילה, במיטות הצמודות, מתחת לחלון העגול, נועה הוציאה את הרשימה, והוסיפה לה, לאור הטלפון, סעיף חדש. סעיף שש עשרה: "לא להתחלף יותר במבחנים." ומתחתיו, אחרי מחשבה, סעיף שבע עשרה: "אבל לזכור שאני יכולה גם מתמטיקה. ושהיא יכולה גם היסטוריה. ושאנחנו יכולות יותר ממה שחשבנו, כשאנחנו לא לחוצות."
"מה כתבת?" לחשה אלה, חצי ישנה.
"שאת צריכה לתרגל מרשמלו," אמרה נועה. והאף שלה, בחושך, התקמט. ואלה, שלא ראתה, ידעה. וחייכה לתוך הכרית.