שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 97: הזמנה בדואר

המכתב הגיע ביום שלישי, בשלג.

המכתב הגיע ביום שלישי, בשלג.

הוא לא היה מכתב רגיל. מכתבים רגילים מגיעים במעטפות לבנות ודקות, עם חלון קטן מפלסטיק, ובדרך כלל אומרים שצריך לשלם משהו. המכתב הזה הגיע במעטפה עבה, בצבע שמנת, עם חותמת שעווה אדומה בגב, כמו מכתב מסרט על מלכות. והוא היה ממוען, באותיות מוזהבות, "לכבוד נועה גולד ואלה ברגר, ולחבריהן".

תום מצא אותו בתיבת הדואר, והביא אותו פנימה בשתי ידיים, לאט, כאילו היה מלא מים. "יש פה בול מהולנד," הוא הודיע. "אני רוצה אותו. אני אדביק אותו על מגנט."

"קודם נפתח," אמרה נועה.

"קודם הבול," אמר תום.

בסוף תומאס לקח את המעטפה, הסתכל עליה מכל הצדדים, כמו שהוא מסתכל על קרש לפני שהוא מנסר אותו, ופתח אותה בסכין קטנה, בקו אחד ישר ומושלם, בלי לגעת בבול. תום הנהן בהערכה. ותומאס הגיש את המכתב לנועה ולאלה, ביחד.

נועה קראה בקול. באנגלית, ואחר כך, בשביל תומאס ואנה, אלה תרגמה לגרמנית, משפט אחרי משפט.

"הקרן הבינלאומית לאומץ לב של ילדים שמחה להודיע, כי ששת הילדים, נועה גולד, אלה ברגר, ליבי, ג'ס, לוקאס וגרטה, נבחרו לקבל את פרס האומץ השנתי, על חשיפת האמת בפרשת בית החולים סנט אורסולה, ועל החזרתם של שמונה זוגות אחים זה אל זה. הטקס ייערך בבוסטון, בעשרים בדצמבר. המשפחות של כל שמונת הזוגות הוזמנו."

היה שקט במטבח הירוק.

"כל שמונת הזוגות," לחשה אלה. "כולם. ביחד. באותו חדר."

"נו," אמר תומאס. ואחר כך, אחרי רגע ארוך, הוא הוסיף משהו שאף אחד לא ציפה לו. הוא חיבק את שתיהן, באותה זרוע, ואמר באנגלית, לאט, כמו מישהו שמרים משהו כבד: "פראוד."

ותום, שחיכה בסבלנות של שלוש דקות שלמות, שזה השיא האישי שלו, קיבל סוף סוף את המעטפה הריקה, עם הבול ההולנדי, ועם החותמת האדומה. "מגנט שלוש מאות שמונים ושמונה," הוא הודיע, ורץ למעלה, אל הקיר. "בול ממלכותי. קטגוריה חדשה."

* * *

השיחה לזלצבורג הייתה רועשת.

לוקאס צעק כל כך חזק, שג'ס, שישבה ליד נועה, הנמיכה את הטלפון עד הסוף, והוא עדיין צעק. "אמריקה?! אני?! בטקס?! עם פרס?! יש שם אוכל? בטח יש שם אוכל. יש שם אוכל שאין לנו! אני צריך רשימה!"

"כבר עשיתי לך," אמרה גרטה, שישבה לידו, באותה תמונה, ופתחה את המחברת הכחולה. "ארבעים ושבעה מאכלים. לפי סדר אלפביתי. ולפי רמת הסכנה."

"רמת הסכנה?"

"חמאת בוטנים," אמרה אלה, בקול עמוק. "היא נדבקת. אתה לא תוכל לדבר דקה שלמה."

"מושלם," אמרה גרטה. "דקה שלמה בלי שלוקאס מדבר. זה הפרס האמיתי."

ההורים של לוקאס הסכימו מיד. אמא שלו רק ביקשה, שוב, כמו בקיץ, שמישהו יבטיח שהוא יאכל. "הוא תמיד אוכל," אמרה אנה, בגרמנית, בחיוך. "הבעיה היא לגרום לו להפסיק." וההורים של גרטה הסכימו אחרי יום אחד של מחשבה, ושאלה אחת בלבד: האם יש בבוסטון מועדון שחמט. ג'ס אמרה שיש. שלושה. ושהיא כבר רשמה את גרטה לטורניר מקוון נגד "ינשוף לילה", שיתקיים פנים מול פנים, בפעם הראשונה.

"ואני אתקשר הביתה כל ערב בשמונה," אמרה גרטה.

"בשמונה של זלצבורג זה שתיים בצהריים בבוסטון," אמרה נועה.

גרטה חשבה. ואחר כך כתבה במחברת: "להתקשר הביתה בשתיים. אבל להרגיש שזה שמונה."

* * *

הם נחתו בשמונה עשר בדצמבר, בערב, בשדה התעופה של בוסטון, בטיסה מפרנקפורט, עם שתי משפחות, חמש מזוודות, וקופסת עוגיות אחת מפראו ליכטנברג, שנשלחה במיוחד "לשמונה המשפחות, ולתומאס".

בני נסע לאסוף אותם בוואן שכור, גדול ולבן, ועשה את כל הסיבוב של שדה התעופה שלוש פעמים, כי בכל פעם פספס את היציאה של הטרמינל, ובפעם השלישית אמר בקול, לרמזור, "אני מדריך טיולים בינלאומי! אני מכיר את כל אירופה!". והרמזור, שהיה אמריקאי, לא התרשם. קלרה, שישבה לידו, החזיקה את המפה של ג'ס, והפנתה אותו בעדינות, בכל פעם, לכיוון הנכון. בלי לצעוק אפילו פעם אחת. ונועה, מהמושב האחורי, שמה לב שבני מקשיב לה. בדיוק לה. כמו שהוא לא הקשיב לאף מפה בחיים.

לוקאס יצא מהשער ראשון. עם מעיל פתוח, כובע צמר, ונקניקייה אמריקאית ענקית ביד, שכבר קנה בשדה התעופה, בדרך מהמטוס למזוודות.

"זה הדבר הראשון ברשימה!" הוא הכריז, ונופף בה, וחרדל עף על המעיל של גרטה. "נקניקייה! אמריקאית! היא ארוכה יותר משלנו! ורכה יותר! אבל…" הוא נגס, ולעס, וחשב, כמו שופט בתחרות. "אבל לא יותר טובה. שלוש מתוך חמש. נמשיך."

"אחת מתוך ארבעים ושבע," אמרה גרטה, וניגבה את החרדל. "אנחנו פה עשר דקות."

מאחוריהם יצאו ההורים. אמא של לוקאס, עם תיק גב ענק, שמתוכו, כך התברר, בצבצו שמונה כריכים עטופים, "לחירום". ואבא של גרטה, איש שקט עם משקפיים, שהחזיק לוח שחמט מתקפל מתחת לזרוע, כאילו היה דרכון. הוא לחץ לבני יד, ואמר "תודה שאתם מארחים", ואחר כך שאל, בלי שום הקדמה, אם יש בבית שולחן מתאים למשחק.

ואלה רצה אליהם. וחיבקה את שניהם, בבת אחת, חיבוק של שלושה, עם נקניקייה באמצע. ונועה, שעמדה מאחור, עם ליבי וג'ס, הבינה פתאום שהיא מסתכלת על החיים הקודמים של אחותה. החברים שלה מלפני. מזלצבורג. מהגג של בית הספר. ושהם, עכשיו, גם החברים שלה.

"תבואי," אמרה אלה, והושיטה לה יד מתוך החיבוק. "יש מקום."

ונועה באה. והחיבוק נהיה של שישה. ליבי, כמובן, צילמה אותו קודם, ורק אחר כך הצטרפה.

* * *

הבעיה הייתה הנאום.

מארגני הטקס ביקשו שהילדים יגידו כמה מילים. "כמה מילים", כתבו במייל, ובסוגריים: "עד ארבע דקות, בבקשה". וליבי, שקראה את המייל ראשונה, ראתה רק את המילים "נאום" ו"במה", ונעלמה לחדר שלה ליום וחצי.

היא יצאה עם אחד עשר עמודים. בכתב יד. בשני צדי הדף.

"זה הנאום," היא אמרה, והניחה אותו על השולחן בחדר של התאומות, בעליית הגג, מתחת לחלון העגול. "הוא מתחיל בילדות שלי."

"הילדות שלך?" שאלה ג'ס. "את בת שתים עשרה. את עדיין בילדות שלך."

ג'ס מדדה את הזמן. ליבי קראה את הנאום בקול, עם תנועות ידיים, ועם הפסקה דרמטית אחת שנמשכה, לפי הטלפון של ג'ס, ארבעים שניות. הנאום כולו נמשך עשרים ושתיים דקות.

"צריך לקצר," אמרה נועה, בעדינות.

"בכמה?"

"בשמונה עשרה דקות."

ליבי נשכבה על הרצפה, כמו שחקנית בסוף טרגדיה. "זה כמו לבקש מבטהובן לקצר סימפוניה לשיר ליום הולדת."

אז גרטה לקחה את העמודים, ועיפרון, ועבדה עליהם כמו על משחק שחמט. היא הוציאה את הילדות של ליבי. את הקיץ שלפני. את הפסקה על החשיבות של תאורה טובה. את ההפסקה הדרמטית. וגם את החלק שבו ליבי מודה לבמאים שעוד לא עבדה איתם. ובסוף נשאר עמוד אחד. חצי עמוד בעצם. ארבע דקות בדיוק, אם ליבי לא עוצרת לנשום יותר מדי.

"אני מסכימה," אמרה ליבי מהרצפה, "בתנאי אחד. שאני אגיד את המשפט האחרון."

"מה המשפט האחרון?"

ליבי קמה, ניגבה את הברכיים, והסתכלה עליהם בעיניים בורקות. "זה סוד. אתם תשמעו בטקס."

ולוקאס, שהתבקש גם הוא לכתוב משהו, הגיש פתק קטן, מקופל, עם כתם שוקולד. היה כתוב בו: "תודה. אפשר לאכול?"

"זה הנאום הכי טוב פה," אמרה ג'ס.

ולוקאס, מרוצה מאוד מעצמו, לקח את העיפרון של גרטה והוסיף, מתחת, באותיות קטנות: "ותודה לאמא שלי על הכריכים. כל השמונה."

* * *

ואז הגיעה שאלת השמלות.

"אנחנו לא מתלבשות אותו דבר," הודיעה נועה בארוחת הבוקר, בטון של מישהי שמכריזה על חוק חדש. "אנחנו שתי בנות נפרדות. עם טעם נפרד. ואנשים צריכים לראות את זה. על הבמה. מול כל העולם."

"מסכימה לגמרי," אמרה אלה. "אני לא לובשת מה שאת לובשת. אף פעם. זה עיקרון."

אז הן הלכו לקנות בנפרד. נועה עם שירה, לחנות גדולה במרכז העיר. ואלה עם אנה, לחנות קטנה בצד השני של בוסטון, שקלרה המליצה עליה. בשעה אחרת. בכיוון אחר. בלי להתקשר אחת לשנייה אפילו פעם אחת, וזה היה הדבר הכי קשה שעשו מאז שנפגשו.

והן חזרו הביתה, באותה שעה, עם שתי שקיות. ופתחו אותן, במטבח, בבת אחת.

אותה שמלה.

כחולה כהה, עם צווארון לבן קטן, ושרוולים עד המרפק. מאותה חברה. באותה מידה. רק שהשמלה של נועה הייתה מקופלת בנייר משי לבן, והשמלה של אלה בנייר משי ירוק.

שירה ואנה הסתכלו זו על זו. ואחר כך על השמלות. ואחר כך שוב זו על זו.

"זה לא ייתכן," אמרה שירה. "זו הייתה חנות אחרת. בצד אחר של העיר."

"אמרתי לך," אמרה אנה, בשקט. "הן מכירות זו את זו מלפני שנולדו."

ונועה ואלה הסתכלו על השמלות זמן רב. ואז התחילו לצחוק, את אותו צחוק, עם הנחירה, עד שתום ברח מהמטבח, כי זה, לדבריו, "מפחיד".

"אז מה עושים?" שאלה אנה.

"לובשות אותן," אמרה נועה, ומחתה דמעה. "מה שאנחנו לא יכולות לשנות, אנחנו לא נשנה."

"אבל הנעליים," אמרה אלה, "יהיו שונות. אחת אדומה ואחת ירוקה. לשתינו."

"לשתינו?" שאלה נועה.

"לשתינו," אמרה אלה. "ככה כל אחת תהיה חצי ממני. ואף אחד לא ידע מי זו מי. אפילו לא אנחנו."

* * *

בלילה שלפני הטקס, הבית הישן היה מלא.

בסלון עמד עץ אשוח, שתומאס הביא מהיער ביד אחת, וקישט עם אנה בכדורי עץ שגילף בעצמו. ועל אדן החלון, לידו, עמדה חנוכייה של שירה, עם נרות דולקים, כי חנוכה, השנה, נפל בדיוק באותו שבוע. ולוקאס, שלא ידע מה זה חנוכה, גילה בערב אחד גם לביבות וגם סופגניות, וגם עוגת שטולן של קלרה, וקבע שזה "החג הכי טוב בעולם, כי יש שניים".

"זה לא חג אחד," אמרה גרטה. "אלה שני חגים."

"עוד יותר טוב," אמר לוקאס, עם הפה מלא. "שני חגים, בית אחד. כמו התאומות. רק הפוך."

וכולם הסתכלו עליו. כי זה היה, אולי, המשפט הכי חכם שלוקאס אמר אי פעם.

מאוחר יותר, בעליית הגג, בחושך, נועה הוציאה את הרשימה, וכתבה סעיף שמונה עשרה: "לא לבכות על הבמה."

"גם אני רוצה סעיף," לחשה אלה מהמיטה הצמודה.

"זו הרשימה שלי."

"סעיף תשע עשרה," אמרה אלה, בלי לחכות. "אם את בוכה, אני בוכה גם. ואז זה לא נחשב, כי זה שוויון."

נועה כתבה את זה. והאף שלה לא התקמט אפילו קצת.

ובאותו רגע, הטלפון של אדם צלצל למטה, ושמעו אותו קורא משהו, ואחר כך צועק בשמחה, מהמדרגות: "בנות! מייל מהמארגנים! כל שמונה המשפחות אישרו! כולן! כולם באים!"

ומתחת, עוד שתי הודעות. אחת מפליקס, מלינץ: "מביא שלוש מצלמות. ויונה אחת לא תבוא, כי היא לא מקבלת ויזה." ואחת מהרופאה פוקס, קצרה, כמו תמיד: "אגיע. אשב מקדימה. קיסר נשאר בבית."

החצי השני שלי פרק 97: הזמנה בדואר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין