הם נפגשו עם מרגרטה בגן הקטן שמאחורי בית החולים, על ספסל ירוק מתחת לעץ ערמונים, כי מרגרטה אמרה שבחדר האחיות "יש לקירות אוזניים, ולחלק מהאוזניים יש גם פה".
לפני שהיא הגיעה, הם התווכחו אם בכלל לספר לה.
"היא המבוגרת היחידה שעוזרת לנו," אמרה ליבי. "מההתחלה. בלי לשאול שאלות."
"זה בדיוק מה שמטריד אותי," אמרה גרטה, ואף אחד לא הבין אם היא מתכוונת לזה, או שזה סתם יצא לה.
"היא עובדת בבית החולים," אמרה ג'ס. "אם יש מישהו שיודע מי זאת ד"ר פוקס באמת, זאת היא."
"והיא מביאה עוגיות," הוסיף לוקאס, כאילו זה סוגר את הוויכוח. ומשום מה, זה באמת סגר אותו.
היא הגיעה בהפסקה, במדים הלבנים, עם המשקפיים על השרשרת ועם קופסת פח עגולה מתחת לזרוע. בקופסה, כמובן, היו עוגיות ירח. לוקאס הסתכל על הקופסה כמו שמסתכלים על חבר ותיק.
דוד בני בא גם הוא, כי מישהו מבוגר היה צריך לבוא, והוא היה המבוגר היחיד שהסכים לא לשאול יותר מדי שאלות. הוא הביא עיתון, כדי להיראות עסוק, והחזיק אותו הפוך.
"בני," לחשה קלרה בטלפון, כשהוא התקשר אליה עוד בדרך לגן, לספר שהוא "במשימה". "העיתון שלך הפוך."
"אני יודע," לחש בני. "ככה אני נראה פחות חשוד."
"אתה נראה כמו מישהו שלא יודע לקרוא."
"בדיוק," אמר בני, מאוד מרוצה. "מי חושד במישהו שלא יודע לקרוא?"
"אז," אמרה מרגרטה, והתיישבה, והניחה את הקופסה על הברכיים, ופתחה אותה. "ספרו לי. אני רואה על הפנים שלכם שקרה משהו."
וגרטה סיפרה. מסודר, לפי הסדר, כמו דו"ח. על הבניין ממול. על החתול. על הקולר. על המרפאה ברחוב הערמונים. על הכאב המטייל, ועל הנעליים, ועל הסימן מאחורי האוזן. ובסוף, אלה הוציאה את הטלפון, והראתה את התמונה. התינוק בשמיכה. הקן עם הציפור האחת.
"קן חם," אמרה אלה. "על הקיר שלה. במרפאה שלה."
* * *
נועה הסתכלה על מרגרטה כשהיא ראתה את התמונה. זה היה הרגל שלה, מהשבועות האחרונים: להסתכל על פנים של אנשים ברגע שהם מקבלים חדשות. אמא שלה אמרה פעם שהשנייה הראשונה היא השנייה הכנה. אחר כך כולם מתחילים לשחק.
והשנייה הראשונה של מרגרטה הייתה… ריקה.
לא הלם. לא הפתעה. לא "אוי". שום דבר. מרגרטה הסתכלה על התמונה כמו שמסתכלים על תחזית מזג אוויר שכבר שמעו ברדיו. ואז, אחרי השנייה הזאת, היא הנהנה. לאט. כמה פעמים.
"כן," היא אמרה. "כן, זה מסתדר."
"מה מסתדר?" שאלה ג'ס.
מרגרטה נאנחה, והוציאה סוכריית לימון מהכיס, ופתחה את הנייר בזהירות. "ד"ר פוקס התנדבה בקן חם," היא אמרה. "לפני הרבה שנים. כשהעמותה עוד הייתה פתוחה. היא הייתה הרופאה שלהם. בודקת את התינוקות לפני שהם עוברים למשפחות." היא הכניסה את הסוכרייה לפה. "כולם בבית החולים ידעו. אף אחד לא חשב שזה מוזר. רופאת ילדים מתנדבת בעמותה של תינוקות, מה יותר טבעי?"
"ולא סיפרת לנו," אמרה גרטה. לא בהאשמה. רק כעובדה, בקול של מי שרושמת.
"לא שאלתם, יקירה," אמרה מרגרטה ברכות. "ולא רציתי להכניס לכם רעיונות. אתם זוכרים מה קרה עם הדוד המסכן." היא הסתכלה על בני, ובני הרים את העיתון ההפוך עוד יותר, כאילו הוא מתעניין מאוד בכותרות.
נועה לא אמרה כלום. אבל משהו קטן ישב לה בבטן, כמו פירור בתוך גרב. מרגרטה לא הופתעה. היא ידעה. היא ידעה כל הזמן.
ואז, היא נזכרה במה שאמא שלה אמרה גם: שיש אנשים שלא מופתעים כי הם ראו כבר הכול. אחיות שעבדו שלושים שנה בבית חולים, למשל. והפירור נשאר שם, אבל קטן יותר.
* * *
"היא שאלה מי שלח אותנו," אמרה אלה. "פעמיים. בקול מוזר. כאילו היא מפחדת."
באותו רגע, מרגרטה הפילה עוגייה.
זה היה רגע קטן. העוגייה החליקה מהאצבעות שלה, באמצע הדרך מהקופסה אל לוקאס, ונפלה לכיוון האדמה. ולוקאס, ברפלקס של מי שהקדיש את כל חייו לאוכל, תפס אותה באוויר, ביד אחת, שני סנטימטרים לפני החצץ.
"תפסתי!" הוא הכריז.
"איזה ידיים," אמרה מרגרטה, וצחקה, והצחוק שלה היה רגיל לגמרי, רך ומתגלגל, כמו תמיד. "בטח היא מפחדת," היא הוסיפה. "מי שיש לה מה להסתיר, מפחדת ממי ששואל שאלות."
"או," אמרה אלה לאט, "שהיא מפחדת ממישהו אחר."
מרגרטה הסתכלה עליה רגע. "ממי, למשל?" שאלה, בחיוך.
אלה משכה בכתפיים. "לא יודעת. רק הרגשתי."
"הרגשות הם דבר חשוב," אמרה מרגרטה, וליטפה לה את הלחי, ביד שהריחה לימון. "אבל ראיות הן דבר חשוב יותר. ואת זה, יקירה, אני יכולה לעזור לכם למצוא."
* * *
היא הנמיכה את הקול, וכל הבלשים התקרבו, אוטומטית, כמו פרחים לשמש.
"בבית החולים יש מצלמות אבטחה," היא אמרה. "כבר שלושים שנה. במסדרונות, ביציאות, ליד המעליות. ובלילה ההוא, בגלל הסערה, הגנרטור עבד, והמצלמות של היציאה מהמחלקה עבדו עליו. אני יודעת, כי בדקתי אותן בעצמי, פעם, כשמישהו גנב מהמחסן טרולי של סדינים." היא חייכה. "אם מישהו יצא מהמחלקה באותו לילה עם תינוקת, זה מצולם. על קלטת. בארכיון."
"בארכיון," חזרה ג'ס. "במרתף. מתחת לחדר הכביסה."
"בדיוק, יקירה. את זוכרת הכול."
בני הוריד את העיתון. בפעם הראשונה מאז שהתיישבו, הוא נראה כמו מבוגר שבאמת מקשיב.
"אז מבקשים אותן," הוא אמר. "באופן רשמי. ההורים כותבים מכתב להנהלה, עם עורך דין, ומבקשים את הקלטות מהלילה ההוא. זה המשפחה שלהם. יש להם זכות."
מרגרטה הניחה יד על הזרוע שלו, בעדינות, כמו אחות שמרגיעה חולה. "בני, יקירי," היא אמרה. "ברגע שתבקשו, הן ייעלמו. כמו היומן. כמו הטופס. ברגע שמישהו בבית החולים ישמע שמישהו מחפש, מישהו אחר ימחק." היא הנידה בראש בעצב. "ראית מה קרה עם המקורות. אני ביקשתי, ויום אחרי, אין."
"אז מה עושים?" שאל בני.
"תשאיר את זה לי," אמרה מרגרטה, וטפחה לו על הזרוע. "אני אנסה, בדרכים שלי. בשקט. אחות ותיקה יודעת איך לבקש דברים בלי שישמעו אותה מבקשת."
בני נשם לרווחה, כמו מי שהורידו לו תיק כבד מהגב. "תודה," הוא אמר. "באמת. תודה." ואחר כך קם, ואמר שהוא הולך לקנות לכולם שתייה בקיוסק בכניסה, ושהוא יחזור בעוד חמש דקות.
הוא חזר אחרי עשרים ושתיים. מהצד השני של הגן. עם שתייה מקיוסק אחר. שבעה בקבוקים של מיץ גזר, כי זה מה שהיה, ובלון כחול, שהמוכר נתן לו מתנה, כי הוא היה הלקוח הכי מבולבל של השבוע. "לא היה לי לב לסרב," הסביר בני, וקשר את הבלון לספסל.
* * *
אבל בעשרים ושתיים הדקות האלה, מרגרטה דיברה.
היא לא הסתכלה עליהם כשהיא דיברה. היא הסתכלה על עץ הערמונים, ועל הסנאי שרץ עליו למעלה ולמטה, כאילו היא מספרת לסנאי, ולא להם.
"אני לא אצליח להשיג אותן," היא אמרה בשקט. "אני יודעת את זה כבר עכשיו. הר גרובר לא ייתן לי אפילו לעבור ליד הדלת. ואם יתפסו אותי מחפשת, אני אאבד את הפנסיה שלי. שלושים ושתיים שנה. ואני אישה זקנה, יקירים. אין לי עוד שלושים ושתיים." היא נאנחה. "אבל אתם…" היא השאירה את המשפט באוויר.
"אנחנו?" שאלה ליבי.
"אתם ילדים," אמרה מרגרטה. "ילדים מסתובבים בבית חולים כל יום. מבקרים סבתא. הולכים לאיבוד. מחפשים שירותים. אף אחד לא מסתכל על ילדים." היא עדיין הסתכלה על הסנאי. "הארכיון בקומת המרתף, בסוף המסדרון, אחרי חדר הכביסה. הדלת השנייה משמאל. הקלטות מסודרות לפי שנים, על המדפים הגבוהים. הר גרובר נועל את הדלת בשבע בערב והולך הביתה. והמפתח הרזרבי, תמיד, תלוי על וו מאחורי הדלת של חדר הכביסה, כי הכובסות שוכחות את שלהן."
השקט שאחרי היה כל כך גדול, שאפשר היה לשמוע את הסנאי לועס.
"הדרך היחידה," אמרה מרגרטה, "היא לקחת אותן בעצמכם."
ואז, באותה נשימה, היא הסתובבה אליהם, עם החיוך הרך הרגיל שלה, ועם העיניים המבריקות מאחורי המשקפיים, והוסיפה: "אבל אני, כמובן, לא אמרתי את זה. אף פעם. נכון, יקירים?"
אף אחד לא ענה. אבל לוקאס, שעדיין החזיק את העוגייה שתפס, הניח אותה לאט בחזרה בקופסה. בלי לאכול. וזה, אם מישהו היה שם לב, היה הדבר הכי מוזר שקרה באותו יום.
* * *
מרגרטה הלכה, כי ההפסקה נגמרה, ונופפה להם מהדלת האחורית של בית החולים, כמו סבתא מחלון של רכבת.
הם נשארו על הספסל.
"היא לא הופתעה," אמרה נועה. בשקט. בפעם הראשונה בקול.
"היא אחות," אמרה ליבי. "אחיות לא מופתעות. הן ראו הכול. אמא שלי אחות. אפשר לספר לה שיש לי חד קרן בחדר, והיא תשאל אם הוא אכל."
"היא הפילה את העוגייה," אמרה אלה. "כשאמרתי שהרופאה פוחדת."
"עוגיות נופלות," אמרה ג'ס. "זה כוח המשיכה."
"היא ידעה בדיוק איפה הקלטות," אמרה גרטה. "איזו דלת. איזה מדף. איפה המפתח. מתי גרובר הולך הביתה."
"היא עובדת שם שלושים ושתיים שנה," אמרה ליבי. "אני יודעת בדיוק איפה אמא שלי מחביאה את השוקולד, ואני גרה איתה רק שתים עשרה."
"ובכלל," הוסיפה ליבי, "אם היא הייתה רעה, למה שהיא תיתן לנו את כל הרמזים? את היומן, ואת הטופס, ואת המצלמות? נבלים לא עוזרים לבלשים. זה החוק הראשון של כל סרט."
"זאת שאלה טובה," אמרה גרטה. ונראה היה שהיא באמת חושבת שזאת שאלה טובה, ושהתשובה עליה לא מוצאת חן בעיניה.
כולם שתקו רגע. כל הטיעונים של ליבי היו הגיוניים. כולם. וזה, משום מה, לא הרגיע אף אחד.
"היא אמרה לא לספר להורים," אמר לוקאס פתאום. "שוב. בפעם השלישית."
"כי היא לא רוצה צרות," אמרה ליבי. "היא אמרה."
"כן," אמר לוקאס. "היא אמרה." והוא הסתכל על הקופסה הסגורה, ועל העוגייה שבתוכה, ולא אמר יותר כלום.
גרטה פתחה את המחברת הירוקה, ובעמוד הסודי, זה שאף אחד לא ראה, מתחת לשורה "לא אוכלת את העוגיות שלה", כתבה שתי שורות חדשות:
"לא הופתעה."
"יודעת איפה המפתח."
ואחר כך, באותה מחברת, בעמוד הרגיל, כתבה בגדול, בשביל כולם, את מה שכולם כבר חשבו:
"קלטות. ארכיון. מרתף. לבד."
* * *
בערב, בחדר 17, ג'ס פתחה את המחשב, ואחרי עשר דקות של הקלדה מהירה, היא סובבה אותו אל כולם.
על המסך הייתה תוכנית קומות. מפת חירום של בית החולים סנט אורסולה, עם חיצים ירוקים ליציאות, ועם מטף אדום מצויר בכל פינה. היא הייתה פתוחה לכולם, באתר של העירייה, "למקרה שריפה".
"קומת מרתף," אמרה ג'ס, והגדילה. "חדר כביסה. מסדרון. ארכיון. שתי יציאות חירום. מעלית אחת, של משא."
כולם הסתכלו על המסך. ואף אחד לא אמר את המילה. אבל כולם חשבו אותה, באותו רגע, כמו שהתאומות חושבות.
ואז ליבי, כמובן, אמרה אותה.
"מבצע."