ביום שישי אחר הצהריים בית הגבעה היה מתנקה.
לא רק המסדרונות, אלא הכול. זהבה אפתה חלות, וכל הבית הריח כמו מאפייה. רותי עברה בין החדרים עם סל כביסה ענקי. דוד השקה את הגינה ושרק. והילדים, אחרי שסידרו את המיטות, הלכו כולם לאולם הגדול, לקבלת שבת, שם שרו, הדליקו נרות, ואכלו עוגה שזהבה תמיד אמרה שאסור לגעת בה לפני הזמן, וכולם תמיד נגעו.
אחרי קבלת השבת, כשליאו חזר לחדר שלו באגף הבנים, הוא הרים את הכרית כדי להכניס תחתיה את הפיג'מה, ומצא דף.
הוא לא סיפר לאף אחד. הוא רק עמד שם, ליד המיטה, עם הדף ביד, ובאגף הבנים, שתמיד היה רועש, פתאום נהיה לו שקט בתוך הראש.
הוא לא סיפר באותו ערב, ולא למחרת. אמי ידעה שמשהו קרה, כי ליאו היה שקט כל השבת, שקט יותר מבדרך כלל, וכל כמה דקות הוא הכניס יד לכיס של החולצה ונגע במשהו, כמו שהיא נוגעת בכפתור הכחול. אבל היא לא שאלה. בלשית טובה יודעת גם מתי לא לשאול.
ביום ראשון, בהפסקה, מתחת לחרוב, ליאו הוציא את הדף מהכיס ופרש אותו לפניהן על הדשא.
זה היה ציור. ציור בפחם שחור, על נייר עבה בצבע שמנת. מגדלור. מגדלור גבוה ודק, עומד על סלע מעל ים סוער, עם גלים שמתנפצים למטה, ועם קרן אור אחת, ארוכה ולבנה, שיוצאת מהראש שלו וחוצה את הדף לרוחבו. מישהו צייר את האור הזה בלי לצייר אותו בכלל. הוא פשוט השאיר את הנייר ריק, לבן, באמצע כל השחור, וזה זהר.
"וואו," לחשה חוטי.
"הוא היה מתחת לכרית שלי," אמר ליאו. "ביום שישי. ו…" הוא הוציא דף נוסף מהכיס, מקופל יותר, ישן יותר. "גם ביום שישי הקודם. לא סיפרתי. חשבתי שזה אולי טעות. שמישהו שם את זה בטעות במיטה הלא נכונה."
הדף השני היה עוד מגדלור. אחר. מגדלור עגול ושמן, עם פסים אדומים ולבנים, שבציור בפחם יצאו פסים אפורים ולבנים, ובחלון למעלה היה אור קטן, חם, כמו נר.
"זה לא טעות," אמרה אמי בשקט.
"לא," הסכים ליאו. "זה לא טעות."
הוא שתק הרבה זמן. חוטי, שבדרך כלל לא הייתה מסוגלת לשתוק יותר מחצי דקה, ישבה בלי לזוז ולא אמרה כלום. היא רק קלעה, לאט, חוט כחול.
"אבא שלי אהב מגדלורים," אמר ליאו לבסוף. הוא הסתכל על הציור, לא עליהן. "הוא היה דייג. הייתה לו סירה קטנה, כחולה. והוא אמר שמגדלור זה הדבר הכי יפה בעולם, כי הוא עומד לבד כל הלילה, ברוח ובגשם, רק בשביל להראות לסירות את הדרך הביתה. הוא אמר שאני המגדלור שלו." ליאו נשם. "כשהוא נפטר הייתי בן שבע. אחרי זה באתי לפה. ואני לא סיפרתי לאף אחד על המגדלורים. אף פעם. אף אחד פה לא יודע."
"מישהו יודע," אמרה אמי.
"כן," אמר ליאו. "מישהו יודע."
הוא הרים את הראש, והעיניים שלו היו רציניות, כמו תמיד, אבל גם משהו אחר. משהו שאמי לא ראתה אצלו הרבה. תקווה, אולי. או פחד. או שניהם יחד.
"אני רוצה לדעת מי," אמר. "אבל… בשקט. בלי שכולם ידעו. בלי לוח נקודות ובלי צעקות. זה לא כמו הכף."
"זה לא כמו הכף," הסכימה אמי. "אנחנו נעשה את זה בשקט. אני מבטיחה."
"אני גם מבטיחה," אמרה חוטי, וקשרה לליאו על היד את החוט הכחול שקלעה. "זה צמיד שתיקה. כל עוד הוא עליך, אנחנו שותקות."
ליאו הסתכל על הצמיד ולא אמר כלום, אבל הוא לא הוריד אותו.
אמי ידעה שבלילות ליאו מסתכל על הציורים מתחת לשמיכה, לאור הפנס, הרבה אחרי שכולם נרדמים. היא ידעה כי בבקרים היו לו עיגולים כהים מתחת לעיניים, וגם כי זה בדיוק מה שהיא הייתה עושה.
אמי לקחה את שני הציורים והסתכלה עליהם הרבה זמן, דבר אחרי דבר.
הנייר: עבה, חלק, בצבע שמנת. לא כמו הדפים של בית הספר, שהיו לבנים ודקים. כשהיא החזיקה אותו מול השמש, היא ראתה בתוכו, כמעט בלתי נראה, סימן קטן, כמו צל: עץ זעיר עם שלושה ענפים. סימן של בית חרושת לנייר, אמר ליאו. נייר יקר.
הפחם: שחור, רך, נמרח קצת על האצבעות כשנגעו בו. מי שצייר את זה ידע לצייר. ידע מאוד. זה לא היה ציור של ילד.
והריח.
אמי קירבה את הדף לאף ונשמה. מתחת לריח של פחם ושל נייר, היה ריח אחר, עדין ומתוק. ריח של פרחים יבשים.
"לבנדר," אמרה חוטי, שגם הריחה. "זה ריח של לבנדר. כמו הסבון בשירותים של המורים."
"מאיפה את יודעת איך מריח הסבון בשירותים של המורים?" שאל ליאו.
"זה לא משנה עכשיו."
אמי פתחה את הפנקס וכתבה: נייר יקר עם סימן של עץ. פחם. מישהו שיודע לצייר. ריח של לבנדר. נכנס לאגף הבנים ביום שישי, בזמן קבלת שבת.
"מי יכול להיכנס לאגף הבנים בזמן קבלת שבת?" שאלה.
ליאו חשב. "כל המבוגרים. נועם, כמובן. דוד, אם צריך לתקן משהו. רותי, עם הכביסה. הגברת כהן. זהבה לא, היא במטבח."
"ושירה?"
"שירה לפעמים. אבל היא בדרך כלל מנגנת בגיטרה בקבלת שבת."
"ומי מהם יודע לצייר?"
אף אחד לא ידע.
ככה התחיל מה שחוטי קראה לו אחר כך "מבצע האף".
המבצע היה פשוט מאוד: חוטי הריחה את כולם.
היא עשתה את זה בעדינות, כמו שהיא חשבה. כלומר, בכלל לא בעדינות. היא עמדה ליד נועם בתור לארוחת צהריים ונשמה עמוק כל כך שנועם הסתובב ושאל אם היא מרגישה טוב.
"נועם מריח כמו דאודורנט של לימון," דיווחה. "וקצת כמו כדורגל."
היא עברה ליד דוד במחסן. "דוד מריח כמו שמן של מכונות וכמו עגבניות מהגינה."
היא נכנסה למכבסה לעזור לרותי לקפל מגבות. "רותי מריחה כמו קפה. רק קפה. היא כנראה עשויה מקפה."
היא ניגשה לשירה, שישבה על המדרגות וכיוונה את הגיטרה. "שירה מריחה כמו תפוחים, ויש לה שמן תפוחים על הידיים, והיא שאלה אותי למה אני מריחה אותה, ואמרתי שאני בודקת אם היא מתאימה לתפקיד של עץ תפוח בהצגה."
"יש הצגה?" שאל ליאו.
"עכשיו יש," אמרה חוטי. "אני צריכה להמציא אותה עד יום חמישי."
גם אוליבר נבדק, למרות שליאו אמר שזה מיותר. "אוליבר מריח כמו צבע כתום," דיווחה חוטי. "וגם, אם יורשה לי לומר, אוליבר לא יודע לצייר מגדלור בלי כתום. ראיתי את הציורים שלו. גם השמש אצלו כתומה. גם הים."
"הים?" שאלה אמי.
"הוא אמר שזה ים בשקיעה. כל היום."
גם זהבה נבדקה, למרות שהייתה במטבח בזמן קבלת שבת. "ליתר ביטחון," הסבירה חוטי. היא נכנסה למטבח בתירוץ שהיא רוצה ללמוד לקלוע חלה, וזהבה, שמחה כל כך שמישהו רוצה ללמוד, נתנה לה לקלוע שלוש חלות, ואז עוד שתיים, ובסוף שלחה אותה עם קמח עד המרפקים.
"זהבה מריחה כמו קינמון, שמרים ובצל מטוגן," דיווחה חוטי, ושיעלה ענן קטן של קמח. "ואני יודעת עכשיו לקלוע חלה בשש רצועות. זה בדיוק כמו צמיד, רק אוכלים את זה בסוף."
"ומה עם הגברת כהן?" שאל ליאו.
חוטי השתתקה.
היא ניסתה, באמת ניסתה. ביום שלישי היא עמדה ליד הדלת של המשרד עשר דקות, עם האף מוכן. אבל כשהגברת כהן יצאה, הרכיבה את המשקפיים ואמרה "חנה, את צריכה משהו?", חוטי שמעה את השם האמיתי שלה, שאף אחד לא אמר כבר שנים, ונבהלה כל כך שענתה "לא, תודה, אני רק בודקת את הדלת," וברחה.
"בודקת את הדלת?" חזר ליאו.
"זה מה שיצא לי! היא קראה לי חנה! אף אחד לא קורא לי חנה!"
ביום רביעי בערב, הם ישבו על המיטה של אמי בחדר שבע, עם הפנקס פתוח, ופלאפל ביניהם, והסתכלו על הרשימה. כל השמות היו מחוקים. נועם, דוד, רותי, שירה, אוליבר. אף אחד לא הריח מלבנדר. אף אחד, עד כמה שידעו, לא ידע לצייר בפחם.
"אולי זה מישהו מבחוץ," אמרה חוטי. "פיה של מגדלורים."
"אין פיות," אמר ליאו.
"גם רוחות אין, ובכל זאת חיפשנו אחת."
אמי לא ענתה. היא הסתכלה על השם האחרון ברשימה, היחיד שלא נמחק. היחיד שחוטי לא העזה לגשת אליו ולהריח.
הגברת כהן.
"לא," אמרה חוטי, שראתה לאן היא מסתכלת. "לא, לא, לא. אמי. היא המנהלת. היא לא מציירת. היא חותמת על טפסים. היא מרכיבה משקפיים כדי להפחיד אנשים. אין לה זמן לצייר מגדלורים."
"ויש לה מגירה," אמרה אמי לאט, "שהמפתח שלה היה אצל העורבני שנה שלמה. ומאז שהמפתח חזר…"
"…מתחילים להופיע ציורים," סיים ליאו בשקט. הוא ספר על האצבעות. "המפתח חזר לפני שבועיים וחצי. הציור הראשון היה לפני שבועיים."
הם הסתכלו זה על זה.
בדיוק אז נשמעה דפיקה על הדלת. זאת הייתה שירה. "אמי? הגברת כהן מבקשת שתבואי למשרד. משהו בקשר לטופס של בית הספר."
חוטי תפסה לאמי את היד. "אולי היא יודעת שאנחנו חוקרות," לחשה. "אולי היא תעניש אותנו. אולי תכריח אותנו לקפל פיג'מות של כל הבית."
"זה רק טופס," אמרה אמי. אבל הלב שלה דפק, והיא הלכה במסדרון לאט, כמו מי שהולכת לפגוש תשובה.
המשרד של הגברת כהן היה חדר מסודר מאוד. מדפים של תיקים, שעון קיר שתקתק חזק, ושולחן עץ כבד, עם מגירות. ומאחוריו, באור של מנורה קטנה, ישבה הגברת כהן, עם המשקפיים על האף, וכתבה משהו.
"שבי, אמי," אמרה. "את צריכה לחתום כאן, על הטיול לים. אני צריכה את החתימה של כל הילדים."
אמי הייתה במשרד הזה הרבה פעמים, אבל אף פעם לא הסתכלה עליו באמת. עכשיו היא הסתכלה. על הקיר, בין תעודה ממוסגרת לבין לוח שנה, הייתה תלויה תמונה קטנה, דהויה, בשחור־לבן. בתמונה עמדה אישה צעירה על חוף ים, עם שיער ארוך שהתבדר ברוח, ולפניה כן ציור. היא צחקה. אמי לא ידעה מי זאת. אבל משהו באף, ובדרך שבה האישה החזיקה את הראש זקוף, היה מוכר מאוד.
אמי התיישבה וחתמה. אבל בזמן שהעט שלה זז על הדף, העיניים שלה לא נחו.
היא ראתה שהמגירה התחתונה בשולחן פתוחה קצת. רק סנטימטר אחד.
והיא הריחה. בחדר, מתחת לריח של נייר ושל תיקים, היה ריח עדין ומתוק של פרחים יבשים. על השולחן, ליד העט, עמדה שפופרת קטנה של קרם ידיים. סגולה. עם ציור של פרח קטן.
ואז הגברת כהן הושיטה יד לקחת בחזרה את הטופס.
ועל קצה האצבע המורה שלה, ממש בקצה, כמו טביעה שלא נשטפה עד הסוף, היה כתם קטן. שחור. רך.
כתם של פחם.