אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 8: הקן הנוצץ

"עורבני," אמר ליאו.

"עורבני," אמר ליאו.

הם ישבו שלושתם על הדשא מתחת לעץ החרוב, עם הראש למעלה, כמו שלושה ילדים שמחכים שירד גשם של סוכריות. ליאו החזיק ספר עבה מהספרייה, "ציפורי הארץ", שהוא רץ להביא ברגע ששמע את הצליל.

"עור־מה?" שאלה חוטי.

"עורבני." ליאו הראה להן תמונה בספר. ציפור חומה־ורדרדה, עם כובע מפוספס וכתם כחול בוהק על הכנף. בדיוק כמו הציפור שחטפה את הצמיד. "הוא קרוב משפחה של העורב. הוא חכם מאוד. הוא אוסף דברים ומחביא אותם. והוא יודע לחקות קולות של ציפורים אחרות, ושל חתולים, ואפילו של אנשים."

"והוא גונב צמידים," אמרה חוטי בקול מר.

"זה לא כתוב בספר," אמר ליאו.

"אז צריך להוסיף."

אמי לא דיברה. היא הסתכלה למעלה, אל הצמרת. עץ החרוב של בית הגבעה היה עץ ענק, עתיק, עם גזע עבה ומפותל, שצריך היה ארבעה ילדים כדי לחבק אותו. הענפים שלו התפזרו לכל הכיוונים, והעלים היו כל כך צפופים שאפילו בצהריים היה מתחתיו צל קריר. איפשהו שם למעלה, בין כל הענפים האלה, היה קן. והיה פעמון.

"אנחנו לא יודעים איפה בדיוק," אמרה לבסוף. "והעץ גדול מדי בשביל לחפש בכל מקום."

"אז נטפס," אמרה חוטי. "אני מטפסת מצוין. פעם טיפסתי על הארון בחדר שבע."

"ונפלת," הזכיר לה ליאו.

"נחתי. זה שונה."

"אף אחד לא מטפס על החרוב," אמרה אמי. "זה הכלל של הגברת כהן, וזה כלל טוב. הענפים העליונים דקים. אנחנו צריכים לדעת בדיוק לאן ללכת, ואז נבקש מדוד."

"ואיך נדע בדיוק?"

אמי חשבה. היא חשבה על הסיכה של שירה, שהבריקה בשמש. על הכפית החדשה. על הצמיד עם החרוז. על הדרך שבה העורבני הסתכל על הצמיד, כמו שחוטי מסתכלת על עוגה.

"נשים לו פיתיון," אמרה. "משהו מבריק מאוד. ונראה לאן הוא טס איתו."

"פיתיון?" שאל קול מאחוריהם. "אמרתם פיתיון? מבריק?"

זה היה אוליבר. הוא עמד שם עם הידיים בכיסים, ועם פנים של מי שלא הקשיב בכלל, כלומר, של מי שהקשיב לכל מילה.

"אוליבר," אמרה חוטי בחשדנות. "מה אתה עושה פה?"

"אני גר פה," אמר אוליבר. "וכולם חושבים שאני גנבתי את הפעמון. אז אם מישהו הולך לתפוס את הגנב האמיתי, אני רוצה להיות שם. וגם," הוא הוציא מהכיס משהו עגול, עטוף בנייר כסף מקומט, "יש לי בדיוק את הדבר."

הוא פתח את היד. בתוכה היה כדור. כדור עשוי מנייר כסף, מקומט ומהודק, בגודל של אגוז. והוא היה צבוע, כמובן, בכתום זוהר, חוץ מכמה פסים מבריקים שאוליבר השאיר בכוונה.

"זה לא אמור להיות פיתיון," הסביר. "זה היה אמור להיות חלק מטיל לחלל. אבל הטיל לא עבד."

"למה?" שאל ליאו.

"כי הוא היה עשוי מקופסת נעליים."

אמי לקחה את הכדור, הפכה אותו ביד והחזיקה אותו מול השמש. הוא נצץ. בכתום ובכסף. בדיוק כמו משהו שעורבני היה רוצה.

"אוליבר," אמרה. "זה מושלם."

אוליבר הסמיק. אף אחד לא אמר לו "מושלם" כבר הרבה זמן. בדרך כלל אמרו לו "אוליבר!" עם סימן קריאה.

הם הכינו את התוכנית בזהירות, כמו גנרלים לפני קרב. ליאו שרטט מפה של החצר במחברת שלו, עם העץ באמצע, ועם קווים שחילקו את הצמרת לארבעה חלקים: צפון, דרום, מזרח ומערב.

"כשהוא לוקח את הפיתיון," אמר ליאו, "כל אחד מסתכל על חלק אחר של העץ. מי שרואה לאן הוא נוחת, צועק את הכיוון. אני לוקח את הצפון, כי אני יודע איפה הצפון."

"איך אתה יודע בלי המצפן?" שאלה חוטי.

ליאו שתק לרגע. "השמש," אמר בשקט. "אבא שלי לימד אותי. השמש תמיד עוזרת."

הם הניחו את כדור נייר הכסף על הגדר של הגינה, במקום שבו השמש הכתה בו הכי חזק. ואז הם התפזרו: ליאו ליד הלול, חוטי ליד הסככה של סוכר, אוליבר ליד המחסן, ואמי מתחת לחלון של חדר המדריכים. כל אחד עם הראש למעלה.

הם חיכו.

חמש דקות. עשר דקות. קוקו עבר לידם עם הראש למטה, עדיין בשביתה. סוכר הוציא את הראש מהסככה ונשף על חוטי. פלאפל ישב באמצע הדשא ולעס, כאילו הכול זה הצגה שעשו בשבילו.

"הוא לא בא," לחשה חוטי.

"הוא בא," אמרה אמי. "הוא רק בודק אם זה מלכודת."

ואז, מתוך העץ, נשמע קול. "מיאו."

כולם קפאו.

"יש חתול בעץ?" לחשה חוטי.

"אין לנו חתול," לחש ליאו. "זה הוא. הוא מחקה."

"מיאו," אמר העורבני שוב, מבפנים. ואז, בצליל צרוד ומושלם, הוא השמיע קול שכל אחד בבית הגבעה הכיר: "אוליבר!"

זה היה בדיוק הקול של רותי.

אוליבר כמעט נפל מהגדר. "הוא יודע איך אמא שלי צועקת!"

"כולם יודעים איך אמא שלך צועקת," אמרה חוטי.

ואז זה קרה. ברעש כנפיים, העורבני זינק מבין העלים, נחת על הגדר לשנייה אחת, תפס את הכדור הכתום במקור, וזינק שוב למעלה.

"מזרח!" צעקה אמי.

"לא, דרום!" צעקה חוטי.

"מזרח, ואז הוא פנה!" צעק ליאו. "צפון־מזרח! הענף השלישי מלמעלה! ליד הגזע הכפול!"

"ראיתי!" צעק אוליבר. "יש שם משהו כתום! זה הכדור שלי! הוא שם אותו בקן!"

כולם רצו אל הצד הצפון־מזרחי של העץ. ושם, כשאמי עמדה מתחת והסתכלה למעלה בעיניים מצומצמות, היא ראתה אותו. גבוה מאוד, במקום שבו הגזע התפצל לשניים, הייתה ערימה של זרדים. וממנה, בין הזרדים, נצנצו בשמש כמה נקודות. כסופות. זהובות. כתומות.

"מצאנו אותו," לחשה. "מצאנו את המטמון."

דוד בא עם הסולם הגדול, זה ששימש אותו לנקות את המרזבים. הגברת כהן באה גם, כי דבר כזה היא לא הייתה מוכנה לפספס, והיא עמדה מתחת לעץ עם המשקפיים מורכבים ועם השיער מסודר לגמרי, בלי שום רולים, ואף אחד לא העז אפילו להסתכל על הראש שלה.

"אף ילד לא עולה," אמרה. "דוד עולה. וכולם מחזיקים את הסולם."

אז כולם החזיקו. אמי, חוטי, ליאו, אוליבר, ועוד חמישה ילדים שהגיעו בריצה, וגם תום, שהחזיק את הסולם מלמטה עם שתי ידיים ועם פרצוף חשוב מאוד.

דוד עלה לאט, שלב אחרי שלב, ושרק. אחרי שלושה ימים של שקט, הוא סוף סוף שרק שוב.

"יש פה קן," הוא קרא מלמעלה. "ויש בו… אוי, אתם לא תאמינו."

"מה? מה יש?" צעקו עשרה ילדים.

"יש פה פעמון," אמר דוד, והרים אותו. פעמון הנחושת הקטן נצץ בשמש, ודוד צלצל בו פעם אחת, רק פעם אחת, כמו מי שבודק שהלב של חבר עדיין עובד. דין.

ומהלול, כמו ברק, יצא קוקו.

הוא רץ על הדשא עם הכנפיים פתוחות, קפץ על השרפרף, ניפח את החזה, וקרא קריאה כל כך חזקה, כל כך ארוכה, כל כך מלאה בגעגועים, שאפילו העורבני על הענף העליון השתתק.

"קוקוריקוווווווו!"

כל הילדים צעקו ומחאו כפיים. זהבה יצאה מהמטבח עם המלכה ביד ונופפה בה כמו בדגל. סוכר צהל. ופלאפל, בפעם היחידה בחייו, הפסיק ללעוס.

"ויש פה עוד," המשיך דוד, וזרק בזהירות, אחד אחרי השני, אל השמיכה שחוטי ואמי מתחו מתחת לעץ, את כל האוצרות של העורבני.

הסיכה הכסופה בצורת ירח של שירה. הכפית החדשה של זהבה. הצמיד של חוטי, עם חרוז הזכוכית. כדור נייר הכסף הכתום של אוליבר. שלושה פקקים של בקבוקים. חתיכה של נייר עטיפה מבריק. מפתח קטן, עתיק, שאף אחד לא זיהה.

ואחרון, מבריק יותר מכולם, הדבר שאמי ראתה את ליאו מחכה לו כל הזמן הזה, בלי להגיד מילה.

המצפן.

הוא נפל על השמיכה, וליאו היה שם לפני כולם. הוא הרים אותו בשתי ידיים, פתח את המכסה, קליק, והסתכל על המחט. היא רעדה רגע, ואז נעצרה. מצביעה צפונה, כמו תמיד.

ליאו לא אמר כלום. הוא רק סגר את המכסה, ושם את המצפן ליד הלב, בתוך החולצה, ונשם עמוק. אמי ראתה שהעיניים שלו מבריקות, והסתכלה הצידה, כדי שלא יצטרך להסביר.

"והמפתח?" שאלה שירה, שכבר החזירה את הסיכה לשיער. "של מי המפתח?"

הגברת כהן הרימה את המפתח הקטן והסתכלה עליו מבעד למשקפיים. ואז, משהו מוזר קרה לפנים שלה. הן התרככו.

"זה שלי," אמרה. "זה המפתח של המגירה התחתונה בשולחן שלי. איבדתי אותו לפני שנה." היא שמה אותו בכיס, ולא אמרה מה יש במגירה. ואמי, שראתה הכול, רשמה את זה בפנקס, בצד, למקרה שיום אחד זה יהיה חשוב.

ואז, בדיוק כשדוד התכונן לרדת, הוא עצר.

"רגע," קרא. "יש פה עוד משהו בקן."

"עוד אוצר?" שאלה חוטי.

"לא," אמר דוד, והקול שלו נהיה רך מאוד. "שלוש ביצים. קטנות. ירוקות עם נקודות."

כולם השתתקו.

"אז הוא לא סתם גנב," אמרה מאיה בשקט. "הוא קישט את הבית שלו. בשביל הילדים שלו."

אמי הסתכלה על העורבני, שישב על הענף העליון, ראשו נוטה הצידה, ועיניו הבהירות עוקבות אחרי כל תנועה. הוא לא היה רע. הוא היה אבא. או אמא. ציפור שבנתה בית, ושמה בו את הדברים הכי יפים שמצאה.

"דוד," קראה, "תשאיר להם את הפקקים. ואת נייר העטיפה."

"ואת הכדור הכתום," אמר אוליבר. "שיהיה להם משהו יפה. הוא הרוויח אותו ביושר. הוא אפילו חיקה את אמא שלי."

דוד צחק, שם בחזרה בקן את הפקקים, את הנייר המבריק ואת הכדור הכתום, וירד.

באותו ערב, בחדר האוכל, מישהו היה צריך להגיד משהו לאוליבר. וכולם ידעו מי.

פני קמה ראשונה. "אוליבר," אמרה, "אני מצטערת שאמרתי שזה אתה."

"גם אני," אמר בני.

"וגם אני," אמרה רותי, וליטפה לו את הראש.

אוליבר הסתכל עליהם, והחיוך שלו התחיל לגדול. ולגדול. ולגדול. עד שהגיע לגודל הכי לא נכון שאמי ראתה אי פעם.

"אני מקבל את ההתנצלות," אמר בחגיגיות. "אבל אני רוצה אותה בכתב. על הלוח. בכתום."

"אוליבר!" אמרה רותי.

"ובנוסף," המשיך אוליבר, "אני רוצה שבשבוע הבא אף אחד לא יאשים אותי בשום דבר."

"גם אם תעשה משהו?" שאל ליאו.

אוליבר חשב. "בעיקר אם אעשה משהו."

הגברת כהן לא כתבה התנצלות בכתום. אבל היא כתבה, בעמודה של "ביחד", חמש נקודות. "על מבצע הצלת הפעמון," אמרה. "בנים ובנות. וגם אוליבר."

למחרת דוד תלה את הפעמון בתוך הלול, על וו חדש, עם מכסה קטן מעץ. וליד הגדר, על עמוד, הוא תלה בשביל העורבני קופסה קטנה ובה פקקים מבריקים, שאוליבר צבע. "ככה," אמר דוד, "יש לו את המבריקים שלו, ולנו יש את שלנו."

ובשש וחצי בבוקר, דין, דין, דין, וקוקו קרא, וכל בית הגבעה התעורר בזמן.

בערב, לפני השינה, אמי כתבה:

תיק מספר 4: קוקו שותק. נפתר. הגנב: עורבני. הסיבה: הוא קישט קן לילדים שלו. מה שנשאר פתוח: מה יש במגירה התחתונה של הגברת כהן?

והיא לא ידעה שהתשובה לשאלה הזאת תגיע אליה מוקדם הרבה יותר ממה שחשבה, ביום שישי, מתחת לכרית של ליאו.

אמי הבלשית פרק 8: הקן הנוצץ - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין