אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 49: האוטובוס שהלך לאיבוד

ביום שני, בשבע בבוקר, עמד מול השער של בית הגבעה אוטובוס לבן, גדול, עם פס כחול על הצד, וחלון אחורי שעליו מישהו כתב באצבע, באבק: תשטוף אותי.

ביום שני, בשבע בבוקר, עמד מול השער של בית הגבעה אוטובוס לבן, גדול, עם פס כחול על הצד, וחלון אחורי שעליו מישהו כתב באצבע, באבק: תשטוף אותי.

ליד הדלת של האוטובוס עמד הנהג. הוא היה נמוך, ועגול, עם שפם לבן עבה, כמו מטאטא קטן, וכובע של קפטן. "שמעון," הציג את עצמו, ולחץ יד לכל ילד, ארבעים פעמים. "ארבעים שנה אני נוהג. אף פעם לא הלכתי לאיבוד. אף פעם." והוא טפח על מכשיר קטן, שחור, שהיה מודבק לחלון הקדמי. "וזאת רינה. היא הניווט שלי. היא יודעת כל דרך בארץ. נכון, רינה?"

המכשיר שתק.

"היא ביישנית בבוקר," הסביר שמעון.

הטעינה של האוטובוס לקחה ארבעים דקות, כי לכל ילד היה תיק, ולרוב הילדים היה עוד תיק, ולחוטי היו שלושה. "אחד בגדים," הסבירה, "אחד חטיפים, ואחד חוטים." "כמה חוטים?" שאלה הגברת כהן. "ארבעים מטר," אמרה חוטי בגאווה. "בטיול אף פעם לא יודעים." ליאו הביא תיק אחד, קטן, מסודר להפליא, ובכיס הצדדי שלו, מקופלת לשמונה, מפה. מפת נייר אמיתית, של כל הצפון, עם כבישים, ונחלים, וגבעות, שהוא לקח מהארון של הבלשים. "רינה זה טוב," אמר. "אבל נייר לא נגמרת לו הסוללה."

בני הביא בעיקר חטיפים, ותום הביא את הדינוזאור שלו, שקראו לו, מאז תחילת השנה, "דינו־גנן", כי הוא חבש כובע קש קטן. ואוליבר עלה אחרון, עם הצמיד של אורח הכבוד על היד ועם קופסה קטנה ונעולה, שאף אחד לא ידע מה יש בה. "לא תעלול," הבטיח. "השבוע אני עוד בהפסקה. זה… ציוד."

לפני שעלו, הגברת כהן עמדה על המדרגה של האוטובוס, ונאמה. "שלושה חוקים," אמרה, והרימה שלוש אצבעות. "אחד: אף אחד לא הולך לבד לשום מקום. שתיים: אף אחד לא מאכיל את החיות של החווה בלי רשות. ושלוש," והיא הסתכלה ישר על אוליבר, "אף אחד לא צובע שום דבר בכתום." "אני בהפסקה!" צעק אוליבר. "אז תישאר בה," אמרה הגברת כהן, "לפחות עד יום רביעי."

ואז, בשבע וארבעים, עם זהבה שנופפה מהשער עם המלכה, ועם רותי, שעלתה ברגע האחרון עם ספל קפה מכוסה, ועם קוקו שקרא מהלול כאילו גם הוא רוצה לבוא, האוטובוס יצא לדרך.

מאיה ישבה ליד תום, ובחלון שלה, מאחורי האוטובוס, ראתה את בית הגבעה נעשה קטן, וקטן, עד שנשאר ממנו רק החרוב, ואחר כך גם הוא נעלם. "זאת הפעם הראשונה שאני ישנה לא בבית," לחשה לאמי, מעבר למעבר. "כלומר, לא בבית הגבעה." אמי הושיטה לה יד. "גם בשבילי," אמרה. וזה היה נכון.

"יעד," אמר שמעון לרינה, "חוות האלונים. ליד נחל הצפצפות."

"מחשבת מסלול," אמרה רינה, בקול מתכתי, נעים. "בעוד שלוש מאות מטר, פנה ימינה."

"אישה מדהימה," אמר שמעון, ופנה ימינה.

בשעה הראשונה, הכול היה מושלם. הם שרו את כל השירים שהם יודעים, ואחר כך את כל השירים שהם לא יודעים, עם מילים שהמציאו. שירה ניגנה בגיטרה, בלי מיאו אחד. אליס ופני ניהלו תחרות של מי רואה יותר פרות, ואחרי עשרים דקות הכריזו שתיהן על ניצחון, עם שלושים ושבע פרות כל אחת, אף שעד אז עברו רק ארבע. ותום נרדם על הכתף של מאיה, עם הדינוזאור ביד, ופתח את העיניים רק כדי לשאול "הגענו?", ולשמוע "לא", ולהירדם שוב.

וליאו, ליד החלון, הקריא לכל מי שהסכים להקשיב עובדות על הצפון. שבצפון יורד יותר גשם מבדרום. שיש שם הר שבחורף מכוסה בשלג. ושבנחל הצפצפות, ליד חוות האלונים, יש דגים קטנים שאוכלים את העור היבש מהרגליים, אם מכניסים אותן למים. "זה לא נכון," אמרה חוטי, בבהלה. "זה נכון," אמר ליאו. "זה מדגדג." וחוטי החליטה, באותו רגע, שהיא לא מכניסה רגליים לשום נחל, לעולם, ואחרי חצי דקה החליטה שהיא חייבת לנסות.

בשעה השנייה, הם עצרו בתחנת דלק, וכל ארבעים הילדים רצו לשירותים בבת אחת, ושמעון שתה קפה שחור, חזק, ודיבר עם רינה. "את בסדר, מותק? חם לך?" ורינה אמרה "המשך ישר שבעה קילומטרים," ושמעון אמר, "אני יודע, מותק. אני יודע."

בתחנת הדלק, ליאו פרש את המפה על מכסה המנוע של האוטובוס, וסימן בעיפרון את המקום שבו הם נמצאים, ואת חוות האלונים, ואת הדרך ביניהן. "עוד שעה ועשרים," הודיע. "אם לא יהיו הפתעות." שמעון הסתכל על המפה, בחשדנות, כמו שמסתכלים על מתחרה. "בשביל מה מפה," אמר, "כשיש רינה?" "בשביל מקרה שרינה תתעייף," אמר ליאו. ושמעון צחק, וטפח לו על הכתף, ואמר שרינה לא מתעייפת אף פעם. היא כמו זהבה. היא רק מתעצבנת.

ובשעה השלישית, הם נכנסו להרים.

הכביש התחיל להתפתל. ימינה, ואז שמאלה, ואז ימינה חזק, ואז שמאלה עוד יותר חזק, ובני, שאכל בתחנת הדלק שני כריכים ושקית במבה, נעשה ירוק בצבע של עלה. "אני בסדר," אמר. "אני בסדר גמור." ונועם העביר לו שקית, ליתר ביטחון.

ואז שמעון אמר: "יש פה קיצור דרך."

"המשך ישר," אמרה רינה.

"רינה, מותק," אמר שמעון. "אני מכיר פה קיצור. מלפני עשרים שנה. חוסך חצי שעה."

"המשך ישר," אמרה רינה, קצת יותר בתוקף.

שמעון פנה שמאלה.

"מחשבת מסלול מחדש," אמרה רינה, בקול נעלב. ואז: "מחשבת מסלול מחדש." ואז: "מחשבת –"

ואז המסך שלה נהיה שחור.

"רינה?" אמר שמעון. הוא טפח על המכשיר. "רינה? מותק?" הוא לחץ על הכפתור. ועוד פעם. והוציא את הכבל, והכניס אותו שוב. כלום. "היא כועסת," אמר, בשקט. "היא כועסת עליי."

"היא לא כועסת," אמר ליאו מהשורה השלישית. "הכבל שלה רופף. ראיתי בבוקר. ניצוצות קטנים."

"אז תדליקו את הטלפונים," אמרה הגברת כהן. "עם הניווט."

שירה הוציאה טלפון. נועם הוציא טלפון. רותי הוציאה טלפון. הגברת כהן הוציאה טלפון, ואת המשקפיים מהשרשרת, ושמה אותם על האף, והסתכלה. ובכל ארבעת הטלפונים, בפינה, היה כתוב אותו דבר: אין שירות.

"זה ההרים," אמר שמעון. "בהרים אין קליטה. אבל זה לא נורא. אני מכיר את הדרך. ארבעים שנה." והוא המשיך לנסוע.

הוא המשיך לנסוע חצי שעה. ואחר כך עוד חצי שעה. הכביש נעשה צר יותר, וצר יותר, עד שהענפים של העצים התחילו לשרוט את החלונות. הם עברו כפר אחד, קטן, עם עץ תות ענק ליד הכניסה, ועם שלושה ילדים שנופפו להם. ואחר כך, עשר דקות אחר כך, הם עברו שוב כפר קטן, עם עץ תות ענק ליד הכניסה, ועם שלושה ילדים שנופפו להם.

"זה אותו כפר," אמרה חוטי.

"זה כפר דומה," אמר שמעון. "בצפון כל הכפרים דומים."

"אלה אותם ילדים," אמרה חוטי. "לאחד מהם יש חולצה של מכבי עם חור בכתף. ראיתי אותו לפני עשר דקות."

שמעון לא ענה. השפם שלו רעד קצת.

באוטובוס השתרר שקט. לא שקט טוב. שקט כזה של ארבעים ילדים שמתחילים להבין משהו. השירים נגמרו. אליס ופני הפסיקו לספור פרות. ותום התעורר, והסתכל מהחלון, ושאל, הפעם בקול קטן מאוד: "הלכנו לאיבוד?"

"לא," אמרה הגברת כהן, בקול הכי בטוח שלה. "אנחנו רק… בדרך היפה."

אבל אמי ראתה את הידיים של הגברת כהן מחזיקות את השרשרת של המשקפיים, חזק, כמו שמחזיקים חבל.

רותי עברה בין המושבים, וחילקה עוגיות מהקופסה של זהבה, ואמרה לכל ילד, אחד אחד, שהכול בסדר, ושהרפתקה זה דבר טוב. שירה ניגנה שוב בגיטרה, שיר שקט. וחוטי, שישבה ליד אמי, כבר הוציאה מהתיק השלישי את ארבעים המטרים של החוט, והציעה לקשור את כל הילדים זה לזה, בשרשרת, "שאף אחד לא ילך לאיבוד, גם אם כולנו הולכים לאיבוד". הגברת כהן אמרה שזה רעיון מצוין, ושאפשר לחכות איתו עוד קצת.

ואוליבר, מהשורה האחרונה, החזיק את הקופסה הנעולה שלו על הברכיים, חזק, ולא אמר כלום. וזה, אצל אוליבר, היה הסימן הכי מדאיג מכולם.

אמי ישבה ליד החלון, בצד ימין של האוטובוס, וחוטי לידה. והיא הסתכלה החוצה. לא על העצים. לא על הגבעות. על האור. כי השעה הייתה כבר ארבע וחצי אחר הצהריים, והשמש כבר הייתה נמוכה, ואדמדמה, ונכנסה לתוך האוטובוס בפסים ארוכים, זהובים. והפסים האלה נפלו עליה. על הפנים שלה. על הפנקס שעל הברכיים שלה. על חוטי. על כל הצד הימני של האוטובוס.

אמי עצרה את הנשימה.

"ליאו," אמרה, והסתובבה אחורה. "איפה השמש שוקעת?"

"במערב," אמר ליאו מיד. "תמיד במערב. בגלל שכדור הארץ מסתובב מ–"

"ואנחנו נוסעים צפונה," אמרה אמי. "לחוות האלונים. נכון? צפונה."

"צפונה," אמר ליאו. ואז, לאט, גם הוא הסתכל על הפסים הזהובים. על הצד הימני. "אם נוסעים צפונה," אמר, בקול שהלך ונעשה שקט, "המערב צריך להיות משמאל. השמש צריכה להיכנס מהחלונות של הצד השמאלי."

הם הסתכלו על הצד השמאלי. החלונות שם היו בצל. כחולים, קרירים, אפלים.

"השמש מימין," אמרה אמי. "אז המערב מימין. אז אנחנו בכלל לא נוסעים צפונה."

"אנחנו נוסעים דרומה," לחש ליאו. "אנחנו חוזרים הביתה."

ובאותו רגע, בדיוק באותו רגע, האוטובוס הגיע לצומת. צומת קטן, באמצע שום מקום, עם שני כבישים צרים, אחד ימינה ואחד שמאלה, ובאמצע, עמוד ישן עם שלט. אבל השלט היה מכוסה כולו בשיח קוצני, ענק, שגדל עליו, כך שרק קצה של חץ אחד בצבץ החוצה, ושום מילה.

שמעון עצר את האוטובוס. הוא כיבה את המנוע. ובשקט שנהיה פתאום, אפשר היה לשמוע את הציקדות, ואת הרוח בעצים, ואת הבטן של בני.

ומיד, כל האוטובוס התחיל לייעץ.

"ימינה," אמר עומר. "ימינה זה תמיד נכון. ככה אומרים."

"מי אומר?" שאלה פני.

"אנשים," אמר עומר.

"שמאלה," אמרה אליס. "כי לב נמצא בצד שמאל, ואת הלב צריך לשמוע."

"צריך ללכת לאן שיש פלאפל," אמר בני, שהצבע הירוק כבר ירד לו מהפנים, ועכשיו היה רעב. "איפה שיש פלאפל, יש אנשים. ואיפה שיש אנשים, יש דרך."

"אפשר לעשות אן־דן־דינו," הציע תום, והצביע עם הדינוזאור, פעם ימינה, ופעם שמאלה, ושוב ימינה, עד שהדינוזאור נפל לו מתחת למושב.

אמי לא אמרה כלום. היא הסתכלה על החץ הקטן שבצבץ מתוך השיח. ועל הפסים הזהובים, שהלכו ונעשו אדומים. וליאו, מאחוריה, כבר פרש את המפה על הברכיים, והעביר עליה אצבע, ומלמל מספרים.

הגברת כהן הסתכלה על השעון. ואז על הילדים. ואז על שמעון. ואמי ראתה בעיניים שלה את מה שהיא לא אמרה בקול: עוד שעה, יהיה חושך. וכשחושך, בהרים, בלי קליטה, בלי רינה, ועם ארבעים ילדים, זה כבר לא הרפתקה.

שמעון הסתובב אל הנוסעים. ופתאום, בלי הכובע של קפטן, שהוא הוריד וסובב בידיים, הוא נראה פחות כמו נהג שנוהג ארבעים שנה, ויותר כמו סבא מבולבל.

"ילדים," אמר בשקט. "אני חושב שאני צריך עזרה."

והשמש, מצד ימין, ירדה עוד קצת.

אמי הבלשית פרק 49: האוטובוס שהלך לאיבוד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין