אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 48: נפית החתולים

בשש בבוקר, לפני קוקו, לפני זהבה, ואפילו לפני הקיפודים שחוזרים הביתה, שלושה בלשים כרעו ליד הערוגה של רותי, מתחת לחלון של המטבח.

בשש בבוקר, לפני קוקו, לפני זהבה, ואפילו לפני הקיפודים שחוזרים הביתה, שלושה בלשים כרעו ליד הערוגה של רותי, מתחת לחלון של המטבח.

החתולים כבר הלכו. אבל הם השאירו סימנים. השתילים היו שטוחים, מעוכים, כאילו מישהו ישן עליהם, וזה בדיוק מה שקרה. בכל מקום היו שערות. ג'ינג'יות, ושחורות, ואפורות. ועל האדמה, טביעות קטנות של כפות, עם ארבע אצבעות עגולות, בכל כיוון.

"זה מגרש משחקים," אמרה חוטי. "מגרש משחקים של חתולים."

ליאו מדד. "המרחק מהערוגה לחלון של חדר האוכל הוא מטר וחצי," הודיע. "ומהחלון לכיסא של שירה, עוד שמונים סנטימטר. סך הכול, שני מטר ושלושים. זה קרוב."

אמי התכופפה, ולקחה ענף אחד, קטן, של השתיל. עלים אפורים־ירוקים, רכים, עם שוליים משוננים, ופרחים זעירים, לבנים, עם נקודות סגולות. היא שפשפה עלה אחד בין האצבעות, והריחה. הריח היה חזק, חריף, קצת כמו נענע, וקצת כמו משהו אחר, משהו של אבק ושל קיץ.

"מה זה?" שאל ליאו.

"לא יודעת," אמרה אמי. "אבל מישהו יודע."

הם מצאו את זה בפח המחזור, ליד הסככה. כי רותי, כמו כל מי ששותל, זרקה את הגביעים מפלסטיק שבהם הגיעו השתילים מהמשתלה. ועל כל גביע, היה תקוע פתק קטן, מפלסטיק לבן, עם תמונה של פרח ועם כתב קטן מאוד.

ליאו הרים את הזכוכית המגדלת, וקרא בקול:

נפית החתולים. צמח רב־שנתי, עמיד לחום ולמחסור במים. פריחה לבנה־סגולה. מושך חתולים.

"מושך חתולים," חזרה חוטי, לאט. "מושך. חתולים."

"זה צמח שחתולים משתגעים ממנו," אמר ליאו, שכבר נזכר במשהו שקרא פעם, באנציקלופדיה, בכרך של האות נ'. "יש בו חומר שגורם להם להתגלגל, ולגרגר, ולהיות מאושרים. כמו שוקולד, אבל לחתולים."

"ורותי לא קראה את הכתב הקטן," אמרה אמי.

"אף אחד לא קורא את הכתב הקטן," אמר ליאו. "בגלל זה כותבים אותו קטן."

"ודוד ידע," אמרה אמי, ונזכרה. "'רק שלא יבואו אורחים.' הוא התכוון לחתולים."

"רגע," אמרה חוטי. "אז אם שירה אלרגית לצמח של חתולים, והיא מתעטשת כמו חתול, אז אולי, בעצם, היא קצת חתולה?"

ליאו פתח את הפה, כדי להסביר, באריכות, למה זה לא נכון מבחינה מדעית. ואז סגר אותו. "אין לי כוח," אמר. "בשש בבוקר אני לא מתווכח על חתולות."

אבל לדעת, זה לא מספיק. בלשית צריכה להוכיח. ואמי ידעה בדיוק איך.

בשבע וחצי, בארוחת הבוקר, כל בית הגבעה ישב בחדר האוכל. והחלון הגדול היה סגור, בפעם הראשונה כבר שבועיים, כי אמי ביקשה מדוד לסגור אותו. ושירה ישבה בכיסא הקבוע שלה, ליד החלון, ואכלה דייסה.

ולא התעטשה.

דקה. שתיים. חמש. ליאו עמד ליד הטבלה על הדלת, עם הטוש ביד, ולא סימן אף קו. כל חדר האוכל הסתכל על שירה. ושירה, שלא הבינה למה כולם מסתכלים עליה, הפסיקה ללעוס, וחייכה במבוכה, עם פה מלא בדייסה.

"עשר דקות," הודיע ליאו. "אפס מיאו."

"אולי זה נגמר מעצמו," אמרה גברת כהן, בתקווה, מהשולחן של המבוגרים.

"אולי זה נגמר כי הדייסה של היום יותר טובה," אמרה זהבה, בגאווה, מהמטבח.

"ואולי," אמרה אמי, "זה נגמר כי החלון סגור."

ואז אמי קמה, והלכה אל שירה, ובידיים שלה הייתה צנצנת. צנצנת ריבה ריקה, סגורה, ובתוכה, ענף אחד, קטן, של נפית החתולים. היא הניחה את הצנצנת על השולחן, ליד הדייסה של שירה.

"מה זה?" שאלה שירה.

"ניסוי," אמרה אמי. ופתחה את המכסה.

שירה הריחה. האף שלה התכווץ. העיניים שלה נעצמו. והיא הרימה את הראש, לאט, כמו מישהו שעומד לשיר את התו הכי גבוה בשיר.

"מיאו," התעטשה. "מיאו. מיאו."

אמי סגרה את המכסה.

שקט.

ואז כל חדר האוכל התפוצץ. בני מחא כפיים. אליס ופני צעקו "מיאו!" ביחד, מתוך הרגל. תום עמד על הכיסא, ונופף בכפית, וצעק "הבלשית ניצחה!" ונועם, בפינה, הרים את הידיים לשמיים, ואמר בקול רם, לכל מי שהיה בחדר: "זה לא הסבון! זה לא הסבון!" ואז הבין מה אמר, ושוב האדים, ושוב הלך לבדוק משהו במסדרון.

"נפית החתולים," הסבירה אמי, כשכולם נרגעו. "רותי שתלה אותה לפני שבועיים, מתחת לחלון של חדר האוכל. לפני שלושה ימים היא פרחה. ומאז, כשהחלון פתוח, הריח נכנס, ישר אל הכיסא של שירה. ושירה אלרגית לזה. והחתולים מהשכונה, הם לא אלרגים. הם מאוהבים בזה. הם באים כל לילה למסיבה."

"אז שרוך אמיתי," אמרה חוטי בניצחון. "אמרתי שיש חתול."

"אמרת שהיא בלעה חתול," אמר ליאו.

"הפרטים לא חשובים," אמרה חוטי.

שירה, בינתיים, הסתכלה על הצנצנת הסגורה, ואז על אמי, ואז הרימה את הגיטרה, שתמיד עומדת לה בפינה של חדר האוכל, ופרטה אקורד אחד. "אני חייבת לך שיר," אמרה. "שיר שלם. בלי מיאו." ושם, ליד הדייסה, היא אלתרה שיר קצר על בלשית אחת, עם פנקס ועיפרון מאחורי האוזן, שמוצאת הכול, חוץ מהגרביים של עצמה. כל חדר האוכל צחק. אמי האדימה. וזה היה נכון, אגב. את הגרב הסגולה שלה, היא לא מצאה כבר חודש.

רותי, כששמעה, ישבה במשרד, עם ספל הקפה, והסתכלה דרך החלון על הערוגה שלה, ונאנחה. "סוף־סוף משהו שסוכר לא אוכל," אמרה, "ועכשיו אני צריכה לעקור את זה. אין לי מזל עם הערוגה הזאת. אולי היא מקוללת."

"היא לא מקוללת," אמרה אמי. "היא רק במקום הלא נכון."

"ואיפה המקום הנכון לצמח שמושך חתולים?" שאלה רותי.

אמי לא ענתה מיד. היא הסתכלה דרך החלון של המשרד. מעבר לחצר. מעבר לגדר. אל הגינה של מר בן־עמי, שבה, באותו רגע, הזקן ישב על הכיסא שלו, ליד הדלת, לבד, עם כוס תה, והסתכל על התרנגולות שלו. ואמי נזכרה במשהו שהוא אמר לה פעם, בשקט, ביום של הזרקור. שפעם היה לו חתול. חתול זקן, ג'ינג'י, שקראו לו מישמש, שישב לו על הברכיים כל ערב. ושבחורף שעבר, מישמש מת. ושמאז, הערבים ארוכים.

"אני חושבת," אמרה אמי לאט, "שאני יודעת בדיוק איפה."

חוטי הציעה, לפני כן, פתרונות אחרים. "אפשר לתת לשירה מסכה," אמרה. "לכל החיים." ליאו הציע להזיז את חדר האוכל. "רק שני מטר שלושים," הסביר, "לכיוון השני." ותום הציע לשאול את החתולים מה הם רוצים, כי "אף אחד אף פעם לא שואל את החתולים". והוא, בסוף, היה הכי קרוב לתשובה.

הם שאלו אותו קודם. כי ככה עושים. לא נותנים למישהו חתולים בהפתעה. אמי, חוטי וליאו עמדו ליד הגדר, ואמי הסבירה הכול. על שירה, ועל העיטושים, ועל הצמח, ועל שלושת החתולים שבאים כל לילה.

"והתרנגולות שלך," הוסיף ליאו, ביושר, כי ליאו תמיד ישר, "אולי יפחדו."

מר בן־עמי צחק. צחוק עמוק, חורק, שהם כמעט לא שמעו ממנו אף פעם. "התרנגולות שלי?" אמר. "ילד, התרנגולות שלי הבריחו פעם שועל. החתולים יפחדו מהן."

ואז הוא שתק רגע, והסתכל על הכיסא הריק שלידו, זה שפעם, כנראה, מישמש היה קופץ עליו. "תביאו," אמר בשקט. "תביאו את הצמח. שיבואו האורחים."

באותו אחר צהריים, כל בית הגבעה עזר להעביר את הערוגה. דוד עקר את השתילים, אחד אחד, עם האדמה סביב השורשים, כדי שלא ייפגעו. הילדים נשאו אותם בדליים, בתור ארוך, מעל הגדר, כמו מכבי אש שמעבירים מים. ומר בן־עמי, עם המעדר, חפר להם ערוגה חדשה, לאורך הקיר של הבית שלו, רחוק מהלול, ממש מתחת לחלון שליד הכיסא שלו. ושירה, ששמה על הפנים מסכה ועל הידיים כפפות, עמדה מרחוק, ומחאה כפיים, ולא התעטשה אפילו פעם אחת.

היה שם גם רגע אחד מביך במיוחד, כשהדלי של תום, שהיה כמעט גדול ממנו, נתקע לו בין הקרשים של הגדר, ותום נתקע איתו, חצי בצד של בית הגבעה וחצי בצד של מר בן־עמי, והודיע, בלי לבכות בכלל, שהוא עכשיו "גר בשני בתים". בני שחרר אותו. הדלי נשאר בגדר עד הערב, ותום ביקר אותו פעמיים.

ופלאפל, שהלך אחרי כולם כרגיל, הריח את אחד השתילים, ועמד רגע, ואז התעטש. עיטוש קטן, של ארנב. כולם עצרו. "לא," אמר ליאו מיד, בקול של מדען מודאג. "לא עוד אחד." אבל פלאפל רק התעטש פעם אחת, וקפץ הלאה, ולקח עלה חסה מהכיס של שירה, ונראה מרוצה מאוד מעצמו.

ובמקום הערוגה הישנה, מתחת לחלון של המטבח, רותי שתלה משהו חדש. לבנדר. ולפני שהיא שתלה, ליאו קרא בקול את הכתב הקטן, מילה במילה, עם הזכוכית המגדלת. לבנדר. ריחני. מושך דבורים ופרפרים. "דבורים," אמר ליאו, "זה בסדר. דבורים לא מתגלגלות."

באותו לילה, אמי לא הצליחה להתאפק. היא קמה, והלכה בגרביים לחלון של חדר שבע, זה שליד המיטה שלה, וממנו, אם נשענים קצת, רואים את הגינה של מר בן־עמי. והיא ראתה. באור הירח, בערוגה החדשה, שלושה חתולים התגלגלו על הגב, וגרגרו. ועל הכיסא, ליד הדלת, ישב מר בן־עמי, עם השמיכה על הברכיים. ועל השמיכה, מכורבל, ישן החתלתול האפור, עם הזנב העקום.

מאחורי אמי, מישהי נשמה בשקט. חוטי, שהתעוררה, כמובן, ונשענה גם היא על אדן החלון, עם השמיכה על הכתפיים. "הוא לא לבד," לחשה חוטי.

"לא," לחשה אמי. "עכשיו כבר לא."

בבוקר, מר בן־עמי הודיע מעבר לגדר, בקול רם, כדי שכולם ישמעו, שהחתלתול האפור עבר לגור אצלו. "הוא החליט," אמר. "לא אני. אצל חתולים, הם מחליטים." וכששאלו אותו איך קוראים לו, הוא הסתכל על חוטי, ועל ליאו, ומשך בכתפיים, ואמר: "שמעתי שיש לו כבר שם. שרוך."

חוטי כמעט התעלפה מאושר. וליאו ביקש, בשקט, אם מותר לו לבוא לבקר את שרוך. פעם ביום. רק לבדוק שהוא בסדר. ומר בן־עמי אמר שמותר. גם פעמיים.

ובאותו ערב, בשירה בציבור, שירה ניגנה את השיר על הירח, מההתחלה ועד הסוף, בלי מיאו אחד. וכשהשיר נגמר, היה שקט מוזר. כל הבנות הסתכלו זו על זו, באכזבה קטנה. ואז אליס אמרה, בקול: "מיאו." ופני ענתה: "מיאו." ותוך רגע, כל המקהלה של אגף הבנות שרה שוב, הכול מההתחלה, עם מיאו בסוף כל שורה. כי חלק מהתעלומות, גם אחרי שפותרים אותן, משאירות אחריהן שיר.

נועם נתן לשירה, באותו שבוע, עוד סבון. אחד. לבן. בלי שום ריח. ושירה צחקה, ואמרה תודה, ושמה אותו על המדף, ליד שני הירוקים, שנשארו, היא אמרה, "למזכרת".

אמי פתחה את הפנקס, וכתבה: תיק מספר 24: המדריכה שמייללת. נפתר. האשמה: צמח. האורחים: עברו דירה.

ובלוח המודעות, ליד הטבלה של ליאו, שאף אחד לא העז להוריד, הופיע באותו יום דף חדש, בכתב הגדול של הגברת כהן: טיול סוכות! שלושה ימים בצפון. האוטובוס יוצא ביום שני בשבע בבוקר. נהג: שמעון. לא לאחר!

ומתחת, באותיות קטנות, מישהו הוסיף בעיפרון: והפעם, שלא נלך לאיבוד.

אמי הבלשית פרק 48: נפית החתולים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין