אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 47: המדריכה שמייללת

"מיאו."

"מיאו."

שירה הניחה את הכף, וכיסתה את האף במפית. "סליחה," אמרה. "אני לא יודעת מה קורה לי."

"מיאו," אמרה שוב. ואחר כך: "מיאו. מיאו."

זה היה היום השלישי. היום השלישי שבו שירה, המדריכה של הבנות, זאת עם הגיטרה, ועם הקוקו הגבוה, ועם הצחוק הכי מדבק בבית הגבעה, התעטשה כמו חתול. לא עיטוש רגיל, "אפצ'י!", כמו של אהרון, שמרעיד חלונות. עיטוש קטן, דק, גבוה, שיוצא מהאף בדיוק בצורה של "מיאו". ותמיד בשלישיות. או ברביעיות. או, בבוקר אחד במיוחד גרוע, בשבעיות.

הכי גרוע היה בערב, בשירה בציבור. שירה ישבה עם הגיטרה בחדר המשחקים, וכל הבנות סביבה, והתחילה את השיר שכולן אוהבות, על הירח שמחפש את הדרך הביתה. "הירח עולה, מעל הגבעה, ומחפש –" ואז: "מיאו. מיאו. מיאו." הבנות חיכו בנימוס. שירה ניסתה שוב. "מעל הגבעה, ומחפש –" "מיאו." ובפעם השלישית, אליס ופני, שתמיד מצטרפות לכל דבר בקול הכי רם, ענו לה, ביחד: "מיאו!" ובתוך דקה, כל המקהלה של אגף הבנות שרה את השיר על הירח, עם "מיאו" בסוף כל שורה, ושירה צחקה כל כך שהיא בכתה, וגם התעטשה, וגם צחקה, בבת אחת.

רותי, לעומת זאת, הייתה באותו שבוע מאושרת במיוחד. כי מתחת לחלון של המטבח, איפה שפעם הייתה ערוגת הפטוניות שסוכר רמס בקיץ, היא שתלה ערוגה חדשה. "הפעם שתלתי משהו חזק," סיפרה לכל מי שהסכים לשמוע, עם ספל הקפה ביד. "משהו שלא צריך הרבה מים, ושגדל מהר, ושסוכר לא יאכל, כי הוא מר לו. והוא כבר פורח! תארו לכם. שבועיים, וכבר פרחים." היא הייתה כל כך גאה, שהיא אפילו הזמינה את דוד לראות. דוד הסתכל, ואמר "יפה", ואז הוסיף, כמו שדוד תמיד מוסיף, משהו שאף אחד לא הבין באותו רגע: "רק שלא יבואו אורחים."

"איזה אורחים?" שאלה רותי.

אבל דוד כבר הלך, עם המפתחות שמצלצלים, ושרק לעצמו.

"זה חתול," הודיעה חוטי, בארוחת הבוקר, בקול רם, לכל השולחן. "שירה בלעה חתול."

"אי אפשר לבלוע חתול," אמר ליאו.

"חתול קטן," אמרה חוטי.

"גם חתול קטן אי אפשר," אמר ליאו. "מבחינה אנטומית."

"אז יש פה חתול," אמרה חוטי. "חתול סודי. שגר בבית. ושירה מתעטשת ממנו. ואני אמצא אותו, ואני אקרא לו שרוך."

וכך, באותו יום, התחיל חיפוש החתול הגדול של בית הגבעה. עומר הניח צלוחית עם חלב בכל פינה בבית, שבע צלוחיות, ובבוקר שלמחרת כולן היו ריקות, וכולם צעקו "יש חתול!", עד שגילו את פלאפל, ישן בתוך הצלוחית השביעית, עם שפם לבן של חלב. תום הסתובב במסדרונות, ואמר "פססס פססס פססס" בכל מקום, כמו שמזמינים חתול, עד שזהבה אמרה לו שאם הוא ממשיך, היא תתחיל להתעטש בעצמה. ואוליבר, שעוד היה בהפסקה מתעלולים, הסתפק בלצייר על הלוח של הנקודות חתול כתום עם משקפיים, וכתב מתחת: החשוד.

זהבה, מצדה, החליטה לטפל בבעיה בדרך שלה. היא הכינה לשירה תה עם דבש, ועם לימון, ועם ג'ינג'ר, ועם שום. "שום מגרש כל מחלה," הסבירה. "וגם כל אדם שעומד קרוב מדי." ושירה שתתה, באומץ, והתעטשה מיאו, עם ריח של שום. ואחר כך זהבה ניסתה מרק עוף, ואחר כך כף של שמן זית, ואחר כך תלתה לשירה על הצוואר שרשרת של בצלים קטנים, "כמו שסבתא שלי עשתה". השרשרת לא עזרה. אבל אף אחד לא התקרב לשירה כל אותו יום, אז לפחות אף אחד לא נדבק.

והגברת כהן שלחה את שירה לרופאה. הרופאה הסתכלה לשירה באף, ובגרון, ובאוזניים, ואמרה: "אלרגיה." "למה?" שאלה שירה. הרופאה משכה בכתפיים. "למשהו. משהו שנמצא סביבך. תחפשי." ושירה חזרה לבית הגבעה, והסתכלה ישר על אמי, ואמרה: "שמעת? צריך לחפש. זאת העבודה שלך."

אבל אמי, חוטי וליאו כבר ישבו על המדרגה השלישית, עם הפנקס.

"זה לא חתול," אמרה אמי. "זאת אלרגיה. כשמישהו מתעטש בכל יום, בשלישיות, ומגרד לו באף, ויש לו עיניים אדומות, זה משהו שהוא אלרגי אליו. השאלה היא למה."

"אבל העיטוש נשמע כמו חתול," אמרה חוטי, שלא הייתה מוכנה לוותר על שרוך כל כך מהר.

"עיטוש נשמע כמו מי שמתעטש," אמר ליאו. "לשירה יש אף קטן. אף קטן עושה עיטוש גבוה."

אמי פתחה דף חדש. "חשודים," כתבה.

החשוד הראשון היה סבון. שבוע קודם, ביום ההולדת שלה, נועם, המדריך של הבנים, נתן לשירה מתנה. שני סבונים. ריחניים, ירוקים, עטופים בנייר חום, עם ריח חזק של אקליפטוס. ושירה התלהבה, והתחילה להתרחץ בהם כל ערב. ונועם, כששמע שהיא מתעטשת, החוויר.

"זה הסבון," אמר לאמי, בשקט, ליד הכיור. "נכון? הרגתי אותה עם סבון."

"עוד לא יודעים," אמרה אמי.

"זה הסבון," אמר נועם, בייאוש. "קניתי שניים. למה קניתי שניים?"

"כי הוא אוהב אותה," לחשה חוטי לליאו, לא מספיק בשקט. ונועם האדים, והלך מהר מאוד לבדוק משהו במסדרון של הבנים, שלא היה צריך שום בדיקה.

החשוד השני היה פלאפל. כי פלאפל, כמו כל ארנב, משיר פרווה. הרבה פרווה. על הספות, על השטיחים, על הסוודרים של כולם. ובשבוע האחרון, פלאפל גילה ששירה מחזיקה בכיס חתיכות גזר, בשביל הסוסון, והתחיל לעקוב אחריה לכל מקום, ולשבת לה על הנעליים.

והחשוד השלישי היה קוקו. או, יותר נכון, הנוצות של קוקו. כי החודש, שירה הייתה אחראית על הלול. כל בוקר, בשש וחצי, היא נכנסה, ואספה ביצים, ונתנה גרעינים, וקוקו, שאוהב אותה, קפץ סביבה ונפנף בכנפיים, ונוצות קטנות עפו לכל עבר.

"שלושה חשודים," אמרה אמי. "סבון, ארנב, תרנגול. וצריך לבדוק כל אחד. לבד."

"איך בודקים סבון?" שאלה חוטי.

"מעלימים אותו," אמרה אמי.

הניסוי נמשך שלושה ימים, וכל בית הגבעה השתתף בו. ליאו הכין טבלה, עם שלוש עמודות, ועם מקום לספור עיטושים, ותלה אותה על הדלת של המטבח. ובכל פעם ששירה התעטשה, מישהו רץ וסימן קו.

ביום הראשון, שירה לא השתמשה בסבון של נועם. היא התרחצה עם הסבון הלבן הרגיל, הכי משעמם בעולם, שאין לו ריח של שום דבר. בערב, ליאו ספר את הקווים. "ארבעים ושלושה מיאו," הודיע.

"זה לא הסבון," אמרה אמי. ונועם, שעמד בפתח, נשם לרווחה כל כך חזק, שהווילון זז.

ביום השני, פלאפל נשאר בחדר של אמי, חוטי ומאיה, כל היום, עם סל מלא בעלי חסה, ועם מאיה, שהקריאה לו סיפור. ושירה לבשה סוודר נקי, בלי שערה אחת של ארנב, ולא שמה גזר בכיס. בערב, ליאו ספר. "ארבעים ואחד."

"זה לא פלאפל," אמרה אמי.

ביום השלישי, בני החליף את שירה בלול. הוא נכנס בשש וחצי, ואסף ביצים, ונתן גרעינים, וחזר עם נוצה בשיער, ועם פרצוף של מי שקוקו ניקר לו בנעל, כי קוקו רצה את שירה, ולא את בני. ושירה לא התקרבה ללול כל היום. בערב, ליאו ספר. "ארבעים ושישה. שיא."

"זה לא קוקו," אמרה אמי.

בני, אגב, הודיע אחרי היום ההוא שהוא לא נכנס ללול יותר לעולם. "התרנגול הזה שונא אותי," אמר, והראה לכולם את הנעל, עם שלושה סימנים קטנים של מקור. "הוא הסתכל עליי כמו על תולעת." ותום, שהיה ברגע הזה ממש בעניין של תולעים, אמר שזה דווקא מחמאה.

הם ישבו על המדרגה השלישית, שלושתם, עם הטבלה, ובשקט.

"אז זה לא סבון, ולא ארנב, ולא תרנגול," אמרה חוטי. "אז זה חתול. אמרתי."

"אין חתול," אמר ליאו.

"אולי יש," אמרה אמי פתאום. והיא הסתכלה על הטבלה. לא על המספרים. על השעות. כי ליאו, שתמיד מדויק, רשם ליד כל קו גם את השעה. והשעות האלה, אמי ראתה עכשיו, לא היו מפוזרות. הן היו מקובצות. הרבה עיטושים בבוקר, בשבע וחצי. הרבה בצהריים, באחת. הרבה בערב, בשש וחצי.

"ארוחות," אמרה. "היא מתעטשת בארוחות."

"אז היא אלרגית לאוכל של זהבה," אמרה חוטי, בבהלה. "אסור שזהבה תשמע את זה. היא תתפטר. או גרוע מזה, תתחיל לבכות."

"לא לאוכל," אמרה אמי. "היא אוכלת גם במסיבות, בחצר, וגם בשבת אצל ההורים שלה. ושם היא לא מתעטשת. היא מתעטשת בחדר האוכל. ובחדר האוכל, איפה היא יושבת?"

"ליד החלון," אמר ליאו. "תמיד ליד החלון. החלון הגדול, שפתוח לחצר. כי היא אוהבת לראות את סוכר."

והם הסתכלו זה על זה, ואמי הרגישה את הדבר ההוא, את הדגדוג בעורף שאומר שמשהו עומד להתבהר.

באותו לילה, הם לא הצליחו להירדם. אמי שכבה במיטה ליד החלון, ושמעה את הרוח, ואת חוטי מתהפכת, ואת מאיה נושמת לאט. ובאחת־עשרה ורבע, היא שמעה משהו אחר.

"מיאו."

היא התיישבה. זה לא היה עיטוש. זה היה מיאו אמיתי. ארוך, מתנגן, של חתול. וזה בא מבחוץ. מהצד של המטבח.

"חוטי," לחשה. "את ערה?"

"אני מעולם לא הייתי ערה יותר," לחשה חוטי מהחושך.

הן התגנבו במסדרון, בגרביים, וחוטי לקחה פנס. ועל המדרגה השלישית, כרגיל, כבר חיכה ליאו, בפיג'מה עם כוכבים, ועם הזכוכית המגדלת, כאילו ידע. הם הלכו, בשקט, עד הדלת האחורית של המטבח. ואמי פתחה אותה, רק סדק קטן.

מתחת לחלון של המטבח, איפה שפעם היו הפטוניות של רותי, לפני שסוכר רמס אותן, עמדה עכשיו ערוגה חדשה. שתילים קטנים, ירוקים־אפורים, עם פרחים זעירים, סגולים־לבנים, שרותי שתלה לפני שבועיים, במקום הפטוניות. ובתוך הערוגה, באור הירח, היו חתולים.

לא חתול אחד. שלושה. חתול ג'ינג'י שמן, וחתולה שחורה, וחתלתול אפור קטן, עם זנב עקום. והם לא שוטטו. הם לא חיפשו אוכל. הם התגלגלו. על הגב, עם הרגליים באוויר, בתוך השתילים, ושפשפו את הלחיים בעלים, וגרגרו, בקול רם, כמו שלושה מנועים קטנים, ונראו מאושרים יותר מכל חתול שאמי ראתה בחייה.

"שרוך," לחשה חוטי, בהתרגשות. "שלושה שרוכים."

החתלתול האפור הרים את הראש. הוא הסתכל עליהם, עם עיניים צהובות, עגולות, ואז, בלי שום פחד, יצא מהערוגה, וטיפס במדרגה, ונכנס דרך הסדק, וישר אל הרגל של ליאו. והתחיל להתחכך בה. הלוך ושוב. הלוך ושוב. ולגרגר.

ליאו קפא. "מה הוא עושה?" לחש, בבהלה. "אמי. מה הוא עושה? אף פעם לא היה לי חתול."

"הוא אוהב אותך," לחשה חוטי.

"הוא לא מכיר אותי," לחש ליאו.

"זה לא מפריע לחתולים," לחשה חוטי. "תלטף."

ליאו, לאט, בזהירות, כמו מי שמפרק פצצה, הושיט יד אחת, וליטף. פעם אחת. החתלתול גרגר יותר חזק. וליאו, בפעם הראשונה בכל התעלומה, חייך חיוך שלא היה לו שום הסבר מדעי.

ואמי, בחושך, הסתכלה על השתילים. ואז על החלון הגדול של חדר האוכל, שנמצא, היא שמה לב עכשיו, ממש מעל הערוגה. החלון הפתוח. החלון של שירה.

"ליאו," לחשה. "בבוקר, תביא את המטר. ואת הזכוכית המגדלת. ושקית."

"מה נבדוק?" לחש ליאו.

"מה חתולים אוהבים," לחשה אמי, "ושירה לא."

אמי הבלשית פרק 47: המדריכה שמייללת - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין