אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 11: פודינג למאה

מסיבת החורף של בית הגבעה הייתה הערב הכי חשוב בשנה. יותר מיום ההולדת של כל אחד, יותר מהטיול לים, ולפי חוטי, יותר מהחיים עצמם.

מסיבת החורף של בית הגבעה הייתה הערב הכי חשוב בשנה. יותר מיום ההולדת של כל אחד, יותר מהטיול לים, ולפי חוטי, יותר מהחיים עצמם.

במסיבת החורף תלו בחדר האוכל שרשראות של אורות קטנים. במסיבת החורף מותר היה להישאר ער עד עשר. במסיבת החורף באו לבקר ילדים שגרו פעם בבית הגבעה וכבר גדלו, ועכשיו היו להם זקנים, ותינוקות, ומשקפיים, והם סיפרו סיפורים מצחיקים על דוד מלפני עשרים שנה, כשעוד היה לו שיער.

ובמסיבת החורף, תמיד, בכל שנה, היה הפודינג.

הפודינג של זהבה לא היה סתם פודינג. הוא היה פודינג שוקולד עמוק, כהה, חלק כמו משי, בכוסות זכוכית קטנות, עם שכבה של קצפת למעלה ועם פתית שוקולד אחד באמצע, כמו כתר. זהבה הכינה אותו פעם אחת בשנה, רק לכבוד המסיבה. מאה כוסות בדיוק. לכל ילד, לכל מבוגר, ולכל אורח. ואף פעם, אף פעם, לא נשארה בסוף המסיבה אפילו כוס אחת, כי מי שלא סיים את הפודינג שלו גילה שמישהו אחר סיים אותו בשבילו.

"מאה," אמרה זהבה ביום רביעי בערב, כשסגרה את המקרר הגדול במטבח, ושמה עליו את היד כמו על ראש של ילד. "ספרתי פעמיים. מחר בערב הם יהיו בדיוק מוכנים."

ביום חמישי לא היו לימודים. זה היה יום חופש של כל בתי הספר באזור, וכל בית הגבעה התעורר מוקדם, עוד לפני שקוקו קרא, כי אף אחד לא הצליח לישון מרוב התרגשות. תום ישב במיטה מחמש בבוקר, לבוש, עם הנעליים המהבהבות, ושאל כל עשר דקות אם כבר ערב.

ביום חמישי בבוקר, זהבה פתחה את המקרר.

הצעקה שלה נשמעה עד העיר.

ככה לפחות טען נהג האוטובוס, שבדיוק עצר בשער, וסיפר אחר כך שהוא חשב שמישהו דרך על חתול ענק.

כשאמי, חוטי וליאו הגיעו בריצה למטבח, כבר עמדו שם חצי מהבית. זהבה עמדה מול המקרר הפתוח, עם המלכה ביד, והמדפים שמולה היו ריקים. ריקים לגמרי. לא כוס אחת. לא כפית קצפת. לא פתית אחד של שוקולד.

"מאה!" אמרה זהבה, והקול שלה רעד. "מאה כוסות! שש שעות עמדתי מול הסיר! שש שעות ערבבתי! מי? מי עשה לי את זה? ביום של המסיבה?"

"אולי הם התאדו," הציע נועם, שתמיד הציע דברים בזמן הלא נכון.

"פודינג לא מתאדה, נועם! פודינג נאכל!"

ואז, כמו תמיד, כולם התחילו לחשוב מי אכל.

"מי יכול לאכול מאה פודינגים?" שאלה פני.

"הגדולים," אמרה אליס מיד. "כיתה ו'. הם אוכלים כל הזמן. ראיתי את בני אוכל ארבע פרוסות לחם בבת אחת. ארבע. בשכבות, כמו בניין."

כל הראשים הסתובבו אל בני.

בני עמד ליד הדלת, עם הידיים בכיסים, גבוה ורחב כמו תמיד. והוא היה צריך להגיד משהו. אבל הוא לא אמר כלום. הוא רק הסמיק, והוריד את היד מהכיס כדי לגרד את הראש.

ואז כולם ראו את זה.

על השרוול של הסוודר האפור של בני, ממש ליד פרק כף היד, היה כתם. כתם חום, כהה, מרוח. בדיוק בצבע של פודינג שוקולד.

"שוקולד!" צעקה פני. "יש לו שוקולד על השרוול!"

"זה לא מה שאתם חושבים," אמר בני מהר.

"אז מה זה?"

בני פתח את הפה. ואז סגר אותו. "אני לא יכול להגיד," אמר.

"הוא לא יכול להגיד!" חזרה פני, כאילו זאת ההוכחה הכי גדולה בעולם. "שמעתם? הוא לא יכול להגיד!"

"בני," אמרה זהבה, והקול שלה כבר לא היה כועס. הוא היה עצוב, וזה היה גרוע יותר. "אני מכירה אותך מאז שהיית בגובה של השולחן. אני לא מאמינה. תגיד לי שזה לא אתה."

"זה לא אני," אמר בני. "אבל את השוקולד… אני לא יכול להסביר. לא עכשיו."

הגברת כהן, שנכנסה בשקט באמצע, הרכיבה את המשקפיים. "בני, בוא איתי למשרד בבקשה," אמרה. "לא כי אני מאשימה אותך. כי אני רוצה לשמוע. בשקט."

בני הלך אחריה, עם הראש למטה. והבנות מהכיתה של פני לחשו. והבנים מהכיתה של בני הסתכלו על הרצפה. ומאחורי כולם, אמי ראתה, עמדה מאיה, הקטנה, ונשכה את השפה, כאילו גם היא יודעת משהו ולא יכולה להגיד.

אמי רשמה בפנקס: בני – שוקולד על השרוול. לא מוכן להסביר. מאיה – נבהלה. למה?

ואז היא סגרה את הפנקס, כי היא הבינה משהו. כולם הסתכלו על בני. אף אחד לא הסתכל על המקרר.

"זהבה," אמרה. "אפשר לראות?"

זהבה זזה הצידה, עדיין עם המלכה ביד, ואמי עמדה מול המקרר הפתוח.

קודם כול היא שמה לב לשקט. בדרך כלל, המקרר הגדול של זהבה זמזם כל הזמן, זמזום עמוק כזה, כמו דבורה ענקית שישנה. עכשיו הוא לא זמזם. או שהוא זמזם, אבל חלש, ומדי פעם נשמע ממנו קליק קטן, ואחריו שתיקה.

אחר כך היא הכניסה את היד פנימה, אל המדף הריק.

"ליאו," אמרה. "תכניס את היד."

ליאו הכניס את היד, והרים גבות. "זה לא קר," אמר. "זה בקושי קריר. זה כמו… כמו בחוץ בבוקר."

"מקרר שהוא לא קר," אמרה חוטי, "זה בעצם ארון."

אמי כרעה על הברכיים. מתחת למקרר, על הרצפה, הייתה שלולית קטנה של מים. לא גדולה. בגודל של צלחת. היא נגעה בה באצבע. מים רגילים. לא שוקולד.

"המקרר הזה מקולקל," אמרה.

"וגם פלאפל היה פה בלילה," אמר קול קטן מהדלת. זה היה תום, עם הנעליים המהבהבות. "ראיתי אותו. קמתי לשתות, והוא הלך במסדרון לכיוון המטבח. מהר. כמו מישהו שיש לו פגישה."

"פלאפל אוהב לטייל בלילה," אמרה חוטי. "מאז שהוא גר בחדר שבע, הדלת פתוחה קצת, והוא עושה סיבובים."

"מקולקל?" זהבה הסתכלה על המקרר כאילו הוא בגד בה. "אתמול בערב הוא עבד! שמתי את היד, היה קר כמו בקוטב!"

"אתמול בערב," אמרה אמי לאט. "ומתי בדיוק סגרת אותו?"

"בשמונה. הלכתי הביתה בשמונה וחצי. ומירי נשארה לנקות."

"מי זאת מירי?" שאלה חוטי.

"מירי," אמרה זהבה, כאילו זה ברור לכולם. "העוזרת שלי. היא באה פעמיים בשבוע, בימי רביעי ובימי ראשון. היא מנקה את המטבח בערב ומכינה את הבצק של יום חמישי. ילדה טובה. שקטה. אף פעם לא אוכלת אפילו פירור בלי לשאול."

"ואיפה מירי עכשיו?"

"איפה היא עכשיו? בבית שלה, בכפר, בטח ישנה. היא תבוא רק ביום ראשון." זהבה משכה בכתפיים. "ואין לה טלפון. היא לא מאמינה בטלפונים. היא אומרת שהם עושים רעש."

"אז אולי מירי לקחה אותם," לחשה פני מאחור.

זהבה הסתובבה אליה כל כך מהר שהסינר שלה הסתחרר. "מירי? מירי שלי? מירי, שפעם החזירה לי עודף של עשר אגורות שמצאה ברחוב? מירי לא לוקחת. מירי מחזירה."

אמי רשמה: מירי – הייתה במטבח אחרי שמונה וחצי. אי אפשר לשאול אותה עד יום ראשון.

"והמסיבה," אמר ליאו בשקט, "מתחילה היום בשש."

כולם שתקו.

ואז אמי ראתה את זה. על הדלת של המקרר, מבחוץ, בגובה של העיניים של מבוגר, היה ריבוע קטן נקי. הדלת כולה הייתה קצת מלוכלכת, עם טביעות אצבעות וכתמים קטנים של שמן, כמו כל דלת במטבח עסוק. אבל באמצע היה ריבוע, בגודל של כף יד, שבו הדלת הייתה נקייה לגמרי. ובפינה של הריבוע, תקועה עדיין, הייתה חתיכה קטנה של סלוטייפ.

"משהו היה תלוי פה," אמרה אמי.

"מה?" שאלה זהבה.

"פתק, אולי. דף."

"אני לא תליתי שום פתק."

"אז מישהו אחר תלה."

חוטי כבר הייתה על הרצפה, על הברכיים, מחפשת. היא זחלה מתחת לשולחן, מאחורי פח הזבל, ליד הדלת האחורית. ואז היא צעקה, "מצאתי!" והוציאה משהו קטן ולבן מהפינה, ממש ליד הקיר.

זאת הייתה פיסת נייר. קטנה מאוד, בגודל של בול. הקצוות שלה היו מוזרים, לא קרועים בקו ישר, אלא מלאים בקשתות קטנות, כמו מישהו שנשך אותם.

ועל פיסת הנייר, בעט כחול, בכתב יד עגול ומסודר, היו כתובות רק כמה אותיות:

"…תף הק…"

"תף הק?" קראה חוטי. "מה זה תף הק? זאת שפה של חייזרים?"

"זה סוף של מילה אחת והתחלה של מילה אחרת," אמר ליאו. "חסר מה שלפני, וחסר מה שאחרי."

"כתף!" צעקה חוטי. "כתף הקטנה! מישהו לקח את הפודינגים על הכתף הקטנה שלו!"

"מאה פודינגים על כתף אחת?" שאל ליאו.

"אז השתתף! 'מי שהשתתף הקפיץ את הפודינגים'!"

"זה לא משפט," אמר ליאו.

"אצל חייזרים זה משפט."

אמי הסתכלה על הקצוות. על הקשתות הקטנות, העגולות, המסודרות. היא ראתה קשתות כאלה רק פעם אחת לפני כן. על החוטים של חוטי. ועל השרוך שליד הדלת. ועל עלה חסה אחד, בכל בוקר, בחדר שבע.

"מישהו אכל את הפתק," אמרה לאט. "ואני חושבת שאני יודעת מי. אבל עדיין לא יודעת מה היה כתוב בו."

היא הסתכלה על הפיסה הקטנה, על האותיות המעטות, ועל השעון הגדול שעל הקיר, שהראה, עם שבע הדקות שלו, שעשר בבוקר.

עד שש בערב נשארו שמונה שעות. מאה פודינגים. ובני, הגדול והשקט, יושב עכשיו במשרד, עם שוקולד על השרוול וסוד שהוא לא מוכן לספר.

בדרך החוצה מהמטבח הם עברו ליד המשרד של הגברת כהן. הדלת הייתה סגורה, ומבפנים לא נשמעו צעקות. רק קול נמוך ושקט של הגברת כהן, ומדי פעם, עוד יותר שקט, הקול של בני.

על הספסל שליד הדלת ישבה מאיה. היא החזיקה את הצמיד שחוטי קלעה לה, עם חרוז הזכוכית, וסובבה אותו סביב פרק היד שוב ושוב.

"מאיה," אמרה אמי, והתיישבה לידה. "את מחכה לבני?"

מאיה הנהנה, ולא הסתכלה עליה.

"את יודעת משהו על השוקולד?"

מאיה סובבה את הצמיד עוד פעם. "הבטחתי," לחשה. "הבטחתי לא להגיד. זה סוד של בני. אבל…" היא הרימה סוף סוף את העיניים, והן היו מלאות דמעות. "אבל הוא לא לקח את הפודינגים. אני יודעת שלא. הוא היה איתי."

"מתי?"

"אתמול בערב," אמרה מאיה. "ואני לא יכולה להגיד יותר."

אמי לא לחצה. היא רק לקחה את היד של מאיה, כמו בלילה של הרוח, ואמרה: "בסדר. את לא צריכה להגיד. אני אמצא את האמת בדרך אחרת. ככה גם הסוד נשמר, וגם בני."

מאיה נשמה עמוק, כאילו הורידו ממנה משהו כבד, ונשענה על הכתף של אמי.

בחדר האוכל כבר תלו את שרשראות האורות. נועם עמד על סולם ותלה כוכבי נייר. שירה כיוונה את הגיטרה. ובחלון, ליד השער, אמי ראתה מכונית ראשונה של אורחים עוצרת, ואיש מבוגר עם זקן אפור יוצא ממנה, מסתכל על הבית, ומחייך כמו מי שחזר הביתה.

"עוד מעט כולם יגיעו," אמרה חוטי. "ולא יהיה להם פודינג."

"חוטי," אמרה אמי. "ליאו. אנחנו צריכים למצוא את שאר הפתק."

אמי הבלשית פרק 11: פודינג למאה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין