אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 10: מי מצייר בלילה

אמי יצאה מהמשרד בצעדים רגילים. לא מהירים מדי ולא איטיים מדי. היא אפילו אמרה "לילה טוב, הגברת כהן" בקול רגיל לגמרי.

אמי יצאה מהמשרד בצעדים רגילים. לא מהירים מדי ולא איטיים מדי. היא אפילו אמרה "לילה טוב, הגברת כהן" בקול רגיל לגמרי.

ורק כשהגיעה לפינה של המסדרון, היא רצה.

חוטי וליאו חיכו לה בחדר שבע, יושבים על המיטה כמו שני שומרים. ליאו, באישור מיוחד של שירה, "רק עד שמונה וחצי, ורק עם הדלת פתוחה".

"נו?" שאלה חוטי.

אמי סיפרה. על התמונה הדהויה של האישה הצוחקת על החוף, ליד כן ציור. על המגירה הפתוחה סנטימטר. על שפופרת הקרם הסגולה. ועל הכתם השחור, הקטן, בקצה האצבע.

ליאו לא זז. רק הידיים שלו התהדקו סביב הברכיים.

"הגברת כהן," אמר לאט, כאילו הוא בודק איך המילים מרגישות בפה. "הגברת כהן מציירת לי מגדלורים."

"אנחנו עוד לא יודעים בוודאות," אמרה אמי, כי זה היה הכלל, והכלל היה חשוב במיוחד עכשיו. "כתם של פחם זה עוד לא הוכחה. אולי היא החליפה נורה ונגעה במשהו. אולי היא ניקתה את האח. אנחנו צריכים לראות."

"איך נראה?" שאלה חוטי. "נשאל אותה? 'סליחה, הגברת כהן, את במקרה פיה של מגדלורים?'"

"לא," אמרה אמי. "נחכה ליום שישי."

יומיים. יומיים זה המון זמן כשאתה בן תשע ומחכה לדעת משהו חשוב. חוטי אמרה שזה ארוך יותר מחנוכה. ליאו אמר שזה בדיוק ארבעים ושמונה שעות, פחות קצת, וזה לא עזר לאף אחד.

הבעיה הגדולה ביותר הייתה חוטי. חוטי לא הצליחה להפסיק להסתכל על הגברת כהן. בארוחת הבוקר היא הסתכלה עליה מעל הדייסה. בארוחת הצהריים היא הסתכלה עליה מעל המרק. בארוחת הערב היא הסתכלה עליה כל כך הרבה זמן, שהגברת כהן הניחה את המזלג והרכיבה את המשקפיים.

"חנה," אמרה. "יש משהו על הפנים שלי?"

"לא!" אמרה חוטי. "כלומר כן. כלומר, יש לך פנים. פנים יפות. של מנהלת."

ליאו בעט לה ברגל מתחת לשולחן. אמי הסתכלה על התקרה. והגברת כהן, אחרי רגע ארוך, הורידה את המשקפיים והמשיכה לאכול, ואם היא חייכה, היא עשתה את זה בתוך המרק.

בינתיים אמי עשתה בדיקה אחת אחרונה. היא הלכה לרותי, שישבה במשרד הקטן ליד המכבסה וערכה רשימות של דברים שצריך לקנות.

"רותי," שאלה, "את מזמינה את כל הנייר לבית?"

"את כל הנייר בעולם," נאנחה רותי. "נייר לבית הספר, נייר טואלט, נייר למדפסת, נייר שאוליבר צובע בכתום."

"ונייר עבה? בצבע שמנת? עם סימן של עץ קטן?"

רותי הרימה את הראש מהרשימה. "את זה אני לא מזמינה," אמרה. "את זה הגברת כהן מזמינה בעצמה, פעם בשנה, מחנות מיוחדת בעיר. היא כותבת עליו מכתבים חשובים. למה את שואלת?"

"סתם," אמרה אמי. "אני אוהבת נייר."

רותי הסתכלה עליה רגע מעל ספל הקפה, אבל לא שאלה עוד. רותי, אמי חשבה, ידעה הרבה יותר ממה שנדמה.

ביום שישי אחר הצהריים כל בית הגבעה הלך לאולם הגדול לקבלת שבת. שירה ניגנה בגיטרה. זהבה הביאה את העוגה ואמרה שאסור לגעת בה. כולם נגעו בה. הנרות הודלקו, והאור שלהם רעד על הקירות.

הגברת כהן ישבה, כמו תמיד, בכיסא שלה בקצה השורה הראשונה, זקופה, עם המשקפיים על השרשרת.

אמי ישבה שלוש שורות מאחוריה, בין חוטי לליאו. היא לא הסתכלה על הנרות. היא לא הסתכלה על העוגה. היא הסתכלה רק על הגב הזקוף של הגברת כהן.

בשיר השלישי, הגברת כהן קמה.

היא עשתה את זה בשקט, בלי לעשות רעש. היא רכנה אל נועם ולחשה משהו, אולי "אני צריכה להביא משהו מהמשרד", ונועם הנהן. ואז היא יצאה מהדלת הצדדית.

אמי ספרה עד עשרים. אחר כך היא נגעה ביד של ליאו.

הם יצאו, שלושתם, מאותה דלת צדדית. שירה ראתה אותם. אמי ראתה ששירה ראתה. ושירה, אחרי רגע, פשוט המשיכה לנגן. אמי לא ידעה למה, אבל היא הייתה אסירת תודה.

המסדרון היה ריק וחשוך למחצה. מהאולם נשמעו השירים, רחוקים, כמו מתוך רדיו. ובקצה המסדרון, ליד הכניסה לאגף הבנים, הם ראו אותה.

הגברת כהן לא הלכה למשרד.

היא עמדה ליד הדלת של אגף הבנים, עם דף מגולגל ביד, והסתכלה ימינה ושמאלה. ואז היא נכנסה.

הם התקדמו על קצות האצבעות. חוטי עצרה את הנשימה כל כך חזק שהלחיים שלה התנפחו. ליאו הלך ראשון. זה היה האגף שלו, החדר שלו. הוא הכיר כל קרש שחורק, וידע איפה לא לדרוך.

דרך הדלת הפתוחה של החדר, באור החלש שנכנס מהחלון, הם ראו את הגברת כהן עומדת ליד המיטה של ליאו.

היא פרשה את הדף בזהירות. היא הרימה את הכרית ביד אחת. היא הניחה את הדף מתחתיה, ויישרה אותו. אחר כך, לרגע, היא נשארה לעמוד שם, עם היד על הכרית, ולא זזה. כמו מי שמברכת מישהו בשקט.

ליאו נכנס.

אמי לא עצרה אותו. היא הבינה שזה הרגע שלו, לא שלה.

"הגברת כהן?"

הגברת כהן הסתובבה מהר. היד שלה עלתה אל השרשרת של המשקפיים, כמו תמיד, כדי להרכיב אותן, כדי להיות שוב המנהלת המפחידה. אבל היא עצרה באמצע. היא הורידה את היד.

הם הסתכלו זה על זה, הילד הרציני והמנהלת הזקופה, בחדר החשוך, עם השירים הרחוקים.

"זאת את," אמר ליאו. זאת לא הייתה שאלה.

הגברת כהן שתקה רגע ארוך. ואז היא התיישבה, לאט, על הקצה של המיטה הסמוכה, המיטה של תום, ופתאום היא לא נראתה גבוהה בכלל.

"כן," אמרה. "זאת אני."

"איך ידעת?" שאל ליאו, והקול שלו רעד רק קצת. "על המגדלורים. לא סיפרתי לאף אחד."

"לא סיפרת," הסכימה הגברת כהן. "אבל כשהגעת לפה, לפני שנתיים, הבאת איתך תיק קטן. ובתיק היה מצפן, ודף אחד. ציור של מגדלור, בעיפרון, שצייר ילד בן שש. כתוב עליו בפינה, בכתב של מבוגר: 'המגדלור של אבא'." היא נשמה. "ראיתי אותו כשרשמתי את הדברים שלך. ובחודש הראשון שלך כאן, ציירת מגדלורים על כל דף. בכל המחברות. על השוליים של שיעורי הבית. ואז, יום אחד, הפסקת. הפסקת לגמרי. ולא ציירת יותר כלום."

ליאו הוריד את העיניים. "זה הזכיר לי יותר מדי," אמר בשקט.

"אני יודעת," אמרה הגברת כהן. "אני יודעת בדיוק."

אמי, בפתח, ראתה את הידיים של המנהלת. הן היו מונחות על הברכיים, וקצות האצבעות שלהן היו שחורות מפחם.

"גם אני ציירתי פעם," אמרה הגברת כהן. "לפני הרבה שנים. כשהייתי צעירה, רציתי להיות ציירת. ציירתי ימים. ציירתי סירות. ציירתי מגדלורים, אגב, הרבה. ואז…" היא משכה בכתפיים. "ואז החיים קרו. הייתי צריכה עבודה. הגעתי לבית הגבעה, והתחלתי לחתום על טפסים, ולהרכיב משקפיים כדי להפחיד אנשים." משהו קטן עבר על הפה שלה. אולי חיוך. "את הפחמים שלי שמתי במגירה התחתונה. נעלתי אותה. ואז איבדתי את המפתח, וחשבתי, טוב, אולי ככה צריך להיות."

"והעורבני החזיר אותו," לחשה חוטי, ששכחה לגמרי שהיא אמורה להיות שקטה.

הגברת כהן הרימה את הראש וראתה את שתיהן בפתח. היא לא נראתה מופתעת.

"כמובן שאתן פה," אמרה. "בלשיות." היא הנהנה. "כן, חנה. העורבני החזיר אותו. ובאותו ערב פתחתי את המגירה, והפחמים היו שם, מחכים, כאילו לא עבר יום. וחשבתי על ילד אחד, שהפסיק לצייר. ושאבא שלו אמר לו שהוא מגדלור. ושאולי, אם ישלחו לו קצת אור…" היא לא סיימה.

ליאו התיישב לידה. לא קרוב מדי. אבל גם לא רחוק.

"תודה," אמר.

זה היה הכול. מילה אחת. אבל אמי ראתה איך הכתפיים של הגברת כהן ירדו קצת, כאילו מישהו הוריד ממנה תיק כבד.

"את יודעת," אמר ליאו אחרי רגע, "אבא שלי תמיד אמר שהאור הכי חשוב זה לא האור של המגדלור. זה האור שאתה רואה בחלון של הבית כשאתה חוזר."

הגברת כהן הסתכלה עליו הרבה זמן. "אבא שלך," אמרה, "היה אדם חכם מאוד."

ואז, בקול שלה, הקול הרגיל של המנהלת, הקול של "מי שיש לו ראיה שיביא ראיה", היא הוסיפה: "וליאו. אם אתה רוצה, ביום שישי הבא, אחרי קבלת שבת, יש לי במגירה יותר פחמים ממה שאני צריכה."

ליאו הרים את הראש. "את תלמדי אותי?"

"אם תרצה."

"אני רוצה."

"אז זה סגור." הגברת כהן קמה, יישרה את החצאית, ובאותו רגע היא שוב הייתה גבוהה וזקופה. היא הרכיבה את המשקפיים. ואז היא הסתכלה על אמי ועל חוטי, מעליהן, בדיוק בדרך שגרמה לכל בית הגבעה לשתוק.

"ועכשיו, בלשיות," אמרה. "יש לי בקשה אחת."

"כן?" לחשה חוטי.

"יש לי מוניטין," אמרה הגברת כהן. "לקח לי עשרים שנה לבנות אותו. כולם בבית הזה חושבים שאני קשוחה מאוד. ואני מבקשת שזה יישאר ככה. מה שקרה פה נשאר בחדר הזה."

"אנחנו מבטיחות," אמרה אמי.

"צמיד שתיקה," אמרה חוטי, והראתה על היד של ליאו. "הוא עדיין עליו."

"מצוין," אמרה הגברת כהן. "ועכשיו בחזרה לאולם. מהר. לפני שזהבה תגלה שמישהו לא נגע בעוגה, ותחשוד."

הם חזרו לאולם. אף אחד לא שאל איפה היו. רק שירה, כשהם התיישבו, הרימה גבה אחת, ואמי חייכה אליה חיוך קטן של "הכול בסדר".

והשבוע שאחרי השתנה משהו בבית הגבעה, ואף אחד לא ידע להגיד מה בדיוק.

הגברת כהן נשארה קשוחה. היא עדיין הרכיבה את המשקפיים ברגעים הכי מפחידים. היא עדיין אמרה "בבית הזה לא…" בקול שהקפיא אנשים במקום. אבל לפעמים, כשהיא עברה במסדרון, אמי שמה לב שקצות האצבעות שלה שחורות. ושהיא מזמזמת.

וביום שישי, אחרי קבלת שבת, ליאו נעלם לשעה. כשחזר, הידיים שלו היו שחורות עד המרפקים, ועל הלחי היה לו כתם פחם בצורה של שפם.

"איך היה?" שאלה חוטי.

"היא אמרה שאני מחזיק את הפחם כמו כף," אמר ליאו. "ושצריך להחזיק אותו כמו ציפור. בעדינות, אבל שלא תברח."

הוא הראה להן את הציור. זה היה הציור הראשון שלו מזה שנתיים. מגדלור, עקום קצת, עם קרן אור עבה מדי. אבל ליד המגדלור, על הגבעה, היה בית. בית גדול, עם שני אגפים, ועץ חרוב, ופוני קטן בחצר. ובכל החלונות של הבית, הוא השאיר את הנייר לבן.

"החלונות דולקים," אמרה אמי.

"כן," אמר ליאו. "זה האור שרואים כשחוזרים הביתה."

באותו לילה אמי כתבה בפנקס, בכתב הכי קטן שלה, כדי ששום עין לא תקרא בטעות:

תיק מספר 5: מגדלור מתחת לכרית. נפתר. הציירת: סודי ביותר. הסיבה: לשלוח אור. מה שלמדתי: גם אנשים קשוחים מציירים בלילה.

היא נגעה בכפתור הכחול, וחשבה על החלונות הלבנים בציור של ליאו. ואז היא נרדמה, בלי לדעת שבעוד שבוע, ערב לפני מסיבת החורף, מאה כוסות של פודינג שוקולד ייעלמו מהמקרר של זהבה.

אמי הבלשית פרק 10: מי מצייר בלילה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין