חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שישים ותשע

זה קרה ביום חמישי, בארוחת ערב. דבר קטן כל כך, שאם מישהו מבחוץ היה רואה, הוא לא היה מבין מה קרה.

היה לנו מרק עדשים. יוספי לא אוהב עדשים. בנתיבות, הוא אמר, אמא הייתה עושה מרק ירקות עם הרבה גזר, ולא עדשים, כי עדשים זה "אוכל של חורבן". הוא שמע את זה מסבתא שלו שם, מצד אבישג, שאמרה שעדשים אוכלים בתשעה באב. אבל באותו ערב לא היה לי כוח לבשל עוד משהו, אז עשיתי עדשים, ושמתי לו קצת, ואמרתי שאחר כך יש קציצות.

"אוכל של חורבן", הוא אמר עכשיו, ועשה פרצוף, ודחף את הצלחת סנטימטר אחד ממנו. רק סנטימטר. הוא כבר למד שבבית הזה לא דוחפים צלחת יותר מזה.

"אז תאכל חצי", אמר מנחם בקול צרוד, "ואחר כך קציצות".

"רבע", הציע יוספי.

"שליש", אמר מנחם, ויוספי שקל, ואמר "בסדר, שליש", ואני ראיתי אותם מתמקחים, שניהם עם אותו גבה מורמת, וחשבתי שאני כבר לא יכולה להבחין מי למד ממי.

מנחם ישב בראש השולחן. הוא היה עייף, וקצת חולה, עם צרידות קלה בגרון, ואכל לאט. כשהוא הרים את הכוס עם המים, היד שלו החליקה, והכוס נפלה. לא נשברה. רק נשפכה, על המפה, על המכנסיים שלו, על הרצפה.

"אוי", אמר מנחם, והתחיל לקום.

ויוספי קם לפניו.

הוא לא צעק "אבא שפך!", כמו שהוא תמיד צועק כשמישהו שופך משהו. הוא לא צחק. הוא קם בשקט, והלך למטבח, וחזר עם מגבת. ונעמד ליד מנחם. והתחיל לנגב, בעדינות, את המפה ליד הצלחת שלו. ואחר כך, בתנועה קטנה, שם את היד שלו על היד של מנחם, על השולחן. ולחץ. פעם אחת.

"זה בסדר, אבא", הוא אמר. "זה רק מים".

זה הכל.

אבל אני ראיתי את הפנים של מנחם.

כי זה היה יהודה. התנועה הזאת. היד על היד, הלחיצה הקטנה, "זה בסדר". ככה יהודה היה עושה, בכל פעם שמישהו נבהל או נעצב. כשאמא שלי בכתה אחרי הלוויה של סבתא, הוא עשה לה ככה. כשהמורה בגן נפלה במדרגות, הוא עשה לה ככה, והיא סיפרה לי אחר כך שהוא היה הילד היחיד שלא צחק. וכשמנחם חזר מהלוויה של הרב הזקן שלו מהישיבה, ושקע בכורסה בלי להוריד את המעיל, יהודה, בן שלוש, הלך אליו, ושם יד קטנה על היד הגדולה שלו, ולחץ. "זה בסדר, אבא". ומנחם הרים אותו, והחזיק אותו הרבה זמן, ולא אמר כלום.

יוספי לא יכול היה לדעת. הוא לא היה שם. אף אחד לא לימד אותו. זה פשוט היה בו. או שלמד את זה מדוד. או מאבישג. או שזה משהו שיש בילדים מסוימים, שאין לו שם.

ואני ישבתי בצד, עם הכף ביד, והמרק מתקרר לי בצלחת, והרגשתי משהו שאין לו שם. כמו שמרגישים כשנכנסים לבית זר ושומעים ניגון שסבתא שלך שרה. ואתה לא יודע מאיפה הם מכירים אותו. ואתה לא יודע אם לשמוח או לבכות.

מנחם הסתכל על היד הקטנה על היד שלו.

"תודה, יוסף", הוא אמר. הקול שלו היה צרוד, ולא רק מהצינון.

"בבקשה", אמר יוספי, והמשיך לנגב.

מנחם קם. בזהירות, כדי לא להפיל עוד משהו. "אני… אני אחליף מכנסיים", הוא אמר. "מיד אחזור".

הוא לא הלך לחדר. ראיתי אותו הולך במסדרון, ועוצר ליד הדלת של המרפסת, ופותח אותה, ויוצא. הוא סגר את הדלת אחריו.

יוספי ניגב את הרצפה. "אבא לא החליף מכנסיים", הוא אמר.

"הוא צריך אוויר", אמרתי. "הוא קצת חולה".

יוספי הסתכל על הדלת של המרפסת. דרך הזכוכית ראינו את הגב של מנחם, עומד ליד המעקה, מסתכל על הרחוב. הרוח הזיזה לו את הזקן.

"הוא עצוב?" שאל יוספי.

"קצת".

"בגלל המים?"

"לא בגלל המים".

יוספי חשב. ואז, לאט, הבנה עברה לו על הפנים. לא שאל. רק הסתכל על היד שלו, זאת ששם על היד של מנחם, כאילו היא עשתה משהו שהוא לא ידע.

"אני עשיתי משהו?" הוא שאל בשקט.

"עשית משהו טוב", אמרתי. "משהו מאוד טוב. וזה מה שעושה לו עצוב. לפעמים דברים טובים עושים עצוב".

"זה לא הגיוני".

"לא", הסכמתי. "זה לא הגיוני".

אכלנו את הקציצות לבד. יוספי אכל הכל, גם את העדשים, בלי להתלונן. כאילו הבין שזה לא הערב להתלונן. אחר כך הוא שאל אם אפשר להביא לאבא קציצה למרפסת, ואמרתי שאפשר, והוא שם אחת על צלחת קטנה, עם מזלג, והלך.

"גם אמא אבישג בוכה לפעמים מדברים טובים", אמר יוספי פתאום, בפה מלא. "כשמוריה שרה לאליהו שיר לפני השינה. אמא אמרה שזה בגלל שזה יפה מדי".

"זה קורה", אמרתי.

"גם לך?"

"גם לי".

ראיתי אותו דרך הזכוכית. פותח את הדלת. מושיט את הצלחת. מנחם מסתובב, לוקח, אומר משהו. יוספי עומד לידו ליד המעקה. שניהם מסתכלים על הרחוב. לא מדברים. ואחרי רגע, יוספי שם את הראש על הצד של מנחם, על המותן, כי לשם הוא מגיע. ומנחם, עם הצלחת ביד אחת, שם את היד השנייה על הכתף שלו.

עמדו ככה הרבה זמן.

מבעד לזכוכית, האור מהרחוב צבע את שניהם בכתום. הצל של מנחם היה ארוך, והצל של יוספי היה קצר, ושניהם נגעו באותה נקודה על הרצפה של המרפסת, כאילו הם צל אחד עם שני ראשים. לא שמעתי מה הם אמרו, אם בכלל אמרו. ראיתי רק שמנחם הרים את הצלחת, ונגס בקציצה, ויוספי הסתכל עליו כמו שמסתכלים על חולה שאוכל בפעם הראשונה אחרי חום.

אני פיניתי את השולחן לאט. שטפתי כל כלי פעמיים. ניגבתי את המפה שהייתה כבר יבשה. לא רציתי להפריע.

כשהם נכנסו, הקציצה לא הייתה בצלחת.

"אבא אכל", דיווח יוספי. "אמר שזה טעים".

הוא אמר את זה בחשיבות של מי שמוסר דיווח ממשימה סודית, ובדק בעיניים שאני מבינה.

"היא הייתה טעימה", אמר מנחם. העיניים שלו היו אדומות, אבל הוא חייך. הוא הסתכל עליי מעל הראש של יוספי, והחיוך שלו אמר משהו שלא ידעתי לקרוא.

בלילה, כשיוספי נרדם, מנחם לא הלך לחדר העבודה. הוא יצא שוב למרפסת. הפעם עם כוס תה.

ואני חשבתי שאולי, אם אצא אליו, הוא יגיד. ואולי לא.

עמדתי ליד הכיור, עם הסמרטוט ביד, וניגבתי את אותה צלחת שלוש פעמים. דרך הזכוכית של דלת המרפסת ראיתי את הגב שלו, ואת האדים של התה עולים מהכוס, ונעלמים באוויר הקר.

לא יצאתי. אבל השארתי את האור במטבח דולק, שיראה שאני ערה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *