שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 65: חנות המצלמות

המכונית הצהובה של קלרה הייתה קטנה מדי לשמונה אנשים. זה התברר בשבע בבוקר, מול הפנסיון, כשבני ניסה להכניס את לוקאס למושב האחורי בפעם השלישית, ולוקאס, בפעם השלישית, הציע לנסוע בתא המטען "כמו מזוודה עם רגליים".

המכונית הצהובה של קלרה הייתה קטנה מדי לשמונה אנשים. זה התברר בשבע בבוקר, מול הפנסיון, כשבני ניסה להכניס את לוקאס למושב האחורי בפעם השלישית, ולוקאס, בפעם השלישית, הציע לנסוע בתא המטען "כמו מזוודה עם רגליים".

"לא," אמרה קלרה.

"אני מזוודה מאוד נוחה."

"לא."

סבתא רות עמדה בפתח הפנסיון בחלוק פרחוני, עם כוס קפה, ועם תום, שעדיין כעס שלא לוקחים אותו, וכעס בעיקר עם הגבות.

"זוכרים את התנאי השלישי?" היא קראה.

"מגנט!" ענו כולם, כולל קלרה, כולל בני.

"ולא מגנט של מגדל," היא אמרה. "תום כבר הזמין את המגדל. אני רוצה משהו מכוער. הכי מכוער שיש. המגנטים היפים נגמרים מהר. המכוערים נשארים לתמיד."

בסוף הם נסעו בטנדר של אוטו. הטנדר של המאפייה, הלבן, עם הכיתוב "ברונר – לחם מאז 1952" על הצד, ועם ציור של כיכר לחם מחייכת, שליבי טענה שהיא מחייכת בצורה מאיימת. בפנים לא היו מושבים מאחור, רק ארגזי עץ ריקים, וריח. איזה ריח. שלושים שנה של לחם חם נספגו בקירות של הטנדר הזה, ולוקאס, שהתיישב על ארגז, עצם עיניים ואמר שזו הנסיעה הכי טובה בחייו, עוד לפני שזזו.

"חגורות," אמרה קלרה מקדימה.

"אין חגורות," אמרה ג'ס.

"אז תחזיקו בארגזים," אמרה קלרה. "ובני, תחזיק בכריכים."

בני החזיק בכריכים. הוא הכין שנים עשר, ולכל אחד נתן שם, וכתב את השם על נייר העטיפה בטוש. "גבינה ועגבנייה" נקרא "הקלאסיקה". "חמאה וריבה" נקרא "הגעגוע". והיה אחד, עם נקניק ומלפפון חמוץ ועוד משהו שאף אחד לא הצליח לזהות, שנקרא "ההפתעה של בני", ואף אחד לא רצה אותו, חוץ מלוקאס, שאכל אותו עוד לפני וינה נגמרה, ואמר שזו הפתעה טובה.

גרטה קראה מהטלפון עובדות על לינץ, כי גרטה תמיד קוראת עובדות על מקום לפני שהיא מגיעה אליו, כדי שהמקום לא יוכל להפתיע אותה. "לינץ היא העיר השלישית בגודלה באוסטריה. היא יושבת על הדנובה. וממנה בא הלינצר טורטה, העוגה הכי ישנה בעולם שיש לה מתכון כתוב."

לוקאס הזדקף על הארגז. "העוגה הכי ישנה בעולם?"

"שיש לה מתכון כתוב."

"אז אחרי החקירה," אמר לוקאס, "יש לנו עוד חקירה."

ליבי, בינתיים, התאמנה. היא לא נכנסת לחנות, וכולם הסבירו לה את זה שלוש פעמים, אבל היא התאמנה בכל זאת, למקרה ש"משהו ישתנה בעלילה". היא אמרה "גוטן טאג" בשבעה טונים שונים: מופתע, עצוב, מסתורי, בורגני, כמו שחקנית בסרט ישן, כמו מישהי שאיבדה את הכלב שלה, וכמו מלכה. קלרה, מקדימה, ביקשה שתבחר באחד, כי היא צריכה להתרכז בכביש, והפרה הייתה מספיקה לבוקר אחד.

* * *

הדרך ללינץ לקחה שעתיים וחצי, כי קלרה נהגה בזהירות, ובני ניווט, למרות ההבטחה, ופעמיים הם יצאו מהכביש המהיר "רק לבדוק משהו", ופעם אחת הם בדקו פרה.

בארגזים מאחור, הבלשים חזרו על התוכנית.

"אנחנו לא נכנסים כולנו," אמרה נועה, עם הרשימה. "אם שישה ילדים ושני מבוגרים נכנסים לחנות קטנה, זה לא ביקור. זה פשיטה."

"אז מי נכנס?" שאלה ליבי, שכבר החליטה שזאת היא.

"אנחנו," אמרה אלה. "אני ונועה. כמו לקוחות רגילות. רוצות לקנות מצלמה."

"שתי לקוחות רגילות," אמרה ג'ס, "עם אותו פרצוף בדיוק."

"זה העניין," אמרה נועה. "אם הוא היה שם באותו לילה, אם הוא צילם אותנו, הוא יזהה. ואנחנו נראה איך הוא מגיב. אנשים לא יכולים לשקר עם הפנים בשנייה הראשונה. רק אחר כך."

"מי אמר?" שאל לוקאס.

"ג'ס," אמרה נועה.

"קראתי מחקר," אמרה ג'ס. "שבע מאות עשרים ושלושה אנשים. הפנים מגלות את האמת בחמישית השנייה הראשונה."

"ואנחנו?" שאלה גרטה.

"אתם בבית הקפה ממול," אמרה אלה. "עם קלרה ובני. ליד החלון. אם משהו קורה, אנחנו מנופפות."

"ואם אתן לא יכולות לנופף?" שאלה ליבי, בקול דרמטי.

אלה חשבה. "אז ניתן לכם סימן אחר. נשיר."

"מה תשירו?"

"משהו," אמרה אלה. "תזהו."

* * *

לינץ הייתה עיר יפה, עם נהר רחב, עם כנסיות גבוהות, ועם רחובות צרים בעיר העתיקה, מרוצפים באבנים שהיו חלקות מרוב שנים. הטנדר של המאפייה חנה ברחוב הצדדי, חצי על המדרכה, וקלרה הסתכלה עליו ואמרה שזה הכי טוב שאפשר בתנאים האלה.

החנות הייתה בדיוק כמו בתמונה. חלון קטן, מאובק. שלט דהוי: "האוזר – מצלמות ישנות". עציץ אחד ליד הדלת, יבש. ובחלון, על מדף, מצלמות. עשרות. שחורות, וכסופות, ואחת אדומה, ואחת עם מפוח כמו אקורדיון. כולן מסודרות בשורה, עם העדשות כלפי הרחוב, כאילו הן מסתכלות על מי שעובר.

"הן מסתכלות עלינו," לחשה אלה.

"הן מצלמות," אמרה נועה. "זה מה שהן עושות."

בית הקפה ממול נקרא "קפה גשר", ונועה ראתה בזה סימן טוב. החברים ובני וקלרה נכנסו, וקלרה הזמינה שש שוקו בלי לשאול אף אחד, ולוקאס התיישב ליד החלון, עם המצח צמוד לזכוכית, כמו כלב שמחכה לבעלים.

נועה ואלה עמדו מול הדלת של החנות.

"מוכנה?" שאלה נועה.

"לא," אמרה אלה.

"גם אני לא."

"אז ביחד."

נועה הסתכלה אחורה, לבית הקפה. מאחורי הזכוכית ראתה את לוקאס, עם המצח על החלון, ואת ליבי, שהרימה אגודל, ואת קלרה, שהרימה שני אגודלים, כי קלרה תמיד עושה הכול כפול. ובני נופף, בהתלהבות, לכיוון הלא נכון.

אלה דחפה את הדלת. פעמון קטן צלצל מעליהן, צלצול ישן, דק, כמו פעמון של אופניים מפעם.

* * *

בפנים היה חושך נעים, וריח של שמן מכונות, ושל נייר ישן, ושל משהו חמוץ שנועה לא זיהתה, ואחר כך הבינה שזה הריח של כימיקלים לפיתוח תמונות. על הקירות היו מדפים, ועל המדפים מצלמות, ועדשות, וקופסאות, ותמונות ישנות במסגרות: עצים, ונהרות, וציפורים. הרבה ציפורים. ושום תינוק.

על הקיר שמאחורי הדלפק, לבד, תלויה הייתה תמונה אחת גדולה יותר מכל השאר: שתי יונים על אדן חלון, צמודות זו לזו, עם המקור של אחת מתחת לכנף של השנייה. מתחתיה, על פתק קטן בכתב יד עקום ונוטה, היה כתוב: "לא למכירה." אלה הסתכלה על הפתק, ואחר כך על נועה, ולא אמרה כלום. אבל נועה ידעה שגם היא חשבה בדיוק אותו דבר: מי שתולה שתי יונים צמודות ולא מוכר אותן, הוא לא אדם שמוכר תינוקות.

מאחורי דלפק עץ ארוך ישב איש. הוא היה רכון מעל מצלמה פתוחה, עם זכוכית מגדלת על העין, ומברג זעיר ביד, ולא הרים את הראש. הוא היה גבוה ורזה, גם בישיבה, עם שיער ארוך, אפור בחלקו, אסוף בגומייה מאחור, ועם סוודר ירוק שהמרפקים שלו נקרעו ונתפרו מחדש, בחוט בצבע אחר.

"ג־גוטן טאג," הוא אמר, לתוך המצלמה. "ר־רגע. רק… רגע."

הן חיכו. האיש סובב משהו זעיר בתוך המצלמה, ונשם, ונשף, כמו מי שמנתח לב.

"אנחנו רוצות לקנות מצלמה," אמרה נועה, בגרמנית הכי טובה שלה, שהייתה לא טובה במיוחד.

"בשביל לצלם ציפורים," הוסיפה אלה, בגרמנית שלה, שהייתה מצוינת, כי היא מזלצבורג.

האיש הניח את המברג. "צ־ציפורים," הוא אמר, ובקול שלו היה פתאום משהו חם. "ציפורים זה טוב. ציפורים לא מ־מתלוננות על התאורה." הוא הוריד את הזכוכית המגדלת מהעין. והרים את הראש.

והסתכל עליהן.

* * *

בקפה גשר, ליד החלון, לוקאס לא הוריד את המצח מהזכוכית.

"הן נכנסו," הוא דיווח. "הדלת נסגרה. אני לא רואה כלום. החלון מאובק מדי. אני רואה מצלמה אדומה."

"תתאר את המצלמה האדומה," אמרה ליבי, שלקחה על עצמה את התפקיד של שדרנית ספורט. "ומה המצלמה האדומה עושה עכשיו?"

"כלום. היא מצלמה."

"והקהל נושם עמוק," אמרה ליבי לתוך כפית. "שתי דקות למשחק. אף אחת מהתאומות עוד לא נופפה. המתח בשיאו."

"ליבי," אמרה ג'ס.

"אני מתמודדת," הסבירה ליבי. "ככה אני מתמודדת."

גרטה כתבה את השעה במחברת. עשר וארבעים ושתיים. ואחר כך, אחרי דקה, עשר וארבעים ושלוש, כי היא לא ידעה מה עוד לעשות עם היד. בני ניסה לשתות שוקו ושפך חצי על החולצה, ולא שם לב. וקלרה לקחה מפית מהשולחן, וקיפלה אותה, ועוד אחת, ועוד אחת, ופתאום היו על השולחן חמישה קרואסונים מנייר, כי כשקלרה לחוצה היא אופה, וכשאין תנור, היא אופה מה שיש.

* * *

אחר כך, כשנועה ניסתה לתאר את זה לשאר, היא אמרה שזה היה כמו לראות מישהו נזכר בשיר. לא בבת אחת. בשלבים.

קודם העיניים שלו הלכו לנועה. נעצרו. ואחר כך עברו לאלה. ונעצרו גם שם. ואחר כך חזרו לנועה. ובפנים שלו לא זז שום דבר, כמו שג'ס הבטיחה, אבל רק בחמישית השנייה הראשונה. ואחר כך הכול זז.

הוא החוויר. ממש החוויר, כמו נייר צילום לפני שמפתחים אותו. הפה שלו נפתח. והיד שלו, שהחזיקה עדשה קטנה, נפתחה גם היא.

העדשה נפלה. היא לא נשברה. היא התגלגלה על הדלפק, ונפלה לרצפה, והמשיכה להתגלגל, לאט, על רצפת העץ, עד שנעצרה בדיוק מול הנעליים של אלה. אחת אדומה ואחת ירוקה.

"ש־ש־שתיים," אמר האיש. בלחישה.

"אנחנו רק רוצות לדבר," אמרה נועה מהר. "באמת. אנחנו לא…"

אבל הוא כבר קם. הכיסא נפל מאחוריו. הוא נסוג, צעד אחד, ועוד צעד, עם הגב לקיר, עם העיניים עליהן כל הזמן, כמו מי שנסוג מפני שני דובים. ואז, עם יד אחת, בלי להסתכל, הוא מצא ידית של דלת מאחוריו. ונכנס. והדלת נסגרה.

ומבפנים, ברור מאוד, נשמע צליל של מפתח שמסתובב במנעול. פעמיים.

* * *

בבית הקפה ממול, לוקאס קפץ מהכיסא כל כך מהר, שהשוקו של ליבי עף.

"משהו קרה! הן לא מנופפות! הן לא שרות! הן… הן עומדות!"

בתוך עשר שניות כולם היו בחנות. קלרה ראשונה, עם הסינר שהיא שכחה להוריד, ובני אחריה, ואחריו ארבעה בלשים, ולוקאס אחרון, כי הוא עצר להרים עדשה מהרצפה. הפעמון צלצל כל כך הרבה פעמים, שנשמע כמו כנסייה.

נועה ואלה עמדו בדיוק באותו מקום. מול הדלפק. ומאחוריו, מול דלת עץ סגורה, עם שלט קטן: "מחסן. כניסה אסורה".

"הוא נעל את עצמו," אמרה נועה. "הוא ראה אותנו, והפיל עדשה, ונעל את עצמו." היא דיברה לאט ובסדר, כמו מי שמקריאה דוח, כי אם היא תדבר לאט ובסדר, אולי הלב שלה יפסיק לדפוק כל כך מהר.

"נפרוץ?" שאל בני, והתכונן, כאילו הוא באמת יודע לפרוץ דלתות.

"לא," אמרה אלה, ושמה לו יד על הזרוע. "חוק מספר שבע. לא רצים אחריו. מחכים."

והם חיכו. ובשקט, מעבר לדלת העץ, הם שמעו משהו. קול. נמוך, רועד, מגמגם, שמדבר לעצמו, או לדלת, או לאף אחד.

"י־י־ידעתי," אמר הקול. "ידעתי. כל השנים ידעתי. שיום אחד זה י־יקרה. שיום אחד הן יבואו. ש־שתיהן. ביחד." שקט. ואחר כך, שבור: "אני מצטער. אני כל כך מצטער."

החצי השני שלי פרק 65: חנות המצלמות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין