שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 32: קלרה הולכת לבני

קלרה ברגר לא ישנה באותו לילה. היא אפתה.

קלרה ברגר לא ישנה באותו לילה. היא אפתה.

כשהשמש עלתה מעל הגגות של וינה, במטבחון של פנסיון "אמליה" עמדו על השיש ארבע כיכרות לחם, שני מגשים של עוגיות סהר, עוגת שזיפים אחת, שהפעם לא נשרפה, ושלושים ושתיים לחמניות לחץ, שזה היה, לפי החישוב של אנה, השיא שלה מאז שהייתה בת שש עשרה, ונכשלה במבחן בנהיגה, ואפתה כל כך הרבה, שהשכנים חשבו שפתחו מאפייה חדשה ברחוב.

גברת פוגל ירדה בשש וחצי, בחלוק, וראתה את השיש. היא לא אמרה כלום. היא רק לקחה לחמנייה, והנהנה בהבנה, ועלתה חזרה. גם לה, כנראה, היו פעם לילות כאלה.

קלרה מילאה סל. סל קש, עם מכסה ועם ידית מעוקלת. היא שמה בו את עוגת השזיפים, ושש לחמניות, ותרמוס של קפה, ושתי כוסות, ומפית משובצת. ואחר כך, אחרי שחשבה רגע, היא עלתה לחדר 17, על קצות האצבעות, ולקחה מהשידה, מליד הראש של נועה הישנה, את הכובע הירוק.

נועה פקחה עין אחת.

היא לא אמרה כלום. קלרה לא אמרה כלום. הן רק הסתכלו זו על זו, בחושך של הבוקר המוקדם, דודה אחת ואחיינית אחת שהכירו רק שבוע. ואז נועה הנהנה, פעם אחת, קטנה, וסגרה את העין.

קלרה יצאה.

* * *

את בני לא מצאו במלון. וגם לא בבית הקפה שליד הקתדרלה, שבו הוא אכל כל בוקר שטרודל ושיחק בכל בוקר, עם המלצר, את אותו משחק: בני הזמין בגרמנית, המלצר ענה באנגלית, ושניהם העמידו פנים שהם לא מבינים זה את זה. המלצר אמר שהאדון עם הכובע לא בא היום. הוא אמר את זה בדאגה. בלי הכובע, הוא הוסיף, הוא אולי בכלל לא יזהה אותו. קלרה קנתה ממנו שטרודל אחד, ליתר ביטחון, ועטפה אותו במפית, ושמה בסל. אף פעם לא יודעים מתי בן אדם יצטרך שטרודל. זה, לדבריה, הכלל הראשון של דודות.

קלרה חשבה.

היא הכירה את בני רק כמה ימים. אבל היא הכירה גברים כמוהו כל החיים. אבא שלה היה כזה. גם תומאס, בדרכו השקטה. גברים שצוחקים הכי חזק בחדר, ושכשמשהו שובר אותם, הם לא הולכים לחדר. הם הולכים למים.

אז היא הלכה לדנובה.

זה לקח לה שעה. היא הלכה לאורך התעלה, ואחר כך לאורך הנהר עצמו, הרחב והאיטי, שלא היה כחול בכלל, כמו שאדם תמיד אמר, אלא ירקרק־חום, עם שמש שהבהבה עליו כמו מטבעות. היא עברה רוכבי אופניים, ואיש עם כלב שלבש מעיל גשם, ושתי נזירות שהאכילו ברווזים. היא הסתכלה על כל ספסל.

ובספסל השנים עשר, תחת עץ ערבה, היא מצאה אותו.

* * *

הוא ישב בלי הכובע. זה מה שהיא ראתה קודם. הראש שלו נראה חשוף, וקטן יותר, עם שיער דליל ואפור בצדדים, שהרוח פרעה. הוא ישב עם המרפקים על הברכיים, והסתכל על הנהר, ולא זז, כמו מישהו שמחכה לרכבת שהוא יודע שלא תגיע.

על הספסל, לידו, הייתה מונחת המעטפה החומה. המעטפה העבה מהבנק.

קלרה לא אמרה שלום. היא לא שאלה אם מותר. היא פשוט התיישבה לידו, על הצד השני של המעטפה, והניחה את הסל על הברכיים, ופתחה אותו, ומזגה קפה מהתרמוס לשתי כוסות, ונתנה לו אחת.

בני הסתכל על הכוס. אחר כך הסתכל עליה. "איך מצאת אותי?"

"גברים כמוך הולכים למים," אמרה קלרה.

"גברים כמוני," חזר בני, וצחק צחוק קצר, בלי שום שמחה. "איזה מין גברים זה?"

"מהסוג שאופים להם," אמרה קלרה, והוציאה את עוגת השזיפים, וחתכה ממנה פרוסה גדולה, ושמה אותה על המפית המשובצת, ושמה את המפית על הברך שלו.

בני הסתכל על העוגה הרבה זמן.

"הם לא שלחו אותך," הוא אמר. "נכון? לשאול אותי."

"אף אחד לא שלח אותי," אמרה קלרה. "ואני לא שואלת אותך כלום. אני רק יושבת על ספסל, ושותה קפה, ומסתכלת על נהר. זה מותר לכל אחד בווינה. אפילו לאוסטריות מזלצבורג."

והיא באמת לא שאלה. היא שתתה את הקפה שלה, לאט, והסתכלה על הנהר, ועל הברווזים, ועל הנזירות, שעכשיו התווכחו ביניהן על פרוסת לחם. היא לא הסתכלה על בני אפילו פעם אחת. כמו שלא מסתכלים על חתול פצוע, כדי שלא יברח.

אחרי חמש דקות ארוכות, בני לקח ביס מהעוגה.

* * *

"אני לא הורה," הוא אמר פתאום.

קלרה לא ענתה. היא חיכתה.

"זה מה שאנשים לא מבינים," אמר בני. הוא דיבר אל הנהר, לא אליה. "אני הדוד. הדוד המצחיק. זה שמביא מתנות. זה שבא לחגים, ומספר סיפורים, ונותן מטבעות לילדים, ומלמד אותם לשרוק, ואחר כך, בסוף הערב, כולם הולכים הביתה. כולם, חוץ ממני. כי אני כבר בבית. בדירה שלי. עם המגנטים על המקרר, שתום שולח לי מכל טיול, כדי שגם לי יהיו מגנטים." הוא הסתכל על העוגה. "אני אוהב אותם כאילו היו שלי. אבל הם לא שלי. אסור לי לשכוח את זה. ואם אני שוכח, מישהו מזכיר לי."

"מכירה," אמרה קלרה בשקט.

בני הסתכל עליה, בפעם הראשונה.

"אני הדודה," אמרה קלרה. "שאופה לילדים של אחרים. שלושים שנה אני אופה עוגות יום הולדת לכל ילד בכפר. לאלה אפיתי שתים עשרה עוגות. אחת כל שנה. בצורת חתול, בצורת הר, בצורת נעל אדומה וירוקה." היא חייכה. "ואף פעם לא עמדתי ליד העוגה, בתמונה. תמיד מאחורי המצלמה. מישהו צריך להחזיק את המצלמה, נכון?"

בני לא ענה. אבל הוא לקח עוד ביס.

"אז אתה לא הורה," אמרה קלרה. "ואני לא הורה. אז מה? גם דודים זה משהו. דודים זה כמו הקמח בעוגה. לא רואים אותו בסוף. אבל בלעדיו, הכול מתפרק."

בני צחק. הפעם זה היה צחוק קטן, אמיתי. "זה הדבר הכי מוזר שמישהו אמר לי."

"אני אומרת דברים מוזרים כשאני עייפה," אמרה קלרה. "ואני לא ישנתי."

"גם אני לא."

"אני יודעת," אמרה קלרה. "רואים."

בני הסתכל עליה מהצד. "יש לך קמח על האוזן."

"תמיד יש לי קמח על האוזן," אמרה קלרה. "זה בשביל שאנשים ידעו שאני אמיתית."

* * *

השמש עלתה גבוה יותר. הברווזים הלכו. הנזירות, אחרי ויכוח ארוך, חילקו את הלחם בשוויון. ובני הרים את המעטפה החומה מהספסל, והחזיק אותה רגע בשתי ידיים, כמו שהחזיק אותה על המדרגות של הבנק.

"את רוצה לדעת מה יש בה?" הוא שאל.

"לא," אמרה קלרה.

"למה?"

"כי אם תגיד לי, אני ארצה להגיד לאנה. ואם אגיד לאנה, היא תגיד לשירה. ואז זה כבר לא יהיה שלך." היא הסתכלה עליו. "יש דברים שצריך להגיד בעצמך."

בני שתק. אחר כך הוא פתח את המעטפה בכל זאת. לאט. והוציא ממנה משהו, והניח אותו על הברך שלה, ליד הכוס.

קלרה הסתכלה.

והיא לא אמרה כלום הרבה זמן. היא רק הניחה את הכוס על הספסל, כי הידיים שלה רעדו, והקפה התחיל לשפוך. אחר כך היא הרימה את העיניים אל בני, והעיניים שלה היו מלאות דמעות, ולא היה בהן קמח בכלל.

"שתים עשרה שנה?" היא שאלה בלחש.

בני הנהן.

"ואף אחד לא יודע?"

"אף אחד," אמר בני. "אפילו לא שירה. היא לא הייתה מסוגלת לשמוע את זה. ואחר כך… אחר כך זה כבר היה סוד כל כך הרבה זמן, שלא ידעתי איך מפסיקים."

והוא סיפר לה. הכול. על הלילה ההוא, ועל הסל, ועל הכסף, ועל הכובע, ועל המעטפה. הוא סיפר את זה מההתחלה, לאט, עם הפסקות, כמו מישהו שמוציא אבנים מתרמיל, אחת אחרי השנייה, ומניח אותן על הספסל. וקלרה הקשיבה. היא לא שאלה שאלות. היא רק החזיקה, באמצע, את היד שלו, והוא לא עזב.

כשהוא סיים, היא ניגבה את העיניים בשרוול.

"בני," היא אמרה. "הילדים צריכים לשמוע את זה."

"הם לא רוצים לשמוע אותי." הוא הנמיך את הראש. "את לא ראית את הפנים שלה. של נועה. היא לא ענתה לי, קלרה. שאלתי אותה אם היא מאמינה, והיא לא ענתה."

"היא בת שתים עשרה," אמרה קלרה. "והיא בכתה עם הכובע שלך כל הלילה. ראיתי אותה הבוקר. היא ישנה איתו ליד הראש, כמו עם דובי." היא הניחה את הכובע הירוק על הברכיים שלו. "היא לא רוצה כלום בעולם יותר מאשר לשמוע אותך. אבל צריך להגיד לה. ממך. לא ממני. לא מאנה. לא משירה. ממך."

בני הסתכל על הכובע. הוא העביר אצבע על הנוצה.

"מחר," הוא אמר. "אני אבוא מחר. עם הכול. עם כל המסמכים."

"היום," אמרה קלרה.

"מחר. אני צריך להביא דברים. מהמלון. ויש עוד דבר אחד שאני צריך להשיג." הוא חייך, חיוך עקום ועייף, אבל חיוך. "ואני צריך לישון. אחרת אני אלך לאיבוד בדרך."

"אתה תלך לאיבוד בכל מקרה," אמרה קלרה.

"נכון," הודה בני. והוא שם את הכובע על הראש.

ופתאום הוא היה שוב בני. לא לגמרי. לא החיוך הגדול. אבל הראש כבר לא נראה חשוף, והנוצה התנדנדה ברוח, וכשהוא קם מהספסל, הוא קם כמו מישהו בן ארבעים ולא בן מאה.

הם הלכו יחד, לאורך הנהר, בחזרה לעיר. בני פנה ימינה בצומת הראשון. קלרה תפסה אותו בשרוול, וסובבה אותו שמאלה, בלי מילה. בצומת השני, הוא פנה שוב ימינה. היא סובבה אותו שוב.

בצומת השלישי, הוא כבר לא פנה בכלל. הוא רק חיכה שהיא תיקח אותו בשרוול. והיא לקחה.

ומאחוריהם, על הספסל השנים עשר, תחת עץ הערבה, נשארה מונחת מפית משובצת, עם פירורים של עוגת שזיפים, שהנזירות, אחרי ויכוח קצר, חילקו בשוויון לברווזים.

* * *

בפנסיון, ששת הילדים ישבו על המדרגות, בשורה, מהמדרגה הראשונה עד השישית, כמו תווים על חמשה. הם ישבו שם כבר שעתיים. תום ישב על המדרגה השביעית, כי הוא סירב להישאר בחוץ.

כשקלרה נכנסה, עם הסל הריק, כולם קמו בבת אחת.

"נו?" אמרה אלה, בדיוק כמו תומאס.

קלרה הסתכלה עליהם. על שש פנים חיוורות, ועוד אחת קטנה, עם מגנט ביד. היא הסתכלה הכי הרבה זמן על נועה.

"מחר," היא אמרה. "בעשר. בחדר האוכל. הוא יבוא."

"זה הוא?" שאלה נועה. הקול שלה נשבר באמצע. "דודה קלרה, בבקשה. רק תגידי. זה הוא, או לא?"

קלרה ירדה מהמדרגה, ובאה, וחיבקה אותה. חיבוק מקומח, אפילו בלי קמח.

"את זה," היא לחשה לתוך השיער של נועה, "את תשמעי ממנו. לא ממני. ככה צריך." ואחר כך, בקול רגיל, היא הוסיפה: "ועד מחר בעשר, כולם במטבחון. כולם! נלוש. מי שלש, לא חושב יותר מדי."

והם לשו. כל אחר הצהריים. שישה ילדים, ותום, ודודה אחת, ושלושים ושתיים לחמניות לחץ חדשות, שאף אחד לא הבין למה צריך אותן, ושנעלמו כולן עד הערב.

החצי השני שלי פרק 32: קלרה הולכת לבני - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין