שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 4: מכרה המלח

יש מקומות בעולם שנבנו בשביל שאנשים ירגישו קטנים. קתדרלות, למשל, או מגרשי כדורגל ענקיים, או משרדים של מנהלות בתי ספר. מכרה המלח של האלסטט היה אחד מהם. הוא היה חפור בבטן ההר כבר אלפי שנים, מנהרה אחרי מנהרה, עמוק כל כך שאפילו לאור השמש לא היה אומץ להיכנס אליו.

יש מקומות בעולם שנבנו בשביל שאנשים ירגישו קטנים. קתדרלות, למשל, או מגרשי כדורגל ענקיים, או משרדים של מנהלות בתי ספר. מכרה המלח של האלסטט היה אחד מהם. הוא היה חפור בבטן ההר כבר אלפי שנים, מנהרה אחרי מנהרה, עמוק כל כך שאפילו לאור השמש לא היה אומץ להיכנס אליו.

כדי להגיע אליו עלו ברכבל, קרון אדום ותלול שטיפס על צלע ההר כמו חיפושית נחושה. תום הדביק את הפנים לזכוכית כל הדרך, ושירה החזיקה אותו בחולצה, ליתר ביטחון.

"אם הכבל נקרע," שאל תום בעניין, "אנחנו מתים?"

"הכבל לא נקרע," אמר אדם, בביטחון של מהנדס. "הכבל הזה מחזיק פי עשרה ממה שהוא צריך. זה נקרא מקדם ביטחון."

"ואם הוא נקרע פי אחד עשר?"

אדם פתח את הפה, וסגר אותו. "תשאל את אמא."

למעלה, לפני הכניסה למכרה, כל המבקרים קיבלו סרבלים. אלה היו סרבלים לבנים־אפורים, עבים, רחבים ומכוערים להפליא, עם רוכסן מהצוואר עד הברכיים, וכל מי שלבש אותם נראה מיד כמו תפוח אדמה עצוב.

"אני לא יכולה ללבוש את זה," אמרה ליבי בייאוש. "זה לא מחמיא לאף אחד. זה לא מחמיא אפילו לסרבל."

"זה בשביל המגלשות," הסבירה ג'ס. "שלא תשרפי את המכנסיים מהחיכוך."

"אז אני מעדיפה לשרוף את המכנסיים."

אבל בסוף היא לבשה, ואפילו צילמה את עצמה, וקראה לתמונה "שחקנית בתפקיד תפוח אדמה". נועה לבשה את הסרבל וקיפלה את השרוולים בדיוק פעמיים, באותו רוחב משני הצדדים, וסגרה את הרוכסן עד הסוף. היא אהבה שדברים סגורים עד הסוף.

המדריך היה איש גבוה ורזה בשם הר פיכלר, עם שפם דק וקול עמוק שהדהד במנהרות כמו בתוך תוף. הוא הדריך באותו בוקר שתי קבוצות במקביל, אחת באנגלית ואחת בגרמנית, ועבר ביניהן בקלילות, משפט פה ומשפט שם, כמו מי שעושה את זה כבר שלושים שנה ולא התבלבל אף פעם.

היום הזה, כפי שיתברר, עמד לשבור את הרצף שלו.

* * *

המנהרה הראשונה הייתה צרה, נמוכה וקרירה, ומדיפה ריח של אבן רטובה ושל משהו מלוח ועתיק. מנורות קטנות דלקו על הקירות במרווחים גדולים מדי, ובין מנורה למנורה השתרר חושך כמעט מוחלט.

"פה," אמר הר פיכלר בקול הרועם שלו, "עבדו הכורים לפני שבעת אלפים שנה. הם השאירו אחריהם כלים, בגדים, ואפילו נעליים. המלח שומר על הכול."

"גם על אנשים?" שאל תום.

"גם," אמר הר פיכלר. "פעם מצאו פה כורה שלם, שמור במלח."

תום החליט שזה הדבר הכי טוב ששמע אי פעם. ליבי החליטה שזה הדבר הכי מפחיד ששמעה אי פעם. ג'ס הסבירה בלחש שמלח סופג לחות, ולכן חיידקים לא יכולים להתפתח בו. איש לא ביקש ממנה להסביר, אבל היא הרגישה שזה חשוב.

ונועה הלכה בסוף הטור, ונזכרה פתאום שלא ראתה את תום כבר דקה שלמה.

"תום?" היא הסתובבה. "תום!"

"פה!" נשמע קול מתוך הפנייה הקודמת. "נפל לי המגנט!"

נועה חזרה אחורה בחושך, בין שתי מנורות, ומיששה את הקיר המחוספס. "איפה אתה?"

וברגע ההוא, בדיוק כשהיא פנתה סביב הקיר, היא התנגשה במישהו.

זו הייתה התנגשות מלאה, ראש אל ראש, מצח אל מצח, עם צליל קטן ומביך של שני אגוזים שנפגשים. שתיהן אמרו "אאוץ'" באותו רגע, ושתיהן התחילו לצחוק באותו רגע.

וזה היה הצחוק.

נועה עצרה. גם הצחוק של הדמות בחושך נעצר, באמצע. כי זה היה אותו צחוק. לא דומה. אותו צחוק, עם אותה נשימה קטנה באמצע, ואותו "הה" מוזר בסוף, שנועה תמיד התביישה בו, כי ליבי טענה שהוא נשמע כמו אווז שמנסה להיות מנומס.

"מי את?" לחשה נועה באנגלית.

"וֶר בִּיסְט דוּ?" לחשה הדמות בגרמנית, באותו רגע בדיוק.

ואז נדלק מאחוריהן פתאום פנס חזק, וקול עמוק הכריז, "אה! הנה את!"

* * *

הר פיכלר לא היה איש שמתבלבל. אבל הוא היה איש שספר ראשים, ובקבוצה הגרמנית היה חסר לו ראש אחד. הוא ראה ילדה עם שיער אדום ועם סרבל לבן־אפור, והוא זכר שהדודה מהקבוצה הגרמנית, האישה הרעשנית עם ריח הלחם, אמרה לו בכניסה: "אם תראה ילדה ג'ינג'ית שמטפסת על משהו, זו שלי."

הילדה הזאת לא טיפסה על שום דבר, אבל היא הייתה הכי קרובה אליו. הוא תפס אותה בעדינות בכתף והוביל אותה קדימה.

"קוֹם, קוֹם," אמר. "דִי גְרוּפֶּה וַוארְטֶט."

"אבל אני לא—" ניסתה נועה.

"יָה, יָה," אמר הר פיכלר, כאילו הבין אותה מצוין, והכניס אותה ישר לתוך הקבוצה הגרמנית.

באותו רגע בדיוק, מהצד השני של הפנייה, הופיע אדם גולד עם פנס בטלפון. הוא ראה ילדה ג'ינג'ית בסרבל לבן־אפור עומדת לבד בחושך, ונאנח בהקלה.

"נועה! מה את עושה פה לבד? תום כבר מצא את המגנט, הוא עם אמא. בואי."

"איך?" אמרה אלה.

"בואי," חזר אדם, והניח יד על הכתף שלה, והוביל אותה בחזרה אל הקבוצה האמריקאית.

וככה, תוך פחות מחצי דקה, מבלי שאיש מהמבוגרים שם לב, התאומות הוחלפו.

* * *

מה שקרה בעשר הדקות הבאות נכנס מאוחר יותר לתיק השחקנית של ליבי תחת הכותרת "הקומדיה הכי טובה שלא צילמתי, כי היה חושך".

בקבוצה הגרמנית, נועה מצאה את עצמה מוקפת באנשים שדיברו אליה בשפה שהיא הבינה ממנה בערך שלוש מילים, ושתיים מהן היו "שניצל" ו"תודה". אישה גדולה עם צחוק רועם וריח של לחם טרי חיבקה אותה בכוח וקראה לה "שַאץ", ואמרה משהו ארוך ומודאג, שנשמע כמו נזיפה עם הרבה אהבה. נועה הנהנה. זה נראה לה הכי בטוח.

נער רחב כתפיים עם שיער פרוע, שנועה זיהתה פתאום כחותר הגרוע מהסירה, דחף לה לידיים חצי כריך ואמר משהו בגרמנית שנשמע כמו "את חייבת לאכול, את חיוורת". נועה לקחה את הכריך. הוא היה עם גבינה ומלפפון חמוץ, והוא היה מצוין.

ורק הילדה הקטנה עם המשקפיים והמחברת הירוקה לא אמרה כלום. היא הביטה בנועה זמן רב. היא הביטה בשרוולים המקופלים פעמיים, באותו רוחב משני הצדדים, וברוכסן הסגור עד הסוף. אחר כך פתחה את המחברת, וכתבה, ונועה ראתה אותה מסמנת סימן שאלה גדול.

הנער עם השיער הפרוע לא ויתר. הוא הלך לידה, לעס את החצי השני של הכריך, ושאל אותה משהו ארוך בגרמנית, שבסופו הייתה המילה "רובוטר" וסימן שאלה ברור.

נועה לא הבינה דבר, חוץ מהמילה רובוט. היא החליטה שהדבר הכי בטוח הוא להסכים. "יָה," אמרה.

הנער נעצר במקום. העיניים שלו נפתחו לרווחה. "יָה?" הוא חזר, בקול מלא פליאה ואושר, כמו מי שהתיאוריה שלו אושרה זה עתה על ידי ועדה מדעית. הוא אמר עוד משהו, מהר מאוד, ונועה, שכבר הייתה בטוחה שהיא מסתבכת, הנהנה שוב. הוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף מרוב שמחה.

האישה הגדולה עם ריח הלחם הניחה יד על המצח של נועה, ואמרה משהו מודאג, ונועה הבינה ממנו רק את המילה "אלה". אלה. זה היה השם. השם של הילדה מהסירה. נועה שמרה אותו בראש כמו שמחזיקים אבן חמה ביד.

ואז, כשהקבוצה נעצרה ליד אגם תת־קרקעי קטן ושקט, מואר באור כחול, הילדה עם המחברת הירוקה התקרבה אליה, עמדה על קצות האצבעות, ולחשה באנגלית מושלמת, בלי שום מבטא:

"את לא אלה."

נועה הסתובבה אליה. הן הביטו זו בזו, ילדה קטנה עם משקפיים וילדה מבוהלת בסרבל של תפוח אדמה.

"לא," לחשה נועה. "אני לא."

הילדה הנהנה לאט, כאילו זה בדיוק מה שחשבה. היא רשמה משהו במחברת. "אז איפה היא?"

בקבוצה האמריקאית, בינתיים, אלה ברגר עשתה את מה שאלה עושה תמיד: אלתרה.

"נועה, את בסדר?" שאלה ג'ס. "את נראית מוזר."

"אני… בסדר גמור," אמרה אלה באנגלית, במבטא שנשמע כמו מישהי שמדברת עם תפוח אדמה חם בפה.

"למה את מדברת ככה?"

"ג'ט לג," אמרה אלה מהר. היא שמעה פעם את המילה בסרט, והיא נראתה לה מתאימה.

ליבי התקרבה והסתכלה עליה מקרוב. "השרוולים שלך," היא אמרה בחשדנות. "הם לא מקופלים."

"חם לי… מאוד הרבה," אמרה אלה, שהאנגלית שלה הייתה טובה מאוד בכיתה, ופחות טובה במכרה מלח חשוך.

אדם הגיע אליה עם חיוך גדול. "נועה, את יודעת למה הכורים אף פעם לא משתעממים?"

"לא?" אמרה אלה בזהירות.

"כי תמיד יש להם משהו לחפור בו!" הכריז אדם, וצחק.

ואלה, שלא הבינה את הבדיחה בכלל, צחקה בקול הכי רם שיצא לה מאז ומעולם, כי זה נראה לה הכי מנומס. הצחוק הדהד במנהרה, עבר בין הקירות, והגיע עד הקבוצה הגרמנית, שם נועה הרימה את הראש בחדות.

אדם קפא. נועה מעולם, בחייה, לא צחקה מבדיחה שלו. היא תמיד גלגלה עיניים, והוא תמיד אמר "היא צחקה בפנים". ועכשיו היא צחקה, בקול, מבחוץ.

"שירה," הוא לחש בהתרגשות. "שירה, נועה צחקה מבדיחה שלי."

"היא חולה," אמרה שירה מיד, ונגעה במצח של אלה. "אין לה חום. מוזר."

ותום, שהלך קצת מאחור עם המגנט הבטוח ביד, הביט באחותו בעיניים מצומצמות. אבל לפני שהספיק להגיד משהו, הר פיכלר הכריז שהגיע הזמן לרגע הגדול של הסיור.

* * *

המגלשה הייתה עשויה משתי קורות עץ ארוכות ומבריקות, שנשקו זו לזו והחליקו למטה בשיפוע תלול, ונעלמו בחושך. היא הייתה באורך שישים וארבעה מטרים, כך אמר הר פיכלר בגאווה, והכורים השתמשו בה פעם כדי לרדת מהר בין קומות המכרה. בסוף, מצלמה קטנה מדדה את המהירות של כל מי שגלש.

"שתי קבוצות, מגלשה אחת," הכריז הר פיכלר. "ילדים קודם. המבוגרים אחריהם, יחד עם הצילום הקבוצתי."

לוקאס גלש וצרח. ליבי גלשה וצרחה, וצילמה את עצמה צורחת. תום התעקש לחכות לאבא שלו, כי "גלישה עם מהנדס זה יותר בטוח", ונשאר למעלה עם המבוגרים. ג'ס גלשה בשקט, עם עיניים פקוחות, וחישבה במוחה את זווית השיפוע. גרטה גלשה עם המחברת צמודה לחזה.

ונועה ואלה, בלי שאחת ידעה על השנייה, הגיעו לראש המגלשה משני צדדים שונים, כל אחת עם הקבוצה הלא נכונה, בדיוק באותו רגע.

הר פיכלר, שכבר היה עייף מאוד, ראה שתי ילדות ג'ינג'יות בסרבלים זהים. הוא שפשף את העיניים. "נוּ," הוא אמר, "אחת אחרי השנייה." ואז ראה את הקבוצה הגרמנית דוחקת מאחור, ונופף בידיו. "שְנֶל, שנל."

נועה גלשה.

מאחוריה, שנייה אחת בלבד אחריה, גלשה אלה.

העולם הפך לחושך, לרוח, לריח של עץ ושל מלח. נועה הרגישה את הבטן שלה נשארת למעלה בזמן ששאר הגוף ממריא למטה. מאחוריה שמעה צחוק, הצחוק שלה, אבל לא מהגרון שלה. הצחוק הלך והתקרב, כי אלה הייתה כבדה קצת יותר, או נועזת קצת יותר, או פשוט לא בלמה בכלל.

בתחתית המגלשה, על מזרן עבה וכחול, נועה נחתה על הגב.

ושנייה אחר כך, אלה נחתה עליה.

הן התגלגלו, נתקעו זו בזו, ושכבו על המזרן הכחול, מתנשמות, עם הפנים במרחק עשרה סנטימטרים זו מזו. מעליהן, על לוח דיגיטלי קטן, הבהבו שתי מהירויות זהות לגמרי.

ארבעת הילדים שכבר חיכו למטה, שניים אמריקאים ושניים אוסטרים, השתתקו בבת אחת. ומלמעלה, מרחוק, נשמע הקול העמוק של הר פיכלר: "הבא בתור!"

החצי השני שלי פרק 4: מכרה המלח - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין