אמא שלה הגיעה בשש ועשרים. נועה לא זכרה שהתקשרה. היא זכרה רק את הטלפון ביד, את הצפצוף הארוך, ואת הקול המנומנם שענה "נועה?" ומיד התעורר לגמרי. היא לא אמרה כמעט כלום. רק "אמא, תבואי." וזה הספיק.
כשהדלת נפתחה, נועה עדיין ישבה על הרצפה בסלון, עם השקית הכחולה בחיק. אמא שלה לא שאלה שום שאלה. היא הורידה את המעיל, התיישבה לידה על הרצפה, למרות הברכיים שכאבו לה כבר שנים, ופשוט חיבקה אותה. רק אז נועה בכתה. בכי ארוך, מהבטן, כזה שלא בכתה מאז שהייתה ילדה קטנה, ואמא שלה ליטפה לה את הגב בתנועות סיבוביות, כמו שעשתה כשנועה הייתה חולה בשפעת ולא הצליחה להירדם.
"הוא הלך," אמרה נועה כשסוף סוף הצליחה לדבר, "הוא פשוט הלך, אמא."
"ראיתי," אמרה אמא בשקט, והסתכלה על הפתק הפתוח על השולחן. היא לא קראה אותו. היא רק ראתה את הכתב העקום, ואת השורה האחרונה, והבינה מספיק.
מהחדר נשמע בכי קטן. יעל התעוררה. נועה ניסתה לקום, והרגליים שלה לא החזיקו. "תשבי," אמרה אמא בטון שלא השאיר מקום לוויכוח, "אני אביא אותה."
היא חזרה עם התינוקת על הידיים, וכבר הספיקה להחליף לה טיטול ולהכין בקבוק, ומי יודע איך מצאה הכל במטבח שלא שלה תוך שתי דקות. יעל ינקה בשקיקה והסתכלה סביב בעיניים הגדולות שלה, כאילו מחפשת מישהו. נועה ידעה את מי היא מחפשת. אתמול בערב הוא שר לה. אתמול בערב, כשכבר היה לו כרטיס טיסה בכיס.
"ידעת?" שאלה אמא בעדינות, "שזה יגיע לזה?"
נועה חשבה הרבה לפני שענתה. "ידעתי שמשהו לא בסדר," אמרה, "כבר חודשים. אבל לא ידעתי שזה ככה. חשבתי שזה משבר, שזה יעבור. הוא היה אתמול כל כך… כל כך הוא. כמו פעם. חשבתי שהוא חוזר." היא צחקה צחוק קטן ומר. "הוא לא חזר. הוא נפרד."
אמא שלה שתקה. אחר כך אמרה משפט אחד, שנועה זכרה הרבה שנים אחר כך: "מי שנפרד ככה, בשירים ובשקט, הוא לא מישהו שלא אכפת לו. הוא מישהו שאכפת לו כל כך, שהוא לא יכול לעמוד בזה."
"זה לא עוזר לי," לחשה נועה.
"אני יודעת," אמרה אמא. "זה לא אמור לעזור עכשיו. זה אמור לעזור בעוד כמה חודשים."
בשמונה ורבע נועה ניסתה להתקשר אליו. היא ידעה שזה טיפשי. הוא כתב לה לא לחפש. אבל האצבעות לחצו על השם שלו מעצמן. "המנוי אינו זמין כעת." היא ניסתה שוב בשמונה וחצי. ושוב בתשע. ואז הפסיקה, כי אמא שלה הניחה יד על היד שלה ולקחה ממנה את הטלפון בעדינות.
"יש דבר אחד שצריך לעשות היום," אמרה אמא, "ואת יודעת מה."
נועה ידעה. ההורים שלו. ההודעה של שבת, שעדיין חיכתה לתשובה.
"אני לא יכולה," אמרה נועה, "אמא, איך אני אגיד להם? אבא שלו… את לא מבינה. אבא שלו חי בשביל הילדים שלו. חיים הוא הבן הבכור. הוא קרא לו 'הכתר שלי' בחתונה. אמר את זה מול כל האולם."
"דווקא בגלל זה," אמרה אמא, "הם צריכים לשמוע את זה ממך, ולא מאיזה שכן שראה משהו בשדה התעופה."
היא צדקה, כמו תמיד. נועה התקלחה, התלבשה, וסידרה את המטפחת מול המראה. הפנים שהסתכלו עליה היו חיוורות ונפוחות, והיא לא ניסתה להסתיר את זה. היא הכניסה את השקית הכחולה לתיק. היא לא ידעה למה. רק ידעה שהיא לא יכולה להשאיר אותה בבית לבד.
ההורים של חיים גרו בבית ישן ברחוב צדדי, עם עץ לימון בחצר ומעקה ירוק שאבא שלו צבע מחדש כל שנה לפני פסח. אמא של נועה נשארה למטה עם יעל, באוטו. "אני פה," היא אמרה. "אם תצטרכי, תתקשרי. ואם לא, אני מחכה."
אמא של חיים פתחה את הדלת עם סינר מקומח ועם חיוך שהתחיל להיעלם ברגע שראתה את הפנים של נועה. "נועה'לה? מה קרה? איפה יעל?" ואחרי רגע, בקול אחר לגמרי: "איפה חיים?"
הם ישבו בסלון, ליד השולחן הגדול עם המפה הלבנה שתמיד הייתה מוכנה לשבת, גם באמצע השבוע. אבא של חיים יצא מהחדר עם גמרא פתוחה ביד ומשקפי קריאה על קצה האף. הוא הסתכל על נועה, ואז על אשתו, וסגר את הגמרא לאט. הוא לא שאל. הוא התיישב.
נועה לא ידעה איך להתחיל, אז היא פשוט הוציאה את השקית הכחולה מהתיק והניחה אותה על המפה הלבנה.
"חיים בן אליהו," לחשה אמא שלו, וקראה את חוטי הזהב כאילו היא רואה אותם בפעם הראשונה. ואז הבינה, והניחה את היד על הפה.
נועה סיפרה. לא הכל. היא לא סיפרה על הלילות שהוא לא חזר, ולא על הריח הזר, ולא על החולצות בלי הכפתורים הקטנים. היא סיפרה שהוא היה במשבר, שהוא התרחק, ושהלילה הוא עזב. שהשאיר פתק. שהטלפון שלו כבוי. שהוא ביקש לא לחפש אותו.
אמא שלו בכתה בשקט, עם הסינר המקומח על העיניים. אבא שלו לא בכה. הוא ישב זקוף מאוד, והסתכל על השקית. אחרי זמן רב, הוא הושיט יד ופתח את הרוכסן. הוא הוציא את התפילין של יד, והחזיק את הקופסה השחורה בין האצבעות.
"אני קניתי לו את התפילין האלה מסופר בירושלים," הוא אמר, ונועה הבינה שהוא לא מדבר אליה. "חיכיתי חצי שנה. הסופר היה זקן, והוא כתב לאט, רק בבקרים, אחרי הטבילה. אמרתי לו: אני לא ממהר. שיהיו כשרות למהדרין, שיחזיקו לו כל החיים."
הוא בדק את הרצועה. הרצועה הייתה מקופלת בדיוק כמו שצריך, בקפידה, בצורת הכנפיים הקטנות שחיים תמיד הקפיד עליהן, גם בבקרים שמיהר. נועה ראתה את זה עכשיו בפעם הראשונה: הוא קיפל אותן לפני שהשאיר אותן. אדם שבורח מהכל לא מקפל ככה רצועה.
"הוא הניח אותן הבוקר?" שאל אבא שלו פתאום.
"לא," אמרה נועה. "הוא יצא בלילה."
אבא שלו הנהן. "אז אתמול," אמר, "אתמול הוא עוד הניח." ומשהו בפנים שלו השתנה, כאילו מצא חוט דק מאוד באמצע ערימה של חושך, ונאחז בו.
"אליהו," אמרה אמא של חיים בקול רועד, "צריך להתקשר למשטרה. צריך לבדוק בשדה התעופה. אולי עוד אפשר…"
"הוא בן עשרים ושש, רחל," אמר אבא שלו בשקט. "הוא לא נחטף. הוא הלך. אי אפשר להחזיר בכוח מישהו שהלך ברגליים שלו." הוא החזיר את התפילין לשקית, סגר את הרוכסן, והחזיק את השקית בשתי ידיים, כמו שמחזיקים ספר תורה. "אבל אפשר לחכות לו. ואני יודע לחכות. חיכיתי חצי שנה לסופר."
הוא הושיט את השקית לנועה. היא לא לקחה. "אולי עדיף שתהיה אצלך," היא אמרה. "אתה אבא שלו."
"ואת אשתו," אמר אבא שלו, "והוא השאיר אותן אצלך. זה לא במקרה, נועה. אדם לא משאיר את התפילין שלו אצל מי שהוא רוצה לשכוח." הוא הניח את השקית בידיים שלה וסגר עליהן את האצבעות שלו, הזקנות והחמות. "תשמרי עליהן. כמו שהוא ביקש."
בשעה שנועה ישבה בסלון של חמיה, חיים כבר היה באוויר. הוא ישב ליד החלון, בשורה שלושים ושתיים, וניסה לא להסתכל על הבחור הצעיר שישב לידו עם כיפה סרוגה וספר תהילים קטן. לפני ההמראה, בשער העלייה למטוס, עמד שם דוכן קטן עם שולחן מתקפל ושלט "הנחת תפילין". בחור עם זקן שחור ועיניים טובות קרא לעברו: "יהודי, הנחת היום?" חיים הסיט את הראש ועבר מהר, כאילו לא שמע. אבל היד השמאלית שלו המשיכה לגרד, כל הדרך עד המושב, ועכשיו, מעל העננים, היא גרדה עוד יותר.
כשנועה ירדה, אמא שלה חיכתה באוטו בדיוק כמו שהבטיחה. יעל ישנה בכיסא הבטיחות, עם הכובע החדש עם הפונפון. "איך היה?" שאלה אמא.
"הם לא כעסו עליי," אמרה נועה, ונשמעה מופתעת. "חשבתי שהם יכעסו. שישאלו מה עשיתי, למה לא שמתי לב, למה לא סיפרתי קודם."
"הם לא טיפשים," אמרה אמא, והתניעה. "הם מכירים את הבן שלהם."
החג הגיע ועבר, ונועה כמעט לא הרגישה בו. בימים שאחריו הדירה בבני ברק התמלאה ונתרוקנה שוב ושוב. השכנה מלמטה הביאה פשטידה, ואחר כך עוד אחת. אחת המורות מבית הספר הגיעה עם פרחים ואמרה "תיקחי כמה זמן שאת צריכה", ונועה ראתה בעיניים שלה שהיא כבר יודעת. בני ברק היא עיר שבה כל סוד מחזיק מעמד בערך יומיים. ביום השלישי, בתור במכולת, אישה שנועה בכלל לא הכירה לחצה לה את היד ואמרה "חזקי ואמצי, יקירה." ביום הרביעי היא הפסיקה ללכת למכולת.
רונן התקשר פעם אחת. הוא אמר שהוא לא ידע כלום, שחיים לא סיפר לאף אחד, ושהוא מצטער. נועה הקשיבה לו עד הסוף, אמרה "תודה" ונתקה. היא לא האמינה לו, וגם לא היה לה כוח לא להאמין לו.
והיו הלילות. בלילות הכל היה גרוע יותר. היא שכבה ערה והקשיבה לכל צעד בחדר המדרגות, לכל מכונית שעצרה ברחוב, לכל רחש במנעול של השכנים. כל פעם הלב שלה קפץ, וכל פעם התרסק מחדש. בלילה השישי היא קמה בשתיים, הוציאה מהארון את המזוודה הגדולה והתחילה לארוז דברים של יעל. היא לא ידעה לאן. רק ידעה שהיא לא יכולה עוד להקשיב למנעולים.
בבוקר היא התקשרה לסבתא שלה.
סבתא צביה גרה במושב קטן בעמק, בבית עם גג רעפים אדום ולול שכבר עשרים שנה אין בו תרנגולות. כשנועה הייתה ילדה, היא הייתה מבלה שם את כל חופשות הקיץ, אוכלת שזיפים ישר מהעץ ונרדמת לקול הצרצרים. היא לא הייתה שם כבר כמה שנים. תמיד היה משהו: החתונה, העבודה, ההריון, חיים.
"נועה'לה," אמרה סבתא צביה, וקולה היה בדיוק אותו קול, צרוד ושמח, "כבר חשבתי שהטלפון שלי שכח את המספר שלך."
"סבתא," אמרה נועה, ולא הצליחה להמשיך.
סבתא שתקה רגע. ואז אמרה, כאילו נועה ביקשה משהו פשוט, כמו מתכון לעוגה: "החדר הקטן מוכן. אני אוציא את העריסה הישנה מהמחסן. היא עוד מאז שאמא שלך הייתה תינוקת, והיא חזקה כמו ברזל. תבואי מתי שתרצי, ותישארי כמה שתרצי."
"איך ידעת?" לחשה נועה.
"אני בת שמונים ושתיים, ילדה," אמרה סבתא צביה. "כשנכדה מתקשרת בשבע בבוקר ולא מצליחה לגמור משפט, לא צריך לנחש הרבה."
באותו לילה, אחרי שסגרה את המזוודה ואחרי שיעל נרדמה סוף סוף, נועה ישבה במטבח עם כוס תה שהתקררה מזמן. הטלפון שלה היה מונח על השולחן, עם המסך כלפי מטה. היא כבר הפסיקה לבדוק אותו כל חמש דקות. רק כל עשר.
בשתים עשרה ועשרים הוא רטט.
היא הפכה אותו לאט. הודעה. ממספר שלא הכירה, ארוך מדי, שמתחיל בקידומת זרה שלא ראתה אף פעם. לא היה בה שם. לא היה בה שלום. לא הייתה בה התנצלות. רק שתי מילים וסימן שאלה אחד:
"היא בסדר?"
נועה הסתכלה על המילים האלה הרבה זמן. האצבעות שלה ריחפו מעל המקלדת. היא כתבה "כן". מחקה. כתבה "תחזור". מחקה. כתבה "איפה אתה". מחקה גם את זה.
בסוף היא כיבתה את המסך, הניחה את הטלפון בחזרה על השולחן, הפעם עם המסך כלפי מעלה, ונשארה לשבת שם עד הבוקר. היא לא ענתה. עדיין לא.
