קרוב רחוק פרק 2

הקניון היה מלא אנשים. ערב חג תמיד מוציא את כולם מהבתים, ונדמה היה לנועה שכל בני ברק החליטה להגיע בדיוק היום, בדיוק לחנות הזו. אמא שלה כבר עמדה ליד הכניסה, עם התיק הגדול והחום שליווה אותה מאז שנועה הייתה ילדה. ברגע שראתה את העגלה היא התכופפה, שלפה את יעל מתוכה והצמידה אותה ללחי. "מתוקה של סבתא," היא אמרה, "איך גדלת לי בשבועיים האלה."

נועה חייכה. היא התאמנה על החיוך הזה כל הדרך באוטובוס, וידעה שהוא יחזיק מעמד לפחות שעה. אולי שעה וחצי, אם אמא לא תשאל יותר מדי שאלות.

הם עברו בין המדפים. אמא בחרה שמלה תכלת עם צווארון לבן, ואחר כך עוד אחת בצבע ורוד עתיק, ואחר כך גרביונים וכובע קטן עם פונפון. "זה בשבילה מסבתא," היא קבעה כשנועה ניסתה להוציא את הארנק, "ואל תתווכחי איתי." נועה לא התווכחה. היא לא הייתה בטוחה שיש לה כוח לזה.

"ומה עם חיים?" שאלה אמא פתאום, ליד מדף החולצות הלבנות, "אולי נקנה לו חולצה לחג? הוא כל כך אוהב את החולצות עם הכפתורים הקטנים בצווארון."

נועה הסתכלה על החולצות. היא ראתה בעיני רוחה את חיים של פעם, עומד ליד המראה בערב חג, מסדר את העניבה עשר פעמים ושואל אותה אם היא בטוחה שזה ישר. ואז ראתה את חיים של אתמול בלילה, מגולח בצורה מוזרה, עם הריח הזר הזה. "לא צריך, אמא," היא אמרה מהר מדי, "יש לו מספיק חולצות."

אמא שלה הניחה את החולצה בחזרה על המדף, לאט. היא לא אמרה כלום, אבל נועה ראתה את המבט. זה היה המבט שאמא שלה נתנה כשנועה הייתה בת שמונה וטענה שהיא לא יודעת מי שבר את האגרטל.

הם התיישבו בבית הקפה שבקומה העליונה. אמא הזמינה לשתיהן קפה ועוגת גבינה, ויעל נרדמה בעגלה עם הכובע החדש עדיין על הראש. ליד השולחן הסמוך ישבה משפחה עם שלושה ילדים קטנים, והאבא ניגב לקטן את השוקו מהסנטר. נועה הסיטה את המבט.

"נועה," אמרה אמא בשקט, "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל."

"אני יודעת, אמא."

"את רזית. את לא ישנה. את לא באה לשבתות כבר חודשיים, ובכל פעם יש סיבה אחרת. והבוקר…" היא היססה, "הבוקר ענית לי 'הלו חיים' כאילו את מחכה לשיחה ממנו כבר יומיים."

נועה הרגישה את הגרון נסגר. היא לקחה את הכפית והתחילה לחתוך את העוגה לחתיכות קטנות, קטנות מדי, כאילו זה הדבר החשוב ביותר בעולם. רק לא להרים את העיניים. אם היא תרים את העיניים, הכל ייצא החוצה, כמו סכר שנפרץ, והיא לא תוכל להחזיר את זה.

"הוא עובר תקופה קשה," היא אמרה לבסוף, בקול שקט, "זה הכל. יש לחץ בכולל, ויש קצת קשיים בכסף. זה יעבור."

"וזה מה שמונע ממך לישון?"

"אמא, בבקשה." עכשיו היא כן הרימה את העיניים, והן היו לחות. "לא עכשיו. לא פה. אני מבטיחה לך שאם יהיה משהו, את הראשונה שתדע."

אמא שלה הושיטה יד מעבר לשולחן ולחצה את ידה. היא לא שאלה יותר. אבל כשנפרדו ליד התחנה, היא חיבקה את נועה חזק ובפעם הראשונה מזה שנים לא מיהרה לשחרר. "אני פה," היא לחשה, "תמיד. גם בשלוש בלילה. את שומעת?"

"שומעת," אמרה נועה, ועלתה לאוטובוס לפני שהדמעות יספיקו לרדת.

באותו זמן בדיוק עמד חיים בתור בבנק. הוא החזיק ביד את הפנקס הכחול, זה שהם פתחו יחד שבוע אחרי החתונה, ובו חסכו שקל אחרי שקל לדירה שאולי יום אחד יקנו. הפקידה הסתכלה על הסכום שביקש למשוך, ואחר כך הסתכלה עליו. "כל הסכום, אדוני?"

חיים היסס. רק לרגע. הוא חשב על נועה שעובדת ארבעה ימים בשבוע, על המטפלת, על שכר הדירה. "חצי," הוא אמר. "רק חצי."

"בסדר גמור," אמרה הפקידה, והתחילה לספור. חיים עמד מול הדלפק והרגיש שהוא שונא את עצמו קצת פחות, ואז שונא את עצמו על זה שהוא מרגיש פחות.

משם הוא הלך לסוכנות הנסיעות ברחוב הסמוך. במשרד הקטן ישבה אישה מבוגרת עם משקפיים על שרשרת, ועל הקיר מאחוריה היו תלויות תמונות של הרים מושלגים וחופים לבנים. "לאן נוסעים?" היא שאלה בחביבות. חיים פתח את הפה ולא ידע מה לענות. כל הלילה הוא חשב על לברוח, אבל אף פעם לא חשב לאן. "הכי רחוק שיש," אמר לבסוף, "והכי מהר."

האישה הרימה גבה, אבל לא שאלה. היא הקישה במקלדת, הציעה כמה יעדים, והוא בחר את הראשון, בלי להקשיב באמת. "ותאריך חזור?" היא שאלה. השאלה נתקעה לו בגרון. תאריך חזור. כאילו יש לאן לחזור. כאילו מישהו יחכה לו בשדה התעופה עם שלט ובלונים. "בלי," הוא אמר בשקט. "רק הלוך."

היא הדפיסה את הכרטיס והושיטה לו אותו מעבר לשולחן. "נסיעה טובה," אמרה, ואחר כך הוסיפה, כמעט בלחש, כמו שאמא אומרת לילד: "ושתחזור בשלום, מתי שתחזור." הוא לא ענה. הוא רק הכניס את הכרטיס לכיס הפנימי של המעיל, ליד הלב, ויצא מהר החוצה, אל הרעש של הרחוב.

אחר כך עבר בחנות בגדים בתל אביב וקנה ג'ינס, שתי חולצות טריקו ותיק גב. המוכר, בחור עם עגיל באוזן, שאל אותו לאן הוא נוסע. "רחוק," ענה חיים, והמוכר צחק כאילו זו בדיחה.

כשיצא מהחנות, הטלפון שלו צלצל. הוא הסתכל על הצג. "אמא." הוא עמד מול הצג הרבה זמן, עד שהצלצול נפסק מעצמו. אחר כך הגיעה הודעה: "חיימק'ה, מחכים לתשובה לגבי שבת. אבא מאוד רוצה. נשמח לראות אתכם." הוא קרא אותה פעמיים, ואז נעל את המסך והכניס את הטלפון עמוק לכיס.

הוא חזר הביתה מוקדם. מוקדם מדי, חשב, הרבה לפני שנועה אמורה לחזור. הבית היה שקט ומסודר. על השיש עמד הבקבוק של יעל, שטוף והפוך לייבוש. על השולחן ערימת מבחנים מתוקנים, ועל העליון שבהם, בעט אדום, נועה כתבה: "כל הכבוד, אני גאה בך!" הוא נגע במילים באצבע. כמה זמן לא שמע אותה אומרת לו משהו כזה. כמה זמן לא נתן לה סיבה.

הוא נכנס לחדר והוציא מהארון את המזוודה הקטנה. ארז מהר, בלי לחשוב. כמה בגדים, מסמכים, מטען. כשפתח את המגירה העליונה כדי לקחת את הדרכון, היד שלו נתקלה בשקית הקטיפה הכחולה. התפילין. השקית שאבא שלו קנה לו לבר מצווה, עם השם שלו רקום בחוטי זהב: "חיים בן אליהו."

הוא החזיק את השקית ביד. היא הייתה כבדה יותר ממה שזכר. הוא ראה את עצמו בן שלוש עשרה, עומד ליד הארון בבית הכנסת, ואבא שלו מהדק לו את הרצועה על היד ובוכה בשקט, בלי להתבייש. "שתהיה יהודי טוב, חיימק'ה," הוא אמר אז, "זה כל מה שאני מבקש."

חיים החזיר את השקית למגירה. ואז הוציא אותה שוב. ואז הניח אותה על השולחן בסלון, ליד ערימת המבחנים, והלך לסגור את המזוודה.

המפתח הסתובב בדלת בשש ורבע. נועה נכנסה עם העגלה, עם שקיות הבגדים החדשים ועם עייפות של יום שלם, ונעצרה בפתח. חיים ישב על הספה.

"חיים?" היא אמרה, ולא ידעה אם לשמוח או לפחד. "אתה בבית?"

"חזרתי מוקדם," הוא אמר. הקול שלו היה רך. רך כמו פעם. "תני לי אותה."

הוא קם, ניגש לעגלה והרים את יעל. התינוקת הסתכלה עליו רגע ארוך בעיניים הגדולות שלה, ואז פרצה בחיוך הענק שלה, זה עם שתי השיניים הקטנות. חיים צחק. נועה לא שמעה אותו צוחק ככה חודשים.

היא הלכה למטבח להכין ארוחת ערב, והקשיבה מהמטבח. הוא שר לה. הוא שר לה את השיר שאבא שלו היה שר לו, על הכבש הקטן שהלך לאיבוד וחזר הביתה. הוא שר בשקט, מזייף קצת כמו תמיד, ונועה עמדה מול הסיר הרותח ובכתה בלי קול. אולי זה נגמר, חשבה. אולי זה היה רק משבר, ועכשיו הוא חוזר. אולי מחר נקום, ונלך לשבת אצל ההורים שלו, ונספר לכולם שהיה קשה וזה עבר.

הם אכלו ארוחת ערב יחד, בפעם הראשונה מזה שבועות. הוא שאל על בית הספר, והיא סיפרה על התלמידה שקיבלה מאה במבחן אחרי שלוש שנים של כישלונות, ועל איך כל הכיתה מחאה לה כפיים. הוא הקשיב. באמת הקשיב.

"אמא שלך הזמינה אותנו לשבת," אמרה נועה בזהירות, "אמרתי לה שאחזיר תשובה הערב."

חיים שתק רגע ארוך. הוא הסתובב אל החלון, אל החושך שבחוץ. "תגידי לה שתבואי," אמר לבסוף, "את ויעל. היא מתגעגעת אליה."

נועה רצתה לשאול: ואתה? למה רק אני ויעל? אבל היא לא שאלה. היא פחדה שאם תשאל, הערב היפה הזה יתנפץ לה בין הידיים, והיא כל כך רצתה עוד קצת ממנו. עוד ערב אחד.

אחר כך הוא השכיב את יעל לישון. הוא עמד מעל המיטה שלה הרבה זמן, יותר מדי זמן, ונועה ראתה מהמסדרון איך הוא מעביר אצבע על הלחי הקטנה, מסדר את השמיכה ושוב מסדר אותה. "לילה טוב, נסיכה," הוא לחש, ונדמה היה לה שהקול שלו נשבר.

בעשר וחצי הם הלכו לישון. בפעם הראשונה מזה זמן רב, נועה נרדמה מהר. היא הייתה כל כך עייפה, וכל כך רצתה להאמין, שהשינה פשוט לקחה אותה.

בשלוש וארבעים לפנות בוקר היא התעוררה. יעל לא בכתה. הבית היה שקט, שקט מדי. היא הושיטה יד לצד השני של החדר, ומשהו קר נלחץ לה בבטן. המיטה שלו הייתה מוצעת. מוצעת בקפידה, כאילו אף אחד לא שכב בה בכלל.

"חיים?" היא לחשה. אף אחד לא ענה.

היא קמה בשקט כדי לא להעיר את יעל, ויצאה למסדרון. האור בסלון דלק. על השולחן, ליד ערימת המבחנים, היה מונח פתק מקופל לשניים, ולידו שקית קטיפה כחולה שהכירה היטב.

הידיים שלה רעדו כשפתחה את הפתק. הכתב היה של חיים, אבל עקום, כאילו נכתב בעמידה.

"נועה. אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לכתוב שיסביר. אז אני לא אנסה. אל תחפשי אותי. השארתי חצי מהכסף בחשבון, זה שלך ושל יעל. תגידי לה, כשתגדל, שאבא שלה אהב אותה. ואת התפילין אני לא יכול לקחת איתי. הן כבדות לי מדי. תשמרי עליהן. חיים."

נועה התיישבה על הרצפה, בדיוק במקום שבו עמדה. היא לא צרחה. היא אפילו לא בכתה. היא רק החזיקה את השקית הכחולה בשתי ידיים, הצמידה אותה לחזה, וישבה שם בחושך, עד שהשמש התחילה לעלות מעל הגגות של בני ברק.

ובאותו רגע ממש, במרחק של ארבעים קילומטר משם, באולם יציאה מואר ורועש, ישב חיים על כיסא פלסטיק קשה. הוא הסתכל על הלוח הגדול שמעליו והחזיק את כרטיס הטיסה ביד. הטלפון שלו כבה עוד בבית. הוא עשה את זה בכוונה. ובכל זאת, היד השמאלית שלו, זו שעליה הניח תפילין כל בוקר במשך שתים עשרה שנים, לא הפסיקה לגרד.