אחרי הלילה הארוך במטבח של משפחת ברגר, המבוגרים הגיעו לפשרה. זו הייתה פשרה עייפה, מהסוג שמבוגרים מגיעים אליו אחרי שרבו עד שתיים בלילה ואז ישנו ארבע שעות: לא עורכי דין, ולא משטרה, עדיין. קודם כול, הם ייסעו כולם יחד לווינה, לעיר שבה הכול התחיל. שירה רצתה לראות את בית החולים. אדם רצה לראות את המסמכים. תומאס ואנה לא רצו לראות שום דבר, אבל הם לא רצו להשאיר את אלה לבד עם משפחה אחרת, אפילו לא לשלושה ימים, ולכן הם אמרו "כן".
"ואחרי וינה," אמר אדם, "נחליט."
"אחרי וינה," הסכים תומאס, בטון של מי שמקווה שאחרי וינה לא יגיע לעולם.
הנסיעה נקבעה ליום שאחרי מחרתיים. ובינתיים, החליטו נועה ואלה, הן יבלו יום אחד שלם יחד. מהבוקר עד הלילה. בלי חקירות, בלי מבוגרים שבוכים, בלי מיילים ממעבדות. רק שתי אחיות, שמנסות להבין מי השנייה.
אלה תישן אצל נועה בפנסיון, והן יתחילו את היום ביחד.
זה היה רעיון נפלא. כך לפחות חשבו שתיהן, עד השעה שש בבוקר.
* * *
בשש בבוקר בדיוק, הטלפון של נועה צלצל.
זה לא היה צלצול רועש. נועה לא האמינה בשעונים מעוררים רועשים. זה היה צלצול עדין, של נבל, שהלך והתחזק לאט, כמו זריחה. נועה פתחה את העיניים, כיבתה אותו אחרי שני צלילים בדיוק, קמה, מתחה את הידיים מעל הראש, ונכנסה למקלחת.
אלה, שישנה על מזרן מתקפל על הרצפה, בין המיטה של נועה למיטה של ג'ס, לא זזה. היא שכבה על הבטן, עם רגל אחת על המזרן ורגל אחת על השטיח, עם יד אחת מתחת לכרית ויד אחת מתחת למיטה של ג'ס, והשיער שלה היה פרוש על הכרית כמו מדורה שכבתה.
בשש ועשרים נועה יצאה מהמקלחת, לבושה, מסורקת, עם המחברת ביד. היא התיישבה ליד השולחן הקטן וכתבה רשימה:
"יום אחיות. 1. ארוחת בוקר (7:00). 2. טיול לגבעת הקפוצינרים (8:00), תצפית. 3. מוזיאון מוצרט (10:00). 4. ארוחת צהריים (12:30). 5. אריזה לווינה (14:00). 6. גלידה (16:00). 7. שיחה על כל מה שפספסנו (17:00–19:00)."
היא קראה את הרשימה פעמיים, הוסיפה כוכבית ליד "גלידה", כי זה היה חשוב, ואחר כך הסתכלה על אלה.
"אלה," לחשה. "אלה. בוקר טוב."
אלה לא זזה.
"אלה, השעה שש ועשרים וחמש."
אלה אמרה משהו בגרמנית, לתוך הכרית. זה נשמע כמו "תמותי", אבל בחיבה.
* * *
בשבע, נועה ניסתה שוב. היא ניגשה למזרן, ונגעה בכתף של אלה בעדינות.
"אלה. ארוחת בוקר."
אלה פתחה עין אחת. היא הסתכלה על נועה, לבושה ומסורקת, עם מחברת ביד ועם חיוך של בוקר טוב. היא הסתכלה על החלון, ועל האור האפור של הבוקר המוקדם. היא הסתכלה שוב על נועה.
"את חולה?" היא שאלה בקול צרוד.
"לא. זה בוקר."
"זה לא בוקר," אמרה אלה. "זה לילה עם אור." ועצמה את העין.
בשמונה, ליבי התעוררה, ראתה את נועה יושבת ליד השולחן עם הרשימה ועם פרצוף של מי שמחכה כבר שעתיים, ראתה את אלה ישנה כמו אבן, ופרצה בצחוק כל כך חזק, שג'ס נפלה מהמיטה.
"זה הדבר הכי טוב שקרה בכל הטיול," אמרה ליבי, והתחילה לצלם. "הסרט נקרא 'השעון המעורר והדוב'. סצנה ראשונה."
"אני לא דוב," מלמלה אלה מתוך הכרית.
"את נוחרת כמו דוב," אמרה ג'ס מהרצפה.
"דובים לא נוחרים."
"דובים בהחלט נוחרים," אמרה ג'ס. "בדקתי פעם."
בתשע, נועה מחקה מהרשימה את "גבעת הקפוצינרים". בעשר, היא מחקה את "מוזיאון מוצרט". באחת עשרה וחצי היא כבר לא מחקה כלום, רק ישבה והסתכלה על הרשימה, שנראתה כמו שדה קרב.
בשתים עשרה ועשר דקות בדיוק, אלה ברגר התיישבה במיטה, מתחה ידיים, פיהקה פיהוק ענקי שנשמע כמו אריה, ואמרה בעליזות מוחלטת:
"בוקר טוב! מה אוכלים?"
* * *
ארוחת הצהריים, שהייתה ארוחת הבוקר של אלה, התקיימה בבית קפה קטן ליד הנהר. נועה הזמינה סלט עם עוף, חתוך לקוביות שוות. אלה הזמינה שניצל, פנקייק עם ריבה, ושוקו, ואכלה אותם באותו זמן, בביס אחד מכל אחד, לפי הסדר, כמו מי שמנגנת על שלושה כלים.
"איך את יכולה לאכול ככה?" שאלה נועה.
"עם הפה," אמרה אלה.
"אני מתכוונת, הכול ביחד. זה לא… מסודר."
"למה אוכל צריך להיות מסודר? הוא נכנס לאותה בטן."
נועה לא ידעה מה לענות לזה. זה היה ההיגיון של אלה, והיא גילתה שקשה מאוד להתווכח איתו, בערך כמו להתווכח עם תום.
אחר כך היא הסתכלה על הרגליים של אלה, מתחת לשולחן. נעל אחת אדומה. נעל אחת ירוקה.
"אלה," אמרה. "את יודעת שהנעליים שלך לא תואמות?"
"ברור שאני יודעת," אמרה אלה, ונראתה נעלבת. "אני עושה את זה בכוונה."
"בכוונה? למה?"
"כי נעליים תואמות זה משעמם." אלה הרימה את הרגל האדומה. "זאת אומרת 'שלום'." הרימה את הרגל הירוקה. "וזאת אומרת 'היי'. ביחד הן אומרות 'שלום־היי'. זה כמו לחייך בשתי שפות."
נועה הסתכלה על הנעליים הלבנות שלה, הנקיות, התואמות. היא לא ידעה שנעליים יכולות להגיד משהו. היא תמיד חשבה שהן בעיקר שומרות על הרגליים.
"מה הנעליים שלי אומרות?" היא שאלה.
אלה הסתכלה עליהן ברצינות רבה. "הן אומרות 'אני מגיעה שמונה דקות מוקדם'."
נועה פתחה את הפה כדי להתווכח, ואז סגרה אותו, כי זה היה נכון.
* * *
הבעיה האמיתית התחילה בשתיים, עם המזוודה.
אלה הביאה איתה לפנסיון תיק גב גדול, לקראת הנסיעה לווינה, כי ההורים שלה החליטו שיאספו אותה משם ישר לתחנה. את התיק היא ארזה בבית, בחמש דקות, לפני שיצאה, והיא הייתה מאוד גאה בזה.
"חמש דקות!" היא הכריזה, ופתחה אותו על המיטה. "שיא עולמי."
נועה הסתכלה לתוך התיק.
היו בו, לפי הסדר מלמעלה למטה: חולצה אחת מקומטת, פנס, שלוש גרביים שאף אחת מהן לא התאימה לשנייה, חלילית, ספר על דינוזאורים, חטיף מעוך, סוודר, עוד חטיף מעוך, מברשת שיניים בלי מכסה, ומכנסיים, שהיו כרוכים סביב הכול כמו נחש.
"אלה," אמרה נועה, בקול חלש. "איפה התחתונים?"
אלה חשבה. "בפנים," היא אמרה בביטחון. ואז, בפחות ביטחון: "אני חושבת."
נועה לא יכלה להתאפק. זה היה חזק ממנה, כמו עיטוש. היא הכניסה ידיים לתיק והתחילה לסדר. היא הוציאה הכול, ומיינה לערימות: בגדים, חפצים, אוכל, דברים מוזרים. היא קיפלה את החולצה. היא קיפלה את הסוודר. היא שמה את מברשת השיניים בשקית. היא התחילה לגלגל את הגרביים בזוגות, ואז הבינה שאין זוגות, וגלגלה אותן לבד.
"מה את עושה?" שאלה אלה.
"מסדרת לך."
"לא ביקשתי."
"את לא צריכה לבקש. זה… זה בלגן, אלה. את לא תמצאי כלום ככה. מה אם תצטרכי סוודר באמצע הלילה? מה אם…?"
"אני אמצא אותו!"
"איך? הוא מתחת לחטיף!"
"החטיף שומר עליו!"
"חטיפים לא שומרים על סוודרים!"
אלה חטפה את הסוודר המקופל מידיה של נועה, ופתחה אותו בכוונה, בתנועה גדולה, כמו דגל. "זה התיק שלי," היא אמרה, והאוזניים שלה האדימו, כמו האוזניים של נועה כשהייתה כועסת. "ואני אוהבת אותו ככה."
"ככה זה לא אריזה," אמרה נועה, והאוזניים שלה האדימו באותו רגע. "ככה זה פיצוץ."
"אז אני פיצוץ!"
"אני רואה!"
הן עמדו זו מול זו, עם אותן אוזניים אדומות ואותו סנטר מורם. ג'ס, שישבה על המיטה שלה עם ספר, הרימה את העיניים לאט. ליבי, שצילמה, החזיקה את הנשימה.
"היא תתחיל לבכות," לחשה ליבי.
"היא תתחיל לצעוק," לחשה ג'ס.
אלה לא בכתה ולא צעקה. היא הסתכלה על נועה ארוכות, ואחר כך, בתנועה אחת מהירה, הרימה את הכרית מהמיטה, ופוצצה אותה על הראש של נועה.
* * *
מה שקרה אחר כך נכנס לתיק השחקנית של ליבי בשם "קרב הכריות הגדול של זלצבורג", וליבי טענה תמיד שזה הצילום הכי טוב שלה.
נועה, שמעולם בחייה לא השתתפה בקרב כריות, כי זה נראה לה בזבוז של כריות, עמדה המומה לרגע. השיער שלה, שהיה מסורק בבוקר, עמד עכשיו לכל הכיוונים. נוצה אחת קטנה נחתה לה על האף.
ואז היא הרימה את הכרית שלה.
"לא תעזי," אמרה אלה, בחיוך רחב.
נועה העזה.
תוך שלושים שניות החדר היה מלחמה. הכריות עפו. ג'ס, שניסתה לקרוא, קיבלה כרית בפנים, ואמרה בשקט "אוקיי", הניחה את הספר, והצטרפה. ליבי צילמה, וצרחה, ונפגעה, וצילמה את עצמה נפגעת. אחת הכריות נפרמה, ופתאום החדר היה מלא בנוצות לבנות, כמו שלג, והן עפו וריחפו ונחתו על כולן, ועל המיטות, ועל הערימות המסודרות שנועה מיינה, ועל התיק של אלה, שכבר לא היה ברור אם הוא מסודר או לא.
ונועה צחקה. היא צחקה כמו שלא צחקה מזמן, מהבטן, מהרגליים, עם הצחוק המוזר עם ה"הה" בסוף, ואלה צחקה איתה באותו צחוק בדיוק, ושתיהן נפלו על המיטה, מתנשמות, מכוסות נוצות.
"את מטורפת," אמרה נועה.
"את מסודרת," אמרה אלה.
"זה לא עלבון."
"גם מטורפת זה לא עלבון."
* * *
בערב, אחרי שבעלת הבית של הפנסיון ראתה את החדר וצעקה עליהן בגרמנית עשר דקות, ואחרי שהן ניקו את כל הנוצות ושילמו על הכרית מהכסף של כולן, הן ישבו לארוחת ערב בגינה של הפנסיון. שירה הכינה סלט גדול, עם מלפפונים, ופלפלים, ועגבניות.
נועה לקחה סלט, והתחילה, כהרגלה, להוציא ממנו את העגבניות, אחת אחת, ולשים אותן בצד הצלחת, בשורה.
ואז היא הרימה את העיניים.
אלה, מולה, עשתה בדיוק אותו דבר. עגבנייה אחרי עגבנייה, בצד הצלחת. אלא שאצל אלה הן לא היו בשורה. הן היו בערימה.
"את לא אוהבת עגבניות?" שאלה נועה.
"אני שונאת עגבניות," אמרה אלה בלהט. "הן רטובות מבפנים. זה לא הוגן. ירק צריך להחליט אם הוא נוזל או לא."
"בדיוק!" אמרה נועה, והרגישה, לתדהמתה, משהו חם מתפשט לה בחזה. "זה בדיוק מה שאני תמיד אומרת!"
"ועוד דבר," אמרה ליבי, בקול של מי ששמרה הפתעה לסוף, והוציאה את הטלפון. "אתמול בלילה, כשישנתן, צילמתי משהו."
"צילמת אותנו ישנות?" שאלה נועה בזעזוע.
"אני מצלמת הכול," אמרה ליבי בפשטות. "תקשיבו."
בסרטון, בחושך, היו שני קולות. אחד אמר משהו באנגלית, מעורפל ושקט, משהו על "רשימה". השני ענה בגרמנית, מעורפל ושקט באותה מידה, משהו על "חטיף". והראשון אמר "כן", והשני אמר "יה", והם המשיכו ככה, שיחה שלמה, דקה ארוכה, בשתי שפות, מתוך שינה.
"אתן מדברות מתוך שינה," אמרה ליבי. "שתיכן. ואתן עונות אחת לשנייה."
נועה ואלה הסתכלו זו על זו מעל הצלחות, עם העגבניות בשורה ובערימה.
וזה, משום מה, הספיק. הספיק כדי לשכוח את התיק, ואת השעה שש בבוקר, ואת הנעליים התואמות והלא תואמות. כי מסתבר שאפשר להיות שונות לגמרי, ועדיין לשנוא את אותו ירק, ולדבר זו עם זו בחלומות, בשפות שונות, ולהבין.
"סליחה על התיק," אמרה נועה.
"סליחה על הכרית," אמרה אלה.
ואחר כך, בלי לתאם, שתיהן לקחו את העגבניות שלהן, והעבירו אותן לצלחת של תום, שאכל אותן בשמחה רבה, כי תום אהב הכול.