דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 95: ארוחת בוקר של חפות

בשש וחצי בבוקר, חמישה שחקני כדורגל עמדו בפתח של חדר האוכל עם חמישה מגבים, והסתכלו על מה שהשאירו הגנבים.

בשש וחצי בבוקר, חמישה שחקני כדורגל עמדו בפתח של חדר האוכל עם חמישה מגבים, והסתכלו על מה שהשאירו הגנבים.

זה היה גרוע יותר באור.

בלילה, חדר האוכל היה רק חושך ושברים. בבוקר, היה אפשר לראות הכול. כיסאות הפוכים. מגירות פתוחות על הרצפה, כמו לשונות. קמח בכל מקום, כי אחד הגנבים חיפש כסף בשק של קמח, ומצא רק קמח. ועל הקיר, הלוח של הניקוד, שנדב תלה ביום הראשון, נפל, והתהפך, והמספרים התפזרו על הרצפה.

"וואו," אמר עומר.

"וואו," אמר שחר.

"זה ייקח שבוע," אמר אסף.

"יש לנו שעה וחצי," אמר רועי. "ההורים מגיעים בשמונה."

בן לא אמר כלום. הוא הרים כיסא אחד, העמיד אותו על הרגליים, והניח עליו את המגב. כי ככה מתחילים. מכיסא אחד.

"טוב," אמר. "יאללה."

* * *

אחרי עשר דקות, הדלת נפתחה.

ליהי עמדה שם, עם גליל נייר דבק, עם עט, ועם פנים של מי שקמה בשש ועשרים בשביל משהו חשוב.

"מה את עושה פה?" שאל בן.

"מנקה," אמרה ליהי. "וגם, מישהו צריך לסמן מה שבור ומה לא." היא הדביקה תווית על כיסא בלי רגל: שבור (אבל אמיץ).

אחרי חמש דקות, הדלת נפתחה שוב. נדב. עם מחברת. עם טבלה.

"חילקתי את חדר האוכל לשמונה אזורים," הודיע. "לפי רמת הלכלוך, וזמן ממוצע לניקוי של מטר מרובע, ומספר המתנדבים הצפוי."

"כמה מתנדבים צפויים?" שאל עומר.

נדב הצביע מאחוריו.

בן הסתכל. ובשביל, מכל הכיוונים, מכל הבקתות, מאולם הספורט, בפיג'מות ובקפוצ'ונים ובכפכפים, הם באו. הלימונים, כל הקבוצה, עם דליים. הכרישים, עם אלון בראש, נושא מטאטא כמו דגל. השחפים הקטנים, עם יובל שצעק "אני מנקה!" עוד לפני שהגיע לדלת. גילי, עם הגיטרה על הגב, "למקרה שצריך מוזיקה לניקוי". שירה, עם מגבונים. תמר, עם שקית במבה, "למקרה שצריך מורל".

ומאחור, לבד, עם דלי כחול ועם פנים של מי שלא ישן בכלל, יגאל.

הוא עצר בדלת. הסתכל על בן.

"אני יכול…?" שאל.

בן הסתכל עליו רגע. ואז הצביע על הפינה הכי מגעילה בחדר. הפינה עם הקמח, והביצים השבורות, והריבה שנשפכה מהמזווה.

"אזור שמונה," אמר בן. "נדב, נכון?"

"אזור שמונה," אישר נדב, "רמת לכלוך: אסון."

יגאל הסתכל על הפינה. ואז, בפעם הראשונה בקיץ, חייך. חיוך קטן ומבויש. והלך לאזור שמונה.

"אתה בטוח?" לחשה ליהי לבן.

"כן," אמר בן. "הוא שאל."

אחרי רבע שעה, בן הציץ לאזור שמונה. יגאל היה על הברכיים, עם הידיים בריבה עד המרפקים, ומקרצף את הרצפה כאילו הוא מנסה להוציא ממנה סליחה. לידו, בלי שאף אחד ביקש, כרע אלעד, עם מגב שני. הם לא דיברו. הם רק קרצפו.

ואז תמר עברה, עם שקית הבמבה. היא עצרה. הסתכלה על שניהם. והושיטה את השקית.

"מורל," אמרה.

יגאל הסתכל על השקית, ואז עליה. הוא לקח אחת. רק אחת.

"תודה," אמר.

"זה לא בחינם," אמרה תמר בחומרה. "אני רושמת."

והיא באמת רשמה, בעט של נדב, על כף היד: יגאל, 1.

* * *

עם כמעט כל המחנה, ועם כל המדריכים, ועם שני מגבים מיותרים, חדר האוכל נעשה נקי מהר יותר ממה שמישהו האמין.

קובי גילה שאפשר לגלוש על מגב רטוב לאורך כל הרצפה, אם רצים מספיק מהר וצועקים מספיק חזק, ועשה את זה שלוש פעמים, עד שזהבה שרקה במשרוקית פעם אחת, בלי להרים את העיניים מהקפה.

אלעד וגל הרימו את הלוח של הניקוד. נדב וליהי סידרו את המספרים מחדש, ונדב תיקן את המספר בעט: מאה עשרים ושמונה, מאה עשרים ושמונה. ליהי הדביקה מתחת תווית: תיקו (עוד).

גילי ניגן שיר לניקוי, שאף אחד לא הכיר, כי הוא המציא אותו באותו רגע, ושהיה בו חרוז בין "מגב" ו"לב", והוא היה גרוע מאוד, וכולם שרו אותו בכל זאת.

ודניאל, שהגיע מאוחר יותר, כי הלך קודם לשים את הטלפון שלו על טעינה, למקרה שאבא יכתוב שוב, עמד ליד בן, עם מגב, ושטף בשקט את הרצפה מתחת לשולחן של השפמנונים. כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם. כאילו אח גדול תמיד מנקה עם האח הקטן שלו את מה שאחרים לכלכו.

"אתה לא צריך," אמר בן. "זה העונש שלנו."

"אני יודע," אמר דניאל, ולא הפסיק.

* * *

בשבע ורבע, הדלת של המטבח נפתחה בבום.

שמעון עמד שם, עם הסינר הוורוד, עם גברת כהן ביד אחת, ועם מחבת שישי ביד השנייה. ולידו, איש גבוה ורזה עם אותו אף ועם אותן גבות, שהחזיק סיר ענק עם מכסה.

"אברם!" צעקה תמר.

"אברם הגיע!" צעקו הלימונים.

"אברם יצא בארבע," הודיע שמעון בגאווה. "כדי שהמרק יגיע חם."

"מרק?" שאל עומר. "לארוחת בוקר?"

"מרק לארוחת בוקר," אמר אברם, בקול נמוך ושקט, שהיה הפוך לגמרי מהקול של שמעון, "זה מה שאוכלים אחרי לילה ארוך."

וכולם שתקו, כי זה היה נכון.

שמעון הסתכל על אחיו. אברם הסתכל על שמעון. ואז אברם הושיט יד, וקשר מחדש את השרוך של הסינר הוורוד, שהיה תמיד קשור עקום, מאחורי הגב של שמעון, בקשר כפול.

"אתה מאחר," אמר שמעון.

"יצאתי בארבע," אמר אברם.

"אתה מאחר עשרים שנה," אמר שמעון, וחיבק אותו, עם גברת כהן ועם המחבת, כך שאברם קיבל מכה קטנה בראש מכלי בישול.

אף אחד לא צחק. כמעט אף אחד.

שמעון הציב את המחבת על השולחן הראשון, שעוד היה קצת רטוב.

"ארוחת בוקר של חפות!" הכריז. "פנקייקים לא אשמים. חביתה שלא עשתה כלום. לחמניות שהיו עם החברים שלהן. ומרק החצי השני, של אחי, שבישל אותו כל הלילה. וחלב שוקו. כי חלב שוקו תמיד חף מפשע."

הוא שם את הצלחת הראשונה מול בן. חביתה בצורה של כדור. עם שתי עגבניות שרי כמו עיניים, ועם רצועה של פלפל אדום כמו חיוך.

"הראשונה," אמר שמעון, "לעד המרכזי."

"העדה המרכזית זאת האדמירלית," אמר בן.

"האדמירלית לא אוכלת חביתות," אמר שמעון, בפנים חמורות. "מסיבות אישיות."

* * *

בשמונה פחות עשרים, ניידת נכנסה בשער הראשי. לאט. בלי סירנה.

רס"ל מירי אלמוג יצאה ממנה, עם שלוש שקיות זבל שחורות ענקיות, ועם פנים של מישהי שלא ישנה גם היא.

"מישהו פה איבד טלפון?" שאלה.

הצעקה שבאה מחדר האוכל הייתה כל כך חזקה, שהציפורים בקנים עפו שוב.

שלושים ושבעה טלפונים. אלמוג קראה את השמות מתוך רשימה, ונדב, מאחוריה, סימן וי על כל שם בטבלה שלו, כי מישהו היה צריך לוודא. כל ילד שקיבל את הטלפון שלו חיבק אותו, או נישק אותו, או, במקרה של קובי, הרים אותו לשמיים כמו גביע.

מאיה קיבלה את שלה אחרונה. היא הסתכלה עליו בידיים. מסך שבור קצת בפינה. מאה ושלוש הודעות. רונית, ככל הנראה, כבר התעלפה.

היא לא פתחה את ההודעות. היא פתחה את הגלריה. מצאה את הסרטון מהקישוטים. לחצה מחק.

ואז כיבתה את הטלפון. והכניסה לכיס האחורי. והלכה לאכול פנקייק לא אשם.

ליד השולחן של הכרישים, רועי קיבל את הטלפון שלו, ופתח אותו, ונעשה שקט לגמרי.

"מה?" שאל אסף.

רועי לא ענה. הוא רק הושיט את הטלפון לבן, מעבר לשולחן.

אבא: ראיתי את הסרטון. של ההצלה. אני בא היום. לבד. לא בשביל לשאול אם ניצחתם. בשביל לראות אותך.

בן קרא פעמיים. ואז החזיר את הטלפון.

"אתה חייב לי שתי גלידות," אמר.

"אני יודע," אמר רועי, והקול שלו היה קצת צרוד. "אני אקנה שלוש."

"היי," אמרה אלמוג לבן, כשעברה ליד השולחן שלו. היא הוציאה מהכיס כרטיס קטן, לבן, עם המספר שלה. "אם אי פעם יקרה משהו. ואף אחד לא יקשיב. תתקשר."

בן לקח את הכרטיס. הסתכל עליו.

"תודה," אמר. "ששאלת."

* * *

ואז אהובה פרצה לחדר האוכל.

אהובה, בת שבעים, שאף פעם לא רצה, רצה. עם הנעליים הכבדות, עם הקפוצ'ון של מגן דוד אדום, ועם פנים אדומות לגמרי.

"הביצה!" צעקה. "הביצה!"

כל הילדים, כל המדריכים, שוטרת, טבח אחד, אחיו של הטבח, וסיר מרק, עזבו את חדר האוכל באותה שנייה.

הם רצו לקנים הצפוניים. ועצרו, כולם, בבת אחת, שלושה מטרים לפני הקן, כי האדמירלית עמדה שם, עם הצוואר מתוח, עם הכנפיים פרושות, ועם מבט שאמר בבירור: עוד צעד אחד ואתם כביסה.

אבל בן היה קטן. ובן היה קרוב. ובן, בלי לחשוב, כרע על הברכיים בדשא, ממש בקצה הקנים, והציץ.

בתוך הקן, בין החבל הכחול, והשרוך, והתווית "מלח" של ליהי, הייתה ביצה סדוקה. וממנה, לאט, בעבודה קשה מאוד, יצא משהו. משהו קטן. אפור־צהבהב. רטוב. עם מקור שקטן מכפתור, ועם עיניים שחורות, שנפתחו בפעם הראשונה בעולם.

והדבר הראשון שהן ראו, היה בן.

"ציף," אמר האפרוח.

זה היה הצליל מהגג. בן ידע את זה מיד.

"ציף," אמר שוב, ועשה צעד אחד מתנדנד מחוץ לקן, ישר אל בן.

"אוי לא," לחשה ליהי, בהתלהבות עצומה. "הוא חושב שאתה אמא שלו."

דניאל הוציא את הטלפון, וצילם. ואז כתב משהו, מהר.

"למי אתה כותב?" שאל בן, בלי לזוז, כי האפרוח בדיוק התיישב לו על השרוך.

"לאמא," אמר דניאל. "שתדע שיש לנו ילד."

"דניאל!"

"היא כבר ענתה," אמר דניאל, והראה לו. מיכל: 😱😱😱 שהוא לא ייכנס לאוטו.

"אני לא אמא שלו!"

"ציף," אמר האפרוח, בהחלטיות, וטיפס על הנעל של בן.

והאדמירלית, שהייתה אמורה לתקוף, הסתכלה על בן ארוכות. בעין אחת, ואז בשנייה. ואז הורידה את הכנפיים. ונשכבה בדשא לידו, כאילו אמרה: טוב. אתה יכול לעזור. אבל אני הבוסית.

שמעון הציץ לתוך הקן. היה בו עוד משהו. הביצה השנייה, הלבנה, החלקה, מהמטבח.

"והביצה שלי?" שאל.

"שמעון," אמרה אהובה בעדינות. "זאת ביצה מהסופר."

שמעון הסתכל עליה ארוכות. ואז הנהן בכבוד.

"אז היא חביתה," אמר, "עם הרבה סבלנות."

ואז הוא הוציא את הביצה מהקן, בזהירות, כמו שמוציאים עוגה מהתנור, ושם אותה בכיס הסינר. "לזיכרון," הסביר. ואף אחד לא העז לשאול זיכרון של מה.

* * *

הם הצביעו על שם. נדב הציע "נדב השלישי", ויובל פרץ בבכי של אושר. אלון הציע "אבטיח". קובי הציע "טיטניק", שזה, כמו שליהי ציינה, שם גרוע לציפור מים.

האדמירלית נשפה על כל אחד מהם.

ואז דניאל, שעמד מאחורי בן, אמר בשקט: "חצי."

"חצי?"

"החצי השני," אמר דניאל. "בגלל שהגיע בסוף."

בן הסתכל על האפרוח, שישב עכשיו על הנעל שלו, וניקה את עצמו בחשיבות.

"לא," אמר בן. "החצי השלישי."

והאדמירלית, בפעם הראשונה בכל הקיץ, לא נשפה. היא רק אמרה "הונק" אחד, קצר, מרוצה.

ליהי כבר כתבה את התווית. היא הדביקה אותה, בעדינות אינסופית, על אבן ליד הקן:

החצי השלישי (סגן האדמירלית)

מה שקורה במחנה פרק 95: ארוחת בוקר של חפות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין