מגרש הכדורגל של מחנה גלים ירוקים לא היה, אם לדייק, מגרש. הוא היה מלבן גדול של אבק עם שער בכל צד. שער אחד נטה קצת שמאלה, והשני נטה קצת ימינה, כך שמלמעלה, חשב בן, כל העניין בטח נראה כאילו הוא רוקד.
בן התאהב בו מיד.
בארבע בדיוק עמדו באבק בערך עשרים בנים ושלוש בנות, בזמן שרועי ונערה גבוהה מצריף פלמינגו בחרו קבוצות. בן עמד בסוף השורה, איפה שתמיד הגיע בסוף, כי הוא היה הכי נמוך שם מבין מי שלא היה בן אחת עשרה.
הוא ידע איך זה הולך. הוא ידע את זה מכיתה ב'. קודם בוחרים את הגבוהים, אחר כך את הרועשים, אחר כך את אלה שהחברים שלהם קפטנים. ואז מגיעה הפסקה ארוכה ונוראית, ואז מישהו אומר, "טוב, הקטן," כאילו הוא בוחר את הבננה האחרונה והמעט מעוכה בקערה.
"שחר," אמר רועי. שחר, המקרר הקטן, דשדש אליו.
"אסף." "אלעד." "עומר," אמר רועי, ועומר עשה ריקוד שמחה קטן שהשתתף בו רוב הגוף שלו. ואז רועי הסתכל לאורך השורה, עד שהעיניים שלו הגיעו לבן.
"טוב," אמר. "הקטן."
בן רץ אליו בריצה קלה. זה לא הפריע לו. הוא שמע את זה מאה פעמים. והוא ידע משהו שרועי עוד לא ידע, משהו שאף אחד אף פעם לא ידע בהתחלה: שלהיות קטן ומהיר וקרוב לקרקע זה כמו שיש לך דלת סודית בקיר שכולם חושבים שהוא אטום.
* * *
שש דקות לתוך המשחק, בן מצא את הדלת.
הכדור הגיע אליו בקפיצה מהברך של שחר. ילד ענק מהקבוצה השנייה, בן חמש עשרה עם רגליים כמו גזעי עצים, הגיע בדהירה כדי לקחת אותו. בן לא ברח ממנו. הוא רץ ישר אליו, הוריד כתף, השחיל את הכדור בין גזעי העצים, ועבר אותו עוד לפני שהילד סיים להסתובב.
"וואו," אמר מישהו.
בן לא שמע. כשהוא שיחק, הוא לא שמע כלום. הרעש שבראש שלו, הרעש שתמיד היה שם, בבית, בבית הספר, באוטו, פשוט כבה, כאילו מישהו מצא סוף סוף את השלט. היו רק הכדור, והאבק, והמרחב שנפתח מולו.
שני שחקני הגנה. הוא הלך שמאלה. הם הלכו שמאלה. הוא הלך ימינה, והם עדיין הלכו שמאלה. השוער יצא מהשער, ידיים פרושות לרווחה כמו סרטן ענק.
בן הקפיץ את הכדור מעליו. הכדור ריחף, בעצלתיים, ביופי, ונפל לתוך השער שנטה ימינה.
לשנייה אחת היה שקט. ואז עומר צרח כל כך חזק שלהקת ציפורים התעופפה מעצי האקליפטוס.
"גוווול! ראיתם את זה? ראיתם?! הוא כמו יתוש! יתוש עם טיל! אני הולך לבכות! אני בוכה! הפועל בחיים לא!"
רועי רץ אליו והסתכל על בן כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה. "איפה הסתתרת?"
"ברמת גן," אמר בן.
רועי צחק וטפח לו על הגב. זאת הייתה הפעם השנייה באותו יום שרועי טפח לו על הגב, ובן שם לב, בהפתעה מסוימת, שזה הרגיש אחרת מהפעם הראשונה. בפעם הראשונה זאת הייתה טפיחה על בדיחה. הפעם זאת הייתה טפיחה לשחקן.
בן הבקיע שוב רבע שעה אחר כך, בעיטה נמוכה שנגעה ברגל של שחקן הגנה והתגלגלה פנימה כל כך לאט שהשוער יכול היה להכין לעצמו כריך קודם. אבל זה נחשב. שפמנון ניצחו חמש־שלוש. עד סוף המשחק כולם קראו לו "יתוש", והוא החליט שגם זה לא מפריע לו, כי אף אחד לא נותן כינוי למישהו שהוא לא מתכנן לדבר איתו שוב.
* * *
הם ישבו אחר כך באבק, שתו מים פושרים מבקבוק משותף והתווכחו על ליגת האלופות, כשבן ראה את דניאל.
דניאל הלך לאורך שפת המגרש עם החברים החדשים שלו: הרזה עם המשקפת, הגדול והשתקן, זאת שקוראת ספרים באמצע הכול, והקטנה עם מכונת המדבקות. הם הלכו לכיוון הקנים, כנראה כדי להסתכל על ציפורים, כי ברור. דניאל צחק ממשהו שהרזה אמר. על הפנים שלו היה החיוך המושלם. החיוך שגרם למורה למתמטיקה של בן, באסיפת ההורים היחידה שעמיר הגיע אליה, להגיד, "איזו משפחה מקסימה."
בן הסתכל על החיוך הזה והרגיש את החום הישן והמוכר עולה לו בחזה.
כולם אהבו את דניאל. זאת הייתה כל הבעיה. מורים אהבו אותו. שכנים אהבו אותו. עמיר אהב אותו, ברור, זה הבן שלו, וגם אמא אהבה אותו, וזה החלק שבן לא היה מסוגל לסבול. בבית, בארוחת ערב, דניאל אמר משהו על שייט, וכולם הקשיבו. בן אמר משהו על כדורגל, ועמיר הנהן כמו שמהנהנים על מזג האוויר. בן היה שם, ליד השולחן, אכל את אותו אורז. אבל זה היה כמו להיות מנורה בפינה. אולי שימושית. אף אחד לא מסתכל עליה.
חוץ מכשהוא עצבן את דניאל. אז כולם הסתכלו.
בן קם, לקח את הכדור מעומר, הניח אותו באבק ובעט. לא חזק. פשוט מושלם. הכדור התעקל באוויר וקפץ בדיוק מאמצע הגב של דניאל.
דניאל עצר והסתובב. צופי הציפורים הסתובבו איתו.
"סליחה!" קרא בן בקול שלא היה בו שום סליחה. "זה החליק!"
"זה החליק," אמר רועי בהנאה. "מהרגל שלך. בקשת."
דניאל הסתכל על בן רגע ארוך. אחר כך ניגש לכדור, הניח אותו על הדשא בשפת המגרש, לקח תנופה קצרה ובעט בחזרה.
הכדור עף גבוה, גבוה מאוד, התעקל בחדות שמאלה, עבר מעל הגדר, חצה את השביל, קפץ פעמיים על החוף הסלעי ונחת בכנרת עם "פלופ" עדין.
השתררה שתיקה של כבוד עמוק.
"אח שלי," הכריז בן לבנים משפמנון ופרש ידיים. "גבירותיי ורבותיי. הוא לא יודע לבעוט. הוא יודע רק להפליג."
הבנים משפמנון קרסו לתוך האבק מצחוק. דניאל משך בכתפיים, אמר, "אני אביא אותו," וירד לחוף, חלץ נעליים, נכנס למים עד הברכיים ודג את הכדור. אחר כך סחב אותו בחזרה, מטפטף, ונתן אותו לעומר.
"תודה!" אמר עומר.
"בכיף," אמר דניאל, וחזר לחנונים שלו.
רועי הסתכל עליו הולך. "האח שלך דווקא בסדר," אמר.
בן הרגיש שהחום בחזה עולה בכמה מעלות. "הוא לא," אמר. "תאמין לי."
* * *
בארוחת הערב החדשות על היתוש עם הטיל כבר הגיעו לכל השולחנות, בעיקר כי עומר ביקר בעצמו בכל שולחן כדי להפיץ אותן. בדרך לשולחן השתייה, מאיה אולי עצרה ליד הספסל של שפמנון.
"שמעתי שיש חלוץ חדש בגבעה," אמרה.
"שני גולים," אמר עומר, לפני שבן הספיק לפתוח את הפה. "אחד בהקפצה. הקפצה! כמו בטלוויזיה!"
מאיה הרימה יד, ובן נתן לה כיף, והבנים משפמנון הסתכלו עליו כאילו הוא קיבל עכשיו תואר אבירות. "יפה," אמרה מאיה. "מישהו במשפחה שלך צריך להיות טוב במשהו." היא העיפה מבט אל דניאל בצד השני של האולם, והלכה.
בן חייך לצלחת שלו דקה שלמה.
באותו ערב, אחרי האוכל, בן ישב במיטה העליונה עם הטלפון.
השיחה עדיין הייתה פתוחה. היא תמיד הייתה פתוחה. "אבא". ומתחת, ההודעה שלו מלפני חמישה ימים, ושני הווי האפורים, שלא שינו צבע. בן ידע שלווים יש שפה שלמה. וי אפור אחד זה נשלח. שני וי אפורים זה התקבל. שני וי כחולים זה נקרא. הוא תהה לפעמים איזה צבע היה לו, אילו היה וי בשביל "נקרא והחליט לא לענות". כנראה בלי צבע בכלל.
הוא הסתכל על תמונת הפרופיל העגולה והקטנה. התינוק עם הכובע המפוספס. קוראים לו לאון. בן אף פעם לא פגש אותו. הוא ראה אותו בדיוק ארבע פעמים, כולן בעיגול הקטנטן הזה, גדל קצת בכל פעם, כמו ירח.
בן הקליד: הבקעתי היום שני גולים.
הוא הסתכל על זה. ואז מחק, אות אחרי אות, עד שהתיבה שוב הייתה ריקה.
הוא חשב על אבא שלו. לא על האבא שבברלין. על זה של קודם. זה שהיה בא לאסיפות הורים ויושב עם ידיים שלובות בזמן שהמורה מדברת, ואף פעם, אף פעם לא הסתכל על בן בזמן שהיא דיברה. בכיתה ד' נשבר חלון בכיתה, והמורה אמרה שזה כנראה בן, ואבא שלו אמר, "אם המורה אומרת שעשית, אז עשית," ובן לא עשה. זה היה ילד בשם תומר וכדור טניס. בן אמר את זה. אבא שלו אמר, "אל תעשה את זה גרוע יותר."
כשמשהו נשבר, זה תמיד היה בן. גם כשזה לא היה הוא.
בן הניח את הטלפון על המזרן, עם המסך למטה.
* * *
למטה, עומר התכונן לשינה בתהליך שכלל כנראה הרבה רשרושים. אחר כך טיפס בסולם, הציץ עם הפנים העגולות שלו מעל שפת המיטה של בן, והרים משהו.
זה היה דובי. הוא היה קטן וחום וישן מאוד. לא היה לו אף, רק טלאי שחוק קטן במקום שבו פעם היה אף, ואחת העיניים שלו נתפרה בחזרה בחוט כחול בוהק, כך שהוא נראה מופתע תמיד, אבל רק לכיוון אחד.
"זה מר כפתור," אמר עומר.
בן בהה בו. "אוקיי."
"הוא של אחי הקטן, אלי. הוא בשחף. הוא בן שבע." עומר הסתכל על הדובי בכבוד רב. "הוא השאיל לי אותו למחנה. הוא אמר שאני אצטרך אותו יותר ממנו. כי לפעמים אני בוכה בלילה כשאני מתגעגע לאמא. אלי לא. הוא מאוד בוגר."
בן לא ידע מה אומרים על זה, אז אמר, "למה אתה מראה לי?"
עומר משך בכתפיים. "כי הפרצוף שלך נראה כאילו הוא צריך את מר כפתור."
"אני בן שלוש עשרה."
"למר כפתור לא אכפת בן כמה אתה," אמר עומר. "הוא במשפחה שלנו מאז שאבא שלי היה קטן. הוא ראה הכול. הוא איבד את האף במלחמה עם כלב." הוא הושיט את הדובי. "רק להלילה. אני אקח אותו בחזרה מחר. אלי יבדוק."
בן הסתכל על הדובי. הדובי הסתכל עליו בחזרה עם העין הכחולה והמופתעת היחידה שלו.
"זה הדבר הכי מטומטם שקרה לי בחיים," אמר בן.
"אוקיי," אמר עומר בעליזות, ועדיין הושיט את הדובי.
בן לקח אותו. הוא החזיק אותו כמו שמחזיקים כריך שמישהו אחר כבר נגס בו. עומר הנהן בסיפוק, ירד בסולם, ובתוך תשעים שניות התחיל לנחור כמו טרקטור שמתווכח עם עצמו.
בן שכב על הגב עם מר כפתור על החזה. דרך החלון הוא ראה את האגם החשוך ואור אדום קטן אחד מהבהב על המים. דרך הקיר הוא שמע את נדב מספר למישהו בשקנאי עובדה על צפרדעים, וקול נמוך, של דניאל, אומר, "נדב. בבקשה. זה חצות."
בן הבקיע היום שני גולים. אף אחד בברלין לא ידע.
אבל ליתוש עם טיל היה עכשיו כינוי, וקבוצה, ומחנה שלם שראה. ועל החזה שלו, דובי בלי אף ועם עין כחולה אחת שמר עליו, כאילו הוא עושה עבודה כזאת כבר הרבה מאוד זמן.
בן נרדם לפני שנזכר להניח אותו.