כל מי שגר אי פעם ליד הכנרת מכיר את הרוח של אחר הצהריים.
היא לא מודיעה שהיא באה. הבוקר שקט וכחול, האגם שוכב שטוח כמו צלחת, והדייגים מנמנמים בסירות. ואז, מתישהו אחרי הצהריים, היא נשפכת מהגבעות במערב, כאילו מישהו שם למעלה פתח דלת ענקית. בתוך עשר דקות הצלחת הופכת למכונת כביסה. ומי שנמצא באמצע הצלחת באותו רגע, מגלה מהר מאוד כמה גדולה היא באמת.
"קובי אומר שהיא לא מגיעה היום," אמר נדב, שישב על המזח עם המשקפת שלו. "קובי בדק באפליקציה."
"קובי לא יודע לשחות," אמרה שירה.
"זה לא רלוונטי לאפליקציה שלו."
זאת הייתה שעת המים החופשית. הקטנים התיזו מים ברדודים המגודרים בחבלים. כמה בני נוער חתרו בעצלתיים בקיאקים בין המצופים. דניאל עמד על המזח, גלגל חבלים בעמדת ההצלה ושמר עין אחת על המים, כי זה היה התפקיד שלו, ועין אחת על הגבעות, כי זה היה ההרגל שלו. משהו באור שם לא היה בסדר. הוא נהיה קצת צהוב, בצבע של תמונה ישנה.
על החוף הבנים משפמנון שיחקו בחול בהקפצות. בן היה ביניהם, בגרבי המכבי שלו, שאותן הוא לבש עכשיו עם הכול, כולל כפכפים. הוא עמד עם הגב למים, כמו תמיד. דניאל שם לב לזה. בן אף פעם לא הפנה גב לכדור. הוא תמיד הפנה גב לאגם.
ובחוץ, בין המצופים, לבד בקיאק אדום בוהק, היה עומר.
הוא חתר במעגלים קטנים ושמחים ושר שיר של הפועל, ממש לא טוב. תחוב בחזית חגורת ההצלה שלו, כשרק הראש בחוץ, היה דובי חום קטן בלי אף ועם עין כחולה אחת.
"הוא לקח את מר כפתור לשיט," אמר נדב, שהסתכל במשקפת. "הוא אמר לי שמר כפתור אף פעם לא ראה את האגם מהאמצע."
דניאל חייך. ואז הסתכל שוב על הגבעות. הצהוב נהיה אפור.
"נדב," אמר בשקט. "לך תביא את קובי."
* * *
הרוח פגעה באגם כמו כף יד שמכה בשולחן.
ברגע אחד המים היו חלקים. ברגע הבא הם היו שחורים ומקומטים ורצים, גלים קטנים עם קצף לבן שדוהרים לכיוון החוף, הקיאקים מסתובבים, המצופים נוטים. השמש נעלמה מאחורי ענן אבק. כל דגל במחנה נמתח בבת אחת, מצליף.
המדריכים התחילו לשרוק. את הילדים ברדודים הבהילו במעלה החוף. בני הנוער בקיאקים חתרו חזק לכיוון החוף, מתכופפים לתוך הרוח, ואחד אחרי השני הם הגיעו, גוררים את הסירות על הסלעים.
כולם חוץ מאחד.
הקיאק האדום של עומר היה הכי רחוק, והוא היה קל, ועומר היה קטן. הרוח תפסה אותו מהצד וסובבה אותו כמו עלה על שלולית. דניאל ראה את עומר תוקע את המשוט, ראה את המשוט פוגש גל בזווית לא נכונה, ראה אותו עף לו מהידיים ומחליק משם על המים.
ואז הקיאק האדום זז, לא לכיוון החוף, אלא ממנו, החוצה מעבר למצוף האחרון, אל האגם הפתוח, הולך וקטן.
"עומר!" צעק דניאל. הרוח קרעה לו את המילה מהפה וזרקה אותה.
קובי בא בריצה לאורך המזח ונדב אחריו. הוא קפץ לסירת ההצלה ומשך בחבל של המנוע. המנוע השתעל. הוא משך שוב. המנוע השתעל שוב, יותר זמן, ומת.
"נו, נו," אמר קובי. "אמונה! אמונה!"
למנוע לא הייתה אמונה.
דניאל לא חיכה. הוא פשט את החולצה, תפס חגורת הצלה רזרבית מהעמדה והשליך אותה על הכתפיים, וקפץ מקצה המזח.
* * *
המים היו קרים וגליים ומלאים רעש. כל גל סטר לו בפנים. דניאל שחה כמו שאמא שלו לימדה אותו בים של בת ים, תנועות ארוכות וחזקות, נשימה לצד שהרוח לא מגיעה ממנו, ראש למטה, לא להסתכל, לא לחשוב, רק למשוך. הוא שחה בגלים אמיתיים, בים התיכון בחורף. הכנרת הייתה קטנה יותר. אבל היא הייתה כועסת, והיא דחפה אותו לכיוון הלא נכון.
זה לקח נצח. זה לקח אולי שלוש דקות.
כשהוא הגיע לקיאק, עומר נאחז בצדדים בשתי ידיים, הפנים שלו לבנות, הפה פתוח.
"דניאל!" התנשף. "איבדתי את המשוט! איבדתי את המשוט ומר כפתור נרטב!"
"מר כפתור בסדר," התנשף דניאל ותפס את החרטום. "דובים צפים. תחזיק חזק."
הוא ניסה לסובב את הקיאק לכיוון החוף ולבעוט. הרוח צחקה עליו. כל בעיטה הזיזה אותם מטר קדימה, וכל משב דחף אותם שני מטרים אחורה. הם נסחפו. הם נסחפו לאט אל לב האגם, והחוף התרחק, והרגליים של דניאל התעייפו, והוא הבין, בתחושה קרה וצלולה בחזה, שהוא לא יכול לעשות את זה לבד.
הוא הסתכל אחורה על המזח. הוא נראה זעיר. קובי עדיין היה רכון מעל המנוע. מדריכים רצו. ובקצה הכי רחוק של המזח, איפה שהקרשים נגמרים והאגם מתחיל, עמדה דמות קטנה בגרביים צהובות־כחולות.
בן.
הוא עמד על הקרש האחרון. המקום שהוא התרחק ממנו כל יום, כמו שאנשים אחרים מתרחקים מכלב שנושך. המים התיזו לו על הרגליים. ובידיים שלו הוא החזיק את שק ההשלכה האדום מעמדת ההצלה, זה עם שלושים מטר חבל בפנים, זה שדניאל גלגל שעה קודם.
"בן!" שאג דניאל. זה היה הדבר הכי חזק שהוא צעק בחיים. "תזרוק נגד הרוח! לפנינו, מול הרוח! תן לרוח להביא אותו!"
הוא לא ידע אם בן שומע. הוא לא ידע אם בן מבין מה זה נגד הרוח. הוא לא ידע כלום, חוץ מזה שאח שלו עומד בקצה המזח והאגם מתיז לו על הרגליים.
בן זרק.
זה היה קצר. השק האדום נחת במים עשרה מטרים מהם, והחבל שכב על המים, והרוח התחילה לגרור אותו הצידה. בן משך אותו בחזרה, יד אחרי יד, מהר, הפנים שלו מכווצות מריכוז. הוא לקח צעד אחד קרוב יותר לקצה, אף על פי שכבר לא היה לאן להתקרב. הוא רכן החוצה מעל המים. רועי הופיע מאחוריו והחזיק אותו בגב החולצה. שחר החזיק את רועי.
בן זרק שוב.
הפעם הוא זרק גבוה, לתוך הרוח, כמו שדניאל אמר לו, והרוח תפסה את השק ונשאה אותו, והשק האדום עף מעל הגלים בקשת ארוכה ויפהפייה ונחת עם התזה מטר אחד מהיד של דניאל.
דניאל תפס אותו.
"תמשכו!" צעק.
ועל המזח, הם משכו. בן מקדימה, רועי מאחוריו, שחר מאחורי רועי, ואז אסף ואלעד, ואז אלון, שפשוט ליפף את קצה החבל פעמיים סביב הגוף שלו ונשען אחורה, והפך לעוגן. ואז ליהי ונדב ושירה ושורה שלמה של ילדים, השפמנונים והשקנאים והגרביים הרטובות והילדים של שחף, כולם מושכים, כולם צועקים, החבל מתוח כמו מיתר של גיטרה, והקיאק האדום עם עומר ומר כפתור ודניאל החליק בחזרה מעל הגלים לכיוון המזח, מטר אחרי מטר אחרי מטר.
* * *
המנוע של קובי התניע בדיוק ברגע שהם הגיעו לסולם. קובי הסתכל עליו בתחושת בגידה עמוקה.
דניאל דחף את עומר במעלה הסולם, ותריסר ידיים תפסו אותו. אחר כך דניאל טיפס בעצמו ושכב עם הפנים למטה על הקרשים, נושם, בזמן שהרוח יללה מעליו והמזח התנדנד כמו סירה.
כשהוא הצליח להרים את הראש, הדבר הראשון שהוא ראה היה עומר, יושב עטוף בשלוש מגבות, בוכה וצוחק באותו זמן, ומחבק אל החזה מר כפתור מטפטף. ילד קטן מאוד עם משקפיים מודבקים בסלוטייפ נדחק דרך הקהל, צעד אליו והושיט יד. עומר נתן לו את הדובי. אלי בדק את מר כפתור מכל הצדדים, סחט אוזן אחת, ובדק את העין עם החוט הכחול.
"הוא בסדר," הכריז אלי. "הוא עבר דברים יותר גרועים. הכלב היה יותר גרוע."
ואז הוא הפיל את הדובי לחיק של עומר, כרך את שתי הידיים סביב הצוואר של אח שלו הגדול והחזיק חזק מאוד, ולא עזב הרבה זמן, ואף אחד לא אמר מילה על כמה הוא בוגר.
הדבר השני שדניאל ראה היה בן.
בן ישב קצת בצד, על הקרשים, ובהה בידיים שלו. הן היו אדומות, שתי כפות הידיים, אדום חשוף וכועס במקום שבו החבל נשרף עליהן בזמן שהוא משך. הוא רעד. הוא לא עזב, דניאל הבין. כשהחבל רץ, כשהוא קרע לו את הידיים, הוא לא עזב.
משהו בדניאל נשבר. לא כעס. זה נראה כמו כעס. זה יצא כמו כעס. אבל זה היה ההפך.
"מה עשית בקצה המזח?" צעק, והתנודד על הרגליים. "לא הולכים לקצה המזח! אתה בקושי יודע לשחות! אם היית נופל, ברוח כזאת, אתה יודע מה…"
"היי!"
זאת הייתה מאיה. היא באה בריצה מהחוף הרחוק, שם הייתה עם הילדים של שחף, השיער שלה מצליף לה על הפנים. היא עצרה כמה מטרים מהם. היא פתחה את הפה.
ואז סגרה אותו שוב.
כי היא ראתה. היא רצה לאורך החוף כל הזמן, והיא ראתה את החבל עף באוויר, והיא ראתה מי זרק אותו, ומי תפס. ועכשיו היא ראתה את הידיים של דניאל. הן רעדו הרבה יותר מהידיים של בן. והיא ראתה את דניאל מתיישב פתאום על הקרשים, כאילו הרגליים שלו הפסיקו לעבוד, ומכסה את הפנים בידיים.
מאיה לא אמרה כלום. היא ניגשה, הורידה את המגבת מהצוואר שלה, זאת עם האננס, והפילה אותה על הכתפיים של דניאל. אחר כך הלכה, כרעה ליד בן והסתכלה על כפות הידיים שלו.
* * *
זהבה ירדה לאורך המזח לאט. היא הסתכלה על הקיאק. היא הסתכלה על החבל, שעדיין שכב על הקרשים בלולאות ארוכות ורטובות. היא הסתכלה על הידיים של בן, ועל דניאל, שישב מתחת למגבת אננס.
"נו," אמרה. "שני שכנים." היא עצרה. "סליחה. שני אחים."
אף אחד לא תיקן אותה.
"מעניין," אמרה זהבה, ושרקה במשרוקית הכסופה לאחות.
מאחוריה, בשקט גמור, מכונת התוויות של ליהי תקתקה. היא תלשה את הפס, ובלי לשאול אף אחד, הדביקה אותו על שק ההשלכה האדום. היה כתוב שם: זה עובד. אחר כך הדפיסה עוד אחד, הסתכלה על המנוע של קובי, והחליטה, מתוך טוב לב, להשאיר אותו בכיס. שירה הוציאה את המחברת שלה. בפעם הראשונה היא לא כתבה שום דבר מצחיק. היא כתבה רק: בן נבון. קצה המזח. ומתחה מתחת לזה שני קווים, חזקים, עד שהעט כמעט קרע את הדף.
בן הרים אז את העיניים, אל דניאל. הפנים שלו היו רטובות מהרסס, או אולי ממשהו אחר. השפתיים שלו זזו, כאילו הוא מנסה לדחוף משהו החוצה מעבר לעצם הדג. דניאל חיכה.
"בבקשה," אמר בן לבסוף, והקול שלו נסדק באמצע.
זאת לא הייתה המילה. זה היה הצד השני של המילה. אבל זה היה כל כך קרוב שדניאל כמעט יכול היה לגעת בזה.
"תודה," אמר דניאל. "בן. תודה."
בן הסתכל על הידיים השרופות שלו הרבה זמן. ואז, בלי להגיד עוד משהו, נתן למאיה לעזור לו לקום ולהוביל אותו למרפאה. באמצע המזח, הוא הסתכל אחורה פעם אחת.
הפעם, לא היה חשוך מדי לראות את הפנים שלו.