דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 100: יום חמישי

ביום חמישי, בשלוש וחצי אחר הצהריים, דניאל החליף חולצה בפעם הרביעית.

ביום חמישי, בשלוש וחצי אחר הצהריים, דניאל החליף חולצה בפעם הרביעית.

"הכחולה," אמר בן מהמיטה, בלי להרים את העיניים מהטלפון.

"לבשתי את הכחולה. אמרת שאני נראה כמו מציל."

"אז הלבנה."

"אמרת שאני נראה כמו מלצר."

"אז תלך כמו מלצר," אמר בן. "מלצרים תמיד מקבלים טיפ."

דניאל זרק עליו כרית. בן תפס אותה, בלי להסתכל, ביד אחת, כמו שוער.

השלט על הדלת עוד היה שם. בן ודניאל (לדפוק קודם). מתחתיו, אחים. ולידו, התווית שכבר לא הייתה ריקה. וכבר שלושה ימים, בכל פעם שמישהו עבר במסדרון, הוא דפק. אמיר דפק מיד, בלי חמש שניות, כמו שהבטיח. מיכל דפקה ושרה. וסבתא, שבאה ביום שלישי במיוחד כדי לראות את השלט, דפקה עם המקל.

בשלוש ועשרים, הטלפון של בן זמזם. הקבוצה של נדב, הגרביים המעופפים (רשמי), שכבר הגיעה לשש מאות הודעות בשלושה ימים, ושנדב הוסיף לה, אחרי ויכוח ארוך, גם את זהבה.

זהבה: דרישת שלום מהכנרת.

ותמונה. המזח, ריק, בשמש של אחר הצהריים. ובמים, ליד הקרש החמישי, שתי צורות. אחת גדולה ולבנה, עם צוואר ארוך ועם מבט שאפשר לראות אפילו בתמונה. ואחת קטנה, אפורה, שוחה מאחוריה, בקו ישר, כמו סירה קטנה שהולכת אחרי סירה גדולה.

ומתחת, הודעה שנייה, שנכתבה ברור לגמרי בידי מישהי אחרת, שלא הייתה רגילה לטלפונים:

אהובה: החצי השלישי שוחה. בלי זריקות. עדיין.

בן הראה לדניאל. דניאל הסתכל על התמונה הרבה זמן, באמצע החלפת החולצה, עם יד אחת בשרוול.

"היא לימדה אותו," אמר.

"מה?"

"להחזיק כיוון," אמר דניאל. "ככה מתחילים. הולכים אחרי מישהו, עד שיודעים לבד."

* * *

בשלוש ארבעים, מיכל הופיעה בפתח, עם תיק, עם משקפי שמש, ועם פנים תמימות מדי.

"אנחנו יוצאים," הודיעה.

"לאן?" שאל דניאל, בחשד.

"לגלידה," אמרה מיכל.

שקט.

"לאיזו גלידה?" שאל דניאל, בקול שעלה אוקטבה שלמה.

"סתם גלידה," אמרה מיכל. "בגבעתיים. בן רוצה להראות לנו את הגינה עם הנדנדה השבורה. נכון, בן?"

"נכון," אמר בן, בפרצוף הכי רציני שהיה לו.

"אמרתי לך שהוועדה מפורקת!" צעק דניאל.

"זאת לא ועדה," אמר בן. "זאת משפחה. זה שונה."

ומהמטבח, אמיר צעק: "אני לוקח את הצעיף!"

"אף אחד לא לוקח צעיף!" צעק דניאל. "זה קיץ! זאת גלידה!"

אמיר הופיע בפתח, עם הצעיף של הפועל סביב הצוואר.

"זה משחק חשוב," אמר, ברצינות גמורה.

ודניאל, שעמד באמצע החדר עם החולצה הלבנה ועם פנים של מי שהעולם בוגד בו, הבין שאין לו סיכוי. והתחיל לצחוק.

* * *

הם הלכו ברגל. ארבעתם. כי זה היה רק עשרים דקות, ואמיר אמר שזה טוב לעצבים, ודניאל אמר שהעצבים שלו בסדר גמור, תודה, והלך הכי מהר מכולם.

בגבעתיים, בן הראה להם את הגינה.

היא הייתה קטנה. קטנה ממה שהוא זכר. עם ארגז חול, ועם ספסל ירוק מתקלף, ועם הנדנדה השבורה, שעוד הייתה שבורה, עם שרשרת אחת שתלויה באוויר.

"פה ישבתי," אמר בן. "כשהייתי קטן. כשרציתי שאף אחד לא ימצא אותי."

מיכל הסתכלה על הנדנדה, ועל בן, ולא אמרה כלום. היא ידעה על אילו ימים הוא מדבר. ימים שאחרי שרוני הלך. ימים של המזוודה ליד הדלת.

"ומצאו אותך?" שאל אמיר בשקט.

"תמיד," אמר בן. "אמא תמיד מצאה." הוא הסתכל על מיכל. "היא ידעה בדיוק איפה."

ואז הוא עשה משהו מוזר. הוא הלך עד לנדנדה, תפס את השרשרת הקרועה, וקשר אותה. קשר עקום, רע, עם שתי לולאות, למוט של הנדנדה השנייה.

"זה לא יחזיק," אמר דניאל.

"קשר רע," אמר בן. "אבל הוא מחזיק."

והוא התיישב על הנדנדה, בזהירות. והיא החזיקה.

* * *

בשלוש חמישים ושמונה, הם עמדו בפינה של כצנלסון, מול בית הקפה עם הגלידה.

ודניאל קפא.

כי ליד הדלת של בית הקפה, עם השיער אסוף, עם חולצה צהובה, ועם הטלפון כבוי בכיס האחורי, עמדה מאיה.

בזמן. לא באיחור. שתי דקות לפני הזמן.

"היא הקדימה," לחש דניאל, המום. "היא אף פעם לא מקדימה. היא אמרה שהיא תאחר."

"אולי היא שינתה את דעתה," אמרה מיכל.

"אולי היא בטוחה," אמר בן.

דניאל הסתכל עליו. ואז, לפני שהלך, מיכל עצרה אותו. היא הושיטה יד, ותיקנה לו את הצווארון של החולצה הלבנה. משכה אותו פעם אחת, ככה, כמו שאמהות עושות, בלי לשאול.

דניאל עמד בשקט, ונתן לה.

"הנה," אמרה מיכל. "עכשיו אתה לא נראה כמו מלצר."

"תודה," אמר דניאל.

ואז, בשקט, בלי לחשוב, הוא הוסיף:

"אמא."

מיכל לא זזה. היד שלה עוד הייתה על הצווארון. והעיניים שלה, מאחורי משקפי השמש, נעשו בבת אחת מבריקות מאוד.

דניאל הסמיק עד האוזניים. הוא לא חזר בו. הוא לא תיקן. הוא רק הסתכל עליה עוד רגע, ואז הסתובב, וחצה את הכביש, במעבר חציה, כמו שצריך, אל בית הקפה. אל מאיה, שחיכתה ליד הדלת, וראתה אותו, וחייכה את החיוך של הזריחה.

"אני לא מאחרת," שמעו אותה אומרת, כשהוא הגיע. "כל החיים אני מאחרת. היום לא רציתי."

"אמרת בטוח באיחור," אמר דניאל.

"שיקרתי," אמרה מאיה. "בחצי."

והם נכנסו.

* * *

מיכל עמדה על המדרכה, ולא הצליחה לזוז.

"הוא אמר…" התחילה.

"הוא אמר," אישר בן.

היא הורידה את משקפי השמש. ניגבה את העיניים, מהר. ושמה את המשקפיים בחזרה, כאילו לא קרה כלום.

אמיר הניח לה יד על הגב. הוא לא אמר כלום. הוא רק השאיר אותה שם, כמו ששמים יד על כיס של חולצה, כדי לוודא שמשהו לא יעוף.

"טוב," אמרה מיכל לבסוף, בקול רועד. "אנחנו לא נכנסים לשם. ברור. זה שלהם."

"ברור," אמר בן.

"יש גלידה אחרת. בצד השני של הרחוב."

"יש," אמר בן. "עם לימון. ושוקולד. חצי חצי."

והם חצו את הכביש, שלושתם, לגלידה בצד השני. מיכל באמצע. בן מצד אחד. אמיר מהצד השני, עם הצעיף.

* * *

הם ישבו על ספסל מחוץ לגלידרייה. מיכל עם פיסטוק. אמיר עם וניל, כי אמיר תמיד לוקח וניל, וזה היה, כמו שבן אמר, הכי משעמם בעולם. ובן, עם חצי שוקולד וחצי לימון, כמו העוגה של שמעון.

מעבר לכביש, דרך החלון של בית הקפה, אפשר היה לראות שני ראשים. אחד עם שיער אסוף. ואחד שהסתובב כל שתי דקות לחלון, ובדק, וחזר.

"הוא מסתכל עלינו," אמרה מיכל.

"הוא מוודא שאנחנו לא מרגלים," אמר בן.

"אנחנו מרגלים," אמר אמיר.

"אנחנו לא מרגלים," אמר בן. "אנחנו אוכלים גלידה. זה מקרה."

אמיר צחק. ובן, מהצד, הסתכל עליו. על הצעיף המטופש. על הפנים, שכבר לא נראו עייפות כמו בבוקר האחרון במחנה. על היד שלו, שעוד הייתה על הגב של מיכל.

הוא הוציא את הטלפון. פתח את אנשי הקשר. מצא את אמיר. ולחץ על "ערוך".

הוא מחק את השם. ארבע אותיות. ואז כתב במקומן שלוש. ושמר.

הוא לא הראה לאף אחד. אבל כשהניח את הטלפון על הברך, עם המסך למעלה, אמיר הציץ. הוא לא התכוון. זה פשוט היה שם.

אבא.

אמיר לא אמר כלום. הוא הסתכל על המסך, ואז על הגלידה, ואז על הכביש, ונשם נשימה ארוכה מאוד, כמו מי שמחזיק משהו בתוך הפה כדי שלא ייפול.

ובן, בלי להסתכל עליו, עם הפה מלא בלימון, אמר את זה בקול. פשוט. כמו שאומרים שמים רטובים.

"אבא. תעביר מפית?"

אמיר העביר לו מפית.

ואז הוריד את הראש, כך שהצעיף של הפועל הסתיר לו חצי מהפנים, ובכה לתוך הוניל, הכי משעמם והכי שמח בעולם. ומיכל צחקה ובכתה באותו זמן. ובן ניגב את הפה, וזרק את המפית לפח, מרחוק, ופגע.

"גול," אמר.

מיכל הסתכלה עליו. "מאיפה למדת לזרוק ככה?"

"מהמחנה," אמר בן. "שם לומדים הכול. לשוט. לשרוק. לקשור קשרים רעים שמחזיקים." הוא משך בכתפיים. "ולבקש מפית."

* * *

כשהשמש התחילה לרדת, הדלת של בית הקפה נפתחה, ודניאל ומאיה יצאו.

הם לא החזיקו ידיים. עוד לא. אבל הם הלכו קרוב. בדיוק המרחק של מי שכבר לא צריך לחשב.

מאיה ראתה אותם, על הספסל, מעבר לכביש. היא לא התפלאה בכלל. היא רק הרימה יד, ונופפה. לכולם, הפעם.

ודניאל הסתכל על המשפחה שלו, שלושה אנשים על ספסל עם גלידות נמסות ועם צעיף של הפועל באמצע הקיץ, ובמקום להתבייש, חייך. חיוך שלם. החיוך של נעמה.

ובן, מהספסל, הכניס שתי אצבעות לפה, ושרק.

שריקה אמיתית. חזקה. כזאת שלמד בקיץ, במחנה, ליד הכנרת, בגלל עסקה על שקית במבה.

כל הרחוב הסתובב.

ודניאל, מהצד השני של הכביש, שרק בחזרה.

מאיה לא חיכתה שהם יבואו. היא חצתה את הכביש בעצמה, עם דניאל צעד מאחוריה, ועצרה מול הספסל.

"שלום," אמרה לאמיר. "אתה נופל כמו אבא."

"ואת מושכת כמו אמא שלך," אמר אמיר, ושניהם צחקו, ומיכל לא הבינה כלום ולא היה אכפת לה.

אז מאיה הסתכלה על בן. ארוכות. עם הגבה האחת, זאת של מי שמכירה ועדות.

"ועדה?" שאלה.

"מקרה," אמר בן.

"מקרה," חזרה מאיה, ועשתה פרצוף של מי שלא מאמינה למילה, ומאוד נהנית מזה. "בסדר. בטוח."

והיא חיבקה את בן. ככה, פתאום, מהר, בלי לשאול, כמו שמחבקים אח קטן של מישהו. ובן, שכל החיים התרחק ראשון, לא התרחק.

אחר כך היא הלכה הביתה. שלוש דקות ברגל, לכצנלסון. ודניאל הסתכל אחריה עד הפינה, ובן לא אמר על זה אף מילה. וזה היה, לדעתו, ההישג הכי גדול שלו בכל הקיץ. גדול יותר מגול הזהב. גדול יותר מהשריקה.

הם הלכו הביתה ברגל, כמו שבאו. אבל לאט יותר. אמיר ומיכל מקדימה, היד שלו על הכתף שלה. ובן ודניאל מאחור, בדיוק באותו קצב, בלי לתאם.

"נו?" שאל בן.

"נו מה?"

"דניאל."

דניאל חשב רגע. "היא שאלה מה אני צריך," אמר. "כמו ברשימה שלך. מה דניאל צריך."

"ומה אמרת?"

דניאל הסתכל קדימה, על אבא שלו ועל מיכל. ואחר כך עליו. ואחר כך שוב קדימה, על הרחוב, שהשמש צבעה בכתום של זריחה, למרות שזאת הייתה שקיעה.

"אמרתי מה שכתוב במחברת," אמר. "אותו דבר."

* * *

אז זה מה שקורה במחנה.

נוסעים עם תיק אחד ועם הרבה קירות. מפחדים מסירות. שונאים את האח שלא ביקשת. מפסידים, מנצחים, נופלים לכנרת, ויוצאים ממנה רטובים עד הגבות.

ואז חוזרים הביתה. עם חבל עקום, ועם משרוקית פח, ועם אפרוח שנשאר מאחור ושולח דרישות שלום דרך אחות בת שבעים. עם קבוצה בטלפון שלא מפסיקה לזמזם. עם שלט על הדלת. ועם תווית אחת, שהייתה ריקה כל הקיץ, ועכשיו כתוב עליה הדבר הכי פשוט בעולם.

כבר יש לי.

ובלילה, בחושך, בן דופק בקיר. פעמיים.

ומהצד השני, תמיד, מישהו דופק בחזרה.

שלוש.

סוף

מה שקורה במחנה פרק 100: יום חמישי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין