השאלה הגיעה ביום ראשון, באוטו.
מנחם לקח את יוספי לחיידר בבוקר, כמו כל יום מאז הנסיעה. זה אחד הכללים, וגם אחרי שגילת אמרה שאפשר להקל, מנחם לא הקל. "עוד קצת", הוא אמר. "עוד קצת זמן". באותו בוקר גם אני הייתי באוטו, כי האוטו שלי היה במוסך, ומנחם הציע להוריד אותי בסמינר אחרי החיידר.
יוספי ישב מאחור, עם הילקוט על הברכיים. מנחם שם דיסק של ניגונים, בשקט. אני ישבתי מקדימה, ובדקתי בראש את מערכת השעות.
היה בוקר אפור, עם עננים נמוכים שישבו על הגגות כמו מכסה של סיר. בכבישים היה פקק, כרגיל בשמונה, ואנשים צפרו, ונהג מונית צעק משהו מהחלון. מנחם לא התרגש. הוא אף פעם לא מתרגש בפקקים. הוא אומר שפקק זה הזדמנות לחזור על משניות, ובאמת, השפתיים שלו זזו, מתחת לניגון, ואני ידעתי שהוא חוזר על פרק בבבא מציעא, כמו בכל בוקר.
ואז יוספי אמר, בלי הקדמה, בקול של מי ששואל מה יהיה לארוחת צהריים:
"אבא, אתה מתגעגע ליהודה?"
מנחם לא בלם. אבל ראיתי את הידיים שלו על ההגה מתהדקות, ואת הכתפיים עולות קצת. הניגון המשיך להתנגן. ניגון של שבת, שמח, עם הרבה "יה בה בם".
"למה אתה שואל?" אמר מנחם. בקול רגיל. רגיל מדי.
"סתם", אמר יוספי. ואחר כך, מהר, כאילו נזכר שהבטיח לי לא לשקר: "לא סתם. כי בשבת ראיתי".
"ראית מה?"
"שעצרת. בברכה. כמו שאני עוצר כשאני שוכח את המילים של אדון עולם".
אני לא זזתי. הסתכלתי קדימה, על הכביש, על המכונית האדומה שלפנינו. הלב שלי דפק כל כך חזק שהייתי בטוחה שמנחם שומע.
עשרות פעמים, בחודשים האלה, דמיינתי את השאלה הזאת. דמיינתי אותה בסלון, בשבת אחר הצהריים, או במטבח, ליד השולחן, עם קפה. דמיינתי שאני אשאל, אני, בעדינות, ומנחם יענה, או שלא יענה. אף פעם לא דמיינתי שהיא תבוא מהמושב האחורי, בקול של ילד, באמצע פקק בשמונה בבוקר, עם ניגון של "יה בה בם" ברקע.
מנחם שתק. הרמזור התחלף לאדום. הוא עצר.
"ואתה?" הוא שאל פתאום. "אתה מתגעגע לאבא דוד?"
יוספי חשב. "כן", הוא אמר. "הרבה. כל יום. אבל פחות מבהתחלה. ואני גם אוהב אותך".
הוא אמר את זה ככה, בפשטות, באמצע האוטו, ברמזור אדום. "ואני גם אוהב אותך". כל החודשים האלה לא שמעתי אותו אומר את זה למנחם. אולי לי, בשקט, לפני השינה. אבל לא למנחם.
ראיתי את מנחם מבליע משהו בגרון.
"גם אני אוהב אותך", הוא אמר. "מאוד".
המילה "מאוד" יצאה לו קצת עקומה, כאילו לא היה רגיל להגיד אותה. אולי באמת לא היה רגיל. אני ניסיתי להיזכר אם שמעתי פעם את מנחם אומר "אני אוהב אותך" ליהודה. ולא מצאתי. בטח אמר. בטח אמר, בלילות, כשאני לא שמעתי. ואם לא אמר, אולי זה מה שהוא חושב עליו, עכשיו, ברמזור הזה.
הרמזור התחלף לירוק. מנחם המשיך לנסוע.
"אז?" שאל יוספי.
"אז מה?"
"אתה מתגעגע ליהודה?"
מנחם לא ענה עד הצומת הבא. ואז, כשנכנס לרחוב של החיידר, הוא אמר, בקול שקט, אבל סופי, הקול שהוא אומר בו "אין דבר כזה":
"יוסף. על זה אנחנו לא מדברים".
יוספי שתק.
"זה לא שאתה עשית משהו רע ששאלת", המשיך מנחם, ועדיין לא הסתכל אחורה. "זה בסדר לשאול. אבל יש דברים שאבא צריך לחשוב עליהם לבד. לפני שהוא מדבר. ועל זה אני עוד לא יכול לדבר. בסדר?"
"בסדר", אמר יוספי בשקט.
מנחם עצר ליד השער של החיידר. הוא הסתובב סוף סוף, והסתכל על יוספי.
"אתה ילד חכם", הוא אמר. "לפעמים חכם מדי". והוא ניסה לחייך, וחצי הצליח.
"אמא אומרת את זה", אמר יוספי.
"אמא צודקת".
יוספי פתח את הדלת, ויצא, עם הילקוט. ואז, באמצע הדרך לשער, הוא הסתובב, וחזר, ודפק על החלון של מנחם. מנחם פתח.
"אבא", אמר יוספי, "גם הוא מתגעגע אליך. אני יודע".
והוא רץ לתוך החיידר, לפני שמנחם יספיק לשאול איך הוא יודע.
מנחם נשאר עם החלון פתוח. הרוח הקרה של הבוקר נכנסה לאוטו. הניגון המשיך. הוא לא סגר את החלון.
הסתכלתי עליו מהצד. הוא הסתכל על השער של החיידר, שדרכו נעלם יוספי, ולא זז. ילדים אחרים עברו שם, עם ילקוטים צבעוניים, עם אבות ועם אמהות. אחד מהם נפל, וקם, ורץ. מנחם הרים יד מההגה, כאילו לעזור, ומיד הוריד אותה.
"גיבורים קמים", הוא אמר בשקט, לא אליי.
"הני", הוא אמר, אחרי זמן. "איך הוא יודע?"
זה היה הרגע. ידעתי. זה היה בדיוק הרגע שבו הייתי צריכה להגיד: כי הוא מקבל מכתבים. כי יהודה כתב לו שהוא לא שכח. כי אני שולחת ומקבלת, כבר שבועות. כי יש בקופסת פח בארון שלו מכתב, בכתב היד שלי, עם "שחכתי".
"אני לא יודעת", אמרתי. "אולי מהשיחות הישנות. אולי הוא פשוט מרגיש".
מנחם הנהן, לאט. הוא סגר את החלון. הוא התניע.
"ילדים מרגישים", הוא אמר.
הוא אמר את זה בלי להסתכל עליי, עם העיניים על הכביש. אבל הקול שלו היה זהיר, כמו של מי שמניח רגל על קרח, ובודק אם הוא מחזיק. ידעתי שהוא לא חושד. עוד לא. הוא רק שם משהו בצד, במדף של הדברים שהוא יחזור אליהם, כמו קושיה שנשארה בלי תירוץ.
"כן".
"גילת אמרה את זה. ילד מרגיש סודות".
לא עניתי. הסתכלתי מהחלון שלי, על הרחוב שעבר.
הוא הוריד אותי ליד הסמינר. "יום טוב", הוא אמר.
"מנחם", אמרתי, כבר עם יד על הדלת. "הוא שאל כי הוא אוהב אותך. לא כדי להכאיב".
"אני יודע", הוא אמר. "זה מה שמכאיב".
"יום טוב".
עמדתי על המדרכה והסתכלתי על האוטו שלו מתרחק. ואז נכנסתי, ועליתי לחדר המורות, ופתחתי את התיק, והוצאתי את המחברת של המבחנים, והסתכלתי על הדף האחורי. על הכתובת של אבישג. ועל המילים שכתבתי מתחתיה: "לספר למנחם". עם קו מתחת.
הוספתי עוד קו.
כל אותו בוקר לימדתי את פרק ל"ז, מכירת יוסף. "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו". שאלתי את הבנות למה דווקא יהודה. אחת אמרה שכי הוא היה המנהיג. אחרת אמרה שכי היה לו לב. ושולי, מהשורה הראשונה, אמרה בשקט שאולי כי הוא ידע שגם הוא יצטרך פעם לעמוד מול אבא שלו ולהגיד את האמת. הכיתה צחקה, כי זה נשמע מסובך. אני לא צחקתי. רשמתי את המשפט שלה בצד הלוח, ושכחתי למחוק.