חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שבעים ואחד

בבוקר החלטתי.

התעוררתי לפני השעון המעורר, בחמש וחצי, כשהשמיים עוד היו אפורים, ושכבתי בשקט והקשבתי לנשימה של מנחם במיטה השנייה. והחלטתי. היום אני מספרת. לא בלילה, בחושך, כשהכל נשמע כמו וידוי. ביום. באור. במטבח, ליד השולחן, כמו שאבישג ואני עשינו את השיחה הראשונה ההיא, זו שהוא התיר.

"מוצאים לה כתובת", אמר הרב. ואני מחזיקה את הכתובת בכיס כבר שבועות.

שכבתי והסתכלתי על התקרה, שהלכה והתבהרה. ציפור אחת התחילה לצייץ בעץ שליד החלון, ואחריה עוד אחת. מנחם נשם עמוק, והסתובב, ומלמל משהו בשינה, ושקט. מעליו, על הקיר, תלויה התמונה מהחתונה שלנו, בשחור לבן, הוא עם הזקן הקצר של אז, אני עם הזר. שנינו מחייכים כמו שמחייכים רק כשעוד לא יודעים כלום. הבטחתי לה, לאישה בתמונה, שהיום זה נגמר.

כל הבוקר תרגלתי בראש. בזמן שהכנתי כריכים. בזמן שסידרתי ליוספי את הציציות, שהסתבכו. בזמן שנסעתי לסמינר. ניסיתי משפטים שונים.

"מנחם, אני רוצה לספר לך משהו, ואני מבקשת שתשמע עד הסוף".

"מנחם, אתה שאלת אם אני חושבת או יודעת. אני יודעת".

"מנחם, יש לי כתובת".

בשיעור השני, באמצע הסבר על סוף ספר בראשית, מצאתי את עצמי עומדת מול הכיתה בלי לזכור מה אמרתי. הבנות הסתכלו עליי. אחת מהן, רבקי, שאלה בעדינות: "המורה, את בסדר?" ואמרתי "כן, כן, איפה הייתי?" והיא אמרה "ביוסף, כשהוא אומר לאחים 'גשו נא אלי'". וחשבתי: כמובן. כמובן שאני ביוסף.

בצהריים התקשרתי לאמא שלי.

"אני רוצה לספר לו", אמרתי.

היא לא שאלה מה. היא ידעה. היא תמיד יודעת.

"את מוכנה?" היא שאלה.

"אני לא יודעת. אבל אני לא יכולה יותר. הוא פותח את עצמו, אמא. הוא אמר לי דברים אתמול שלא אמר אף פעם. ואני יושבת לידו עם סוד. זה לא הוגן".

"לא הוגן לו, או לא הוגן לך?"

חשבתי. "לשנינו".

היא שתקה רגע. "אז תגידי", היא אמרה. "אבל תגידי בעדינות. ותגידי מהתחלה. לא רק את הסוף. שהוא יבין למה".

"בסדר".

"והני". היא היססה. "תהיי מוכנה שהוא יכעס. גם אם הוא פתוח עכשיו. דווקא כי הוא פתוח עכשיו. כשאדם פתוח, הכל נכנס עמוק יותר".

ידעתי שהיא צודקת. אבל עדיין החלטתי.

אחרי שניתקתי, עמדתי עוד רגע במסדרון של הסמינר, ליד לוח המודעות, עם הטלפון ביד. על הלוח היו תלויות הודעות: הרשמה לטיול שנתי, שיעור לאמהות, מודעה על מכירת ספרים משומשים. ובפינה, מישהי תלתה דף עם פסוק בכתב יד: "עת לחשות ועת לדבר". לא ידעתי מי תלתה. אולי זה היה שם כבר חודשים, ורק היום ראיתי.

אחר הצהריים חזרתי הביתה, ואספתי את יוספי מהחיידר, והכנתי אוכל. מנחם היה אמור לחזור בשש, לארוחה, לפני הסדר של הערב. בחמש וחצי הכנתי עוגה. לא בשביל משהו. סתם, כדי שיהיו לי ידיים עסוקות. עוגת שמרים, כמו של אמא שלי.

יוספי ישב על הרצפה במטבח ושיחק עם הקוביות.

"את מכינה עוגה כי משהו קורה?" הוא שאל.

"למה אתה חושב?"

"כי את עושה עוגה בימי שלישי רק כשמשהו קורה. כשסבתא באה, או כשאבא מקבל שידוך שהצליח".

"אולי משהו יקרה", אמרתי.

"משהו טוב?"

"אני מקווה".

הוא חזר לקוביות. הוא בנה מגדל, גבוה, ואחר כך עוד אחד לידו. שני מגדלים. ובאמצע, גשר קטן מקובייה אחת.

הריח של השמרים מילא את המטבח. לשתי את הבצק בכל הכוח, עד שהידיים כאבו, כאילו אני יכולה לרכך בו גם את המילים. כל משפט שתרגלתי בבוקר עבר לי בין האצבעות. "מנחם, אני יודעת". "מנחם, יש כתובת". "מנחם, תשב". הבצק לא ענה. הוא רק תפח, לאט, מתחת למגבת, כמו שבצק עושה, בלי לשאול אף אחד.

בשש ועשרה מנחם חזר.

הוא נכנס, ואמר "שלום", ותלה את הכובע, ונשק את המזוזה, כמו תמיד. אבל הפנים שלו היו אחרות. חיוורות. מתוחות.

"מה קרה?" שאלתי, לפני שהספקתי לשאול את עצמי אם אני רוצה לדעת.

"הרב", הוא אמר. "הראש ישיבה. הוא אושפז היום. לב". הוא התיישב על הכיסא הקרוב, עם המעיל עוד עליו. "אמרו שזה לא מסוכן. אבל הוא בן שמונים ואחת. ואני…" הוא העביר יד על הפנים. "אני צריך לנסוע אליו לבית החולים. עכשיו. ואחר כך לתת את השיעור במקומו. ומחר את השיעור של הבוקר. והבחורים לחוצים, וההורים מתקשרים, ו…"

"תאכל משהו קודם", אמרתי.

"אין זמן".

"חמש דקות".

הוא הסתכל עליי, ואחר כך על העוגה בתנור, שהתחילה להריח.

"עוגה?" הוא שאל. "בשלישי?"

"משהו קורה", אמר יוספי מהרצפה.

מנחם הסתכל עליי. "משהו קורה?"

הנה. זה הרגע. הוא שאל. הוא בעצמו שאל.

אבל הוא ישב שם, עם המעיל, עם הפנים החיוורות, עם רב בן שמונים ואחת בבית חולים, ועם עשרים בחורים לחוצים, ועם שיעור לתת. ואני הסתכלתי עליו, וידעתי, כמו שיודעים שעוגה לא מוכנה, שאם אגיד עכשיו, אני אגיד הכל לא נכון. מהר. בלי התחלה. רק את הסוף.

"לא", אמרתי. "כלום. סתם התחשק לי".

הוא הנהן. הוא אכל צלחת מרק בעמידה, ושתי פרוסות לחם. הוא נשק ליוספי על הראש. הוא אמר "אל תחכי לי", ויצא.

"תגידי לי מה שרצית", הוא אמר בפתח, עם יד על הידית. "אחר כך. כשאחזור. או מחר".

"מחר", אמרתי.

"מחר", הוא הסכים, ויצא, ושמעתי אותו רץ במדרגות. מנחם לא רץ במדרגות. הוא אומר שזה לא מכובד.

העוגה יצאה מהתנור בשש וחצי. היא הייתה יפה, ותפוחה, וזהובה. ישבתי מולה עם יוספי, וכל אחד מאיתנו אכל פרוסה.

"אז לא קרה משהו", אמר יוספי.

"עוד לא".

"מתי?"

"כשאבא יהיה פחות עסוק".

הוא הנהן. "בינתיים", הוא אמר.

"בינתיים".

הוא הסתכל על שני המגדלים מקוביות, שעוד עמדו על הרצפה, עם הגשר באמצע. "אני אשאיר אותם", הוא אמר. "שאבא יראה כשיחזור".

"ואם הוא יפיל אותם?" שאלתי.

"הוא לא יפיל", אמר יוספי בביטחון. "אבא הולך בזהירות. הוא תמיד הולך בזהירות בלילה, כדי לא להעיר".

"בסדר".

בלילה, כשמנחם חזר, הוא באמת עצר במטבח, והסתכל על המגדלים. הוא לא שאל מה זה. רק עמד רגע, ואחר כך הלך לישון.

ואני הוצאתי את המחברת מהתיק, ופתחתי את הדף האחורי, ותחת שני הקווים הוספתי מילה אחת: "בקרוב".

המחברת הייתה כבר מלאה במבחנים בדוקים, עם סימנים אדומים, ועם ציונים. רק הדף האחורי נשאר שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *