בערב שבת, שעה לפני הדלקת נרות, הבית שלנו היה הכי מלא שהוא היה אי פעם.
מזרונים בסלון, מגולגלים לצד הקיר, לשינה. שני שולחנות, שלנו ושל השכנים, מחוברים לאורך כל הסלון עד המרפסת, עם שתי מפות לבנות שלא התאימו בגובה. ריח של חלות מהתנור. החלות של אבישג, עם הרבה שומשום, שהיא אפתה אצלי במטבח, בתנור שלי, לפי המתכון שלה עם התוספות שלי. ובצד, בתבנית נפרדת, חלות ללא גלוטן. שתי כיכרות. אחת בשבילה, ואחת ליהודה.
"ושלישית?" שאלתי.
"ליתר ביטחון", אמרה אבישג. "אולי הקטנה".
"היא בת שבועיים".
"אני אומרת. ליתר ביטחון".
הילדים היו בכל מקום. ישראל ואבינועם עזרו למנחם לסדר כיסאות. מוריה, שהיא רצינית מאוד, ישבה על הספה ליד הסל של התינוקת, עם יד על השמיכה הקטנה, ולא נתנה לאף אחד להתקרב. מרדכי ויוספי רצו במסדרון, ונעצרו רק כשאבישג אמרה "מרדכי" בקול אחד, נמוך, שעצר את שניהם. אליהו ישב על הרצפה במטבח, ליד הרגליים של אמא שלי, ואכל ממרח שוקולד מכפית, ואף אחד לא שם לב.
ויהודה עמד ליד המדף בחדר העבודה של מנחם.
מצאתי אותו שם כשחיפשתי את הגפרורים. הוא עמד עם הידיים מאחורי הגב, כמו מנחם, והסתכל על המדף השלישי. על הדפים. הציור הישן של אבא, אמא וילד. התמונה שלו ליד האופניים. התמונה שלו ישן, עם השמיכה תחובה. הרשימה של התהילים. והציור החדש, מהפארק, עם השורה הארוכה של כולם, והשמש האחת.
"הוא שם את כולם", הוא אמר, בלי להסתובב.
"הוא שם את כולם".
"אני לא ידעתי שהוא שומר".
"הוא שמר כל הזמן", אמרתי. "גם כשלא אמר".
יהודה הנהן. ואז הוא הרים יד, ונגע בקצה הדף של הציור הישן. בקו המחוק. כמו שנוגעים במזוזה.
"אפשר להשאיר אותו ככה?" הוא שאל. "עם הקו?"
"למה?" שאלתי.
"כי ככה רואים שהיה חסר", הוא אמר. "ואז רואים בחדש שכבר לא".
הדלקתי נרות.
שניים, כמו תמיד. ושניים נוספים. כמו סבתא של אבא שלי. אמא שלי הסתכלה עליי, וראתה, ולא אמרה כלום. רק העיניים שלה התמלאו. ואבישג הדליקה לידי. שניים. ועוד שישה, אחד לכל ילד, כמו המנהג אצלם. ועוד אחד, קטן, שהיא הוסיפה כששאלתי, "בשביל עובדיה. הוא תמיד היה אצלי נר. הוא יישאר".
שלוש עשרה להבות על אדן החלון של המטבח. כל המטבח היה זהב.
כיסיתי את העיניים. אמרתי את הברכה. ואחר כך, כמו כל שבוע מאז ההיא, הוספתי בלב את התפילה הקצרה שלי. רק ששיניתי אותה קצת.
"רבונו של עולם. תשמור על כולם. על אלה שפה. על אלה שבנתיבות. ועל אלה שבאמצע, בדרך".
הגברים הלכו לבית הכנסת, עם כל הבנים, בשורה ארוכה לאורך הרחוב. אני עמדתי בחלון וראיתי אותם. מנחם ודוד מקדימה. אחריהם ישראל ואבינועם. אחריהם מרדכי ויוספי, יד ביד. ובסוף, יהודה, לבד, לאט, מסתכל על הרגליים. ואז יוספי עצר, וחזר אחורה, ולקח אותו ביד. ומרדכי לקח את היד השנייה. ושלושתם הלכו ככה, באמצע הרחוב, עד הפינה.
כשהם חזרו, מנחם אמר "שבת שלום" בקול רם מהפתח. ודוד אמר אחריו, באותו קול. ושני הקולות התערבבו, ומילאו את הבית.
יוספי ויהודה נכנסו ראשונים, אדומים מהקור, עם הכיפות קצת עקומות, ורצו לנשק את אמא שלי, ואת אבישג, ואותי, אחד אחרי השני, כמו שני ילדים שיש להם הרבה אמהות, ומספיק נשיקות לכולן.
שרנו "שלום עליכם". שתי משפחות. שני ניגונים, כי אצלם שרים בניגון אחר. בהתחלה זה היה בלגן. אחר כך, בבית השני, מישהו התחיל בניגון של דוד, וכולם הצטרפו. ובבית השלישי, מנחם החזיר את הניגון שלנו. ובבית הרביעי, כבר לא ידעתי של מי הניגון. הוא היה של כולם.
ואז, לפני "אשת חיל", מנחם קם לברכת הבנים.
וגם דוד.
הם עמדו בקצה השולחן, שני אבות, אחד ליד השני. והבנים נעמדו בשורה. כמו בנתיבות. כמו שדוד עושה. ישראל, אבינועם, יהודה, יוספי, מרדכי, ואליהו, שישראל החזיק ביד, כי הוא לא הבין למה כולם עומדים.
מנחם התחיל מהראשון. ישראל. שתי ידיים על הראש. "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה". ונישק. ואחריו, דוד. אותו ראש. אותה ברכה. שתי ברכות לכל ראש. זה לא יזיק להם.
אבינועם.
ואז יהודה.
מנחם נעצר מולו. הוא הניח את שתי הידיים על הראש שלו. על הכיפה הכחולה.
הידיים ידעו. הן ירדו בדיוק לגובה הנכון. לא לגובה של פעם. לגובה של עכשיו. גבוה יותר. הוא גדל.
"ישימך אלוהים", אמר מנחם, וסגר עיניים, "כאפרים וכמנשה".
ויהודה, כמו תמיד, כמו בשש שנים של ליל שבת, סגר עיניים גם. וקיבל את הברכה בכל הגוף.
"יברכך ה' וישמרך", אמר מנחם. והפעם הוא לא עצר באמצע. ולא בלע שום שם. הוא אמר את כל הברכה, עד הסוף, לאט. ככה ה' שומע יותר טוב. "וישם לך שלום".
ונישק אותו על המצח.
"אמן", אמר יהודה, בשקט, עם השין הרכה.
ואז דוד. אותו ראש. אותה ברכה.
ואז יוספי. מנחם, ואחריו דוד. ויוספי, הפעם, בפעם הראשונה, סגר עיניים.
אני ישבתי בקצה השני של השולחן, ליד אבישג, עם התינוקת בזרועות. היא התעוררה מהשירה, ופקחה עיניים, והסתכלה על האורות, על הנרות, על כל הפנים. אבישג הושיטה אצבע, והתינוקת תפסה אותה באגרוף הקטן שלה.
"תראי", לחשה אבישג. "תראי אותם".
הסתכלתי.
שני אבות. שורה של בנים. שלוש עשרה להבות. שולחן אחד ארוך, עם שתי מפות שלא מתאימות בגובה. בית אחד, בעיר אחת, ובית שני, בעיר אחרת, ודרך ביניהן, ארוכה ומתפתלת, כמו בציור של יוספי. והשמש אחת על כולם.
אחרי הסעודה, הילדים נרדמו על המזרונים בסלון. כולם ביחד, בערבוביה, כמו גורים. יהודה ויוספי ישנו אחד ליד השני, עם הראשים נוגעים. ומנחם, לפני שהלך לישון, עבר ביניהם, וכיסה. את יוספי, רפוי, בלי כלא. את יהודה, תחוב, מכל הצדדים, בלי חורים. ואת מרדכי, שבעט את השמיכה, שוב ושוב, עד שמנחם ויתר וצחק.
דוד עמד בפתח וראה. הוא לא אמר כלום. רק הנהן.
ואני עמדתי במסדרון, עם הבת שלי ישנה על הכתף, והבנתי.
לפני שנה, משהו נחתך לנו בלב. חתך עמוק, באמצע, שקרע את הבית לשניים. ילד אחד לכאן, ילד אחד לשם. וחשבתי שזה יישאר ככה. פצע פתוח. שנלמד לחיות לידו, אבל שהוא לא ייסגר לעולם.
והוא לא נסגר. אני לא אשקר. גם עכשיו, בלילות, אני מתעוררת לפעמים בתשע וחצי, ומקשיבה. גם עכשיו יש רגעים שהיד שלי מחפשת ראש שלא נמצא פה.
אבל משהו אחר קרה. החתך לא נסגר, אבל הוא נתפר. בחוטים קטנים. מכתב אחד. קול אחד. "שלום" אחד, עם השין הרכה. קריאת שמע של שתי דקות וארבעים שניות. יד על יד. לחיצה אחת.
והחוטים האלה, ביחד, מחזיקים.
הקשר כבר אינו קרוע לשניים, גם אם הערים נשארות שתיים.
סוף