שבעה חודשים ושבוע אחרי הפטירה
"חיימק'ה, אתה מוכן?" קרא אבא מהמסדרון, "עוד חמש דקות יוצאים לברית!"
"כמעט", קראתי מהחדר. עמדתי מול המראה וניסיתי לסדר את הכיפה, שכל הזמן החליקה לי הצידה. בסוף שמתי עוד סיכה.
יהודיתי כבר עמדה בפתח, עם השמלה הכחולה והגרביונים הלבנים. הפעם היא לא ביקשה תסרוקת מיוחדת. אבא עשה לה חצי קוקו, והיא לא התלוננה בכלל.
"אתה זוכר מה דיברנו בפיקניק?" שאלה אותי בלחש, כשאבא הלך להביא את המפתחות.
"בטח", אמרתי, "בעל השמחה הכי חשוב. אנחנו באים לשמח אותו, לא שישמחו אותנו".
"אז היום אני לא נעלבת", הכריזה יהודיתי, "גם אם אף אחד לא יגיד לי שאני יפה".
"את יפה", אמרתי לה, כדי שיהיה לה קצת יותר קל.
"אני יודעת", היא אמרה, וצחקנו שנינו.
נסענו לבני ברק. הברית הייתה באולם קטן ליד בית הכנסת של סבא. כשנכנסנו, כבר היה שם רעש גדול, אנשים לחצו ידיים וקראו "מזל טוב!", וריח של עוגות וקפה מילא את כל המקום.
דוד מני עמד ליד הכניסה, עם חליפה חדשה וחיוך ענק. "שמואל! חיים! יהודיתי!" הוא שמח כשראה אותנו, "יופי שבאתם!"
נזכרתי במה שאבא אמר, ולפני שהספקתי להתבייש, הושטתי לו יד ואמרתי בקול רם: "מזל טוב, דוד מני! שתזכה לגדל אותו לתורה, לחופה ולמעשים טובים!"
דוד מני הסתכל עליי בהפתעה, ואז הוא לחץ לי את היד חזק, כמו למבוגר. "אמן, חיים", הוא אמר, "תודה רבה. איזה ילד גדול אתה".
הרגשתי שהלחיים שלי מתחממות, אבל זה היה חימום טוב.
אבא הניח לי יד על הכתף ולא אמר כלום. אבל ראיתי שהוא מחייך.
יהודיתי רצה לצד של הנשים לחפש את דודה יעל ואת מיכלי, ואני נשארתי עם אבא. התיישבנו ליד השולחן הארוך, ואז ראיתי אותו.
בפינת האולם, על כיסא ליד החלון, ישב אליצור. אליצור הוא הבן הגדול של דוד מני, והוא בן חמש. עד עכשיו הוא היה הבן היחיד שלהם. הוא ישב עם הרגליים מתנדנדות באוויר, הסתכל על כל האנשים שמסתובבים סביב העריסה של התינוק, והפנים שלו היו בדיוק כמו הפנים של יהודיתי בארוסין של ציפי.
הכרתי את הפרצוף הזה. הוא אומר: אף אחד לא רואה אותי.
"אבא", לחשתי, "תסתכל על אליצור".
אבא הסתכל, ואז הוא הסתכל עליי. "מה אתה חושב לעשות?" הוא שאל בשקט.
"לא יודע", אמרתי, "אבל אני יודע איך הוא מרגיש".
ניגשתי לאליצור והתיישבתי על הכיסא שלידו.
"שלום אליצור", אמרתי, "מזל טוב! נהיית אח גדול".
"אני לא רוצה להיות אח גדול", אמר אליצור והסתכל על הנעליים שלו. "כולם רק מסתכלים על התינוק. אף אחד לא אמר לי שלום. אפילו סבתא נישקה אותו ולא אותי".
"אני יודע", אמרתי. "זה מרגיש לא נעים".
אליצור הרים את הראש והסתכל עליי. "גם לך זה קרה?"
חשבתי רגע. "כן", אמרתי, "בארוסין של ציפי. ישבנו בצד כל הערב, אני ויהודיתי, והיינו עצובים".
"ומה עשית?"
"אבא שלי הסביר לי משהו", אמרתי. "הוא אמר שבשמחה, בעל השמחה הוא הכי חשוב. ואתה יודע מי הוא בעל השמחה היום?"
"התינוק", אמר אליצור בכעס.
"נכון", אמרתי, "אבל גם אתה. זה האח שלך! אתה זה שיגן עליו מהילדים בגן, ותלמד אותו לבנות מגדל מקוביות, ותגיד לו מה מותר ומה אסור. אף אחד בכל האולם הזה לא יכול להיות האח הגדול שלו חוץ ממך".
אליצור חשב על זה. ראיתי שהוא חושב חזק, כי הוא קימט את המצח כמו דוד מני.
"אפילו לא סבא?" הוא שאל.
"אפילו לא סבא", אמרתי ברצינות.
בדיוק אז קראו לכולם להתאסף. המוהל עמד ליד הכסא של אליהו, וסבא ישב על כסא גדול, כי הוא היה הסנדק. אליצור החזיק לי חזק את היד. "אני לא רוצה שיכאב לו", הוא לחש.
"זה יעבור לו מהר", אמרתי, למרות שלא הייתי בטוח, "ואחר כך נותנים לו טיפה יין".
כשהתינוק בכה, אליצור עצם את העיניים חזק. וכשהרב קרא בקול "ויקרא שמו בישראל…" כולם השתתקו.
"…נחום בן מנחם!"
"נחום", חזר אליצור בלחש, "קוראים לו נחום". ופתאום הוא חייך. "זה שם טוב לאח קטן".
"שם מצוין", הסכמתי.
ואז קרה משהו מפתיע. דוד מני חיפש מישהו בעיניים, ראה אותנו ליד הקיר, ונופף לאליצור. "אליצור! בוא תעמוד ליד אבא! אתה האח הגדול!"
אליצור הסתכל עליי. "לך", אמרתי, ודחפתי אותו קצת. הוא רץ אל אבא שלו, ודוד מני הרים אותו על הידיים, ומשם הוא ראה את התינוק הכי טוב מכולם.
חזרתי לשבת ליד אבא. הוא לא אמר כלום, רק לחץ לי את היד מתחת לשולחן, חזק.
אחרי כמה דקות יהודיתי הגיעה בריצה מהצד של הנשים, הלחיים שלה אדומות.
"חיימק'ה! אתה יודע מה עשיתי?" היא לחשה בהתרגשות. "מצאתי את אמא של התינוק, והיא הייתה ממש עייפה, ואמרתי לה מזל טוב, והיא שאלה אם אני רוצה לעזור לה. החזקתי לה את השמיכה של התינוק כל הזמן!"
"באמת?" התפלאתי.
"באמת", אמרה יהודיתי בחשיבות. "והיא אמרה שאני עוזרת הכי טובה שהייתה לה היום. ואף אחד לא אמר לי שאני יפה", היא הוסיפה בגאווה, "ובכלל לא היה לי אכפת".
אבא צחק בקול, כזה צחוק אמיתי שלא שמעתי ממנו הרבה זמן. "אתם יודעים מה?" הוא אמר, "נראה לי שהפיקניק הזה היה שווה את זה".
"אז מתי עוד פיקניק?" שאלה יהודיתי מיד.
"בבר מצווה של שמוליק", הבטיח אבא, "אם תתנהגו יפה גם שם".
"אנחנו תמיד מתנהגים יפה", אמרנו שנינו ביחד, וזה כבר היה נכון.
אחר כך, כשכולם אכלו עוגה, הלכתי להביא שתייה. ליד השולחן של השתייה עמדו שתי נשים שלא הכרתי, ודיברו ביניהן.
"זה הבן של שמואל?" שאלה אחת מהן בשקט.
"כן", אמרה השנייה, "מסכן. כבר יותר משבעה חודשים. ושמואל, תראי אותו, איך הוא מחזיק מעמד לבד עם שני ילדים קטנים. צריך כבר לחשוב בשבילו על…"
היא לא סיימה את המשפט, כי פתאום שמה לב שאני עומד שם. היא חייכה אליי חיוך מהיר מדי ומזגה לי מיץ ענבים, למרות שבכלל ביקשתי מים.
חזרתי למקום עם הכוס ביד, והמיץ רעד קצת.
"מה קרה, חיימק'ה?" שאל אבא.
"כלום", אמרתי.
אבל כל הדרך הביתה, כשיהודיתי נרדמה במושב האחורי והחזיקה סוכריה שקיבלה מסבתא, חשבתי על המשפט שלא נגמר. וחשבתי על השאלה ששאלתי את אבא פעם, מזמן, ושהוא לא ממש ענה עליה.
היום הייתי אח גדול טוב לאליצור. אבל מי יהיה האח הגדול שלי, כשאני לא אדע מה לעשות?
הסתכלתי על אבא, שנהג בשקט והסתכל קדימה על הכביש, ופתאום הבנתי שאולי בשביל זה יש אבא.
