שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 98: הטקס

האולם היה גדול. גדול יותר מכל אולם שנועה ראתה בחיים, ובטח גדול יותר מכל אולם שאלה ראתה, כי אלה, עד הקיץ, חשבה שהאולם הכי גדול בעולם הוא אולם ההתעמלות של בית הספר בזלצבורג.

האולם היה גדול. גדול יותר מכל אולם שנועה ראתה בחיים, ובטח גדול יותר מכל אולם שאלה ראתה, כי אלה, עד הקיץ, חשבה שהאולם הכי גדול בעולם הוא אולם ההתעמלות של בית הספר בזלצבורג.

היו בו תקרה מוזהבת, מנורות קריסטל בגודל של מכונית קטנה, ושורות על שורות של כיסאות אדומים מקטיפה. ועל הבמה, מאחורי דוכן עץ, עמד פסנתר שחור וגדול. שירה הסתכלה עליו מהשורה השלישית, והקשיבה לטכנאי שבדק אותו, ואמרה בשקט, לאדם: "הוא נמוך ברבע טון. בלה."

"רק את שומעת את זה," לחש אדם.

"זה לא משנה את העובדה שזה נכון."

על כל כיסא בשורות הראשונות היה פתק עם שם. נועה ספרה אותם, כי נועה סופרת כשהיא לחוצה. שישה עשר ילדים. שמונה משפחות שגידלו אותם. שמונה משפחות שחיכו להם. ועוד שורה אחת, בצד, עם שמות שנועה הכירה טוב יותר משמות של בני דודים: "פליקס האוזר", "הרופאה הלנה פוקס", "המפקחת הובר", "הר גרובר", ו"הדודה קלרה והדוד בני", באותו פתק, כי המארגנים, כנראה, הבינו משהו שהמבוגרים עוד לא אמרו בקול.

"הם שמו אותם על אותו פתק," לחשה אלה.

"ראיתי," לחשה נועה.

"אף מילה," לחשה אלה.

"אף מילה," הסכימה נועה. והן חייכו, כל אחת לצד אחר.

ובני, שקרא את הפתק שנייה אחרי שהן קראו אותו, האדים עד האוזניים, והסתכל לצדדים, כאילו חיפש מפה שתוציא אותו מפה. אבל קלרה רק התיישבה על הכיסא שלידו, יישרה את החצאית, ואמרה, בלי להסתכל עליו: "הכיסאות נוחים." ובני, אחרי רגע, התיישב גם. "מאוד," הוא אמר.

וסבתא רות הגיעה מניו יורק, ברגע האחרון, עם כובע סגול ועם קופסת עוגיות משלה, "למקרה שהאוכל פה אמריקאי מדי", והתיישבה בין שירה לאנה, ולקחה לכל אחת מהן יד.

* * *

הם הגיעו אחד אחד, ואחר כך בבת אחת, כמו גשם.

קלואי ממונטריאול נכנסה ראשונה, עם אמא שלה, ועצרה בפתח, כי בצד השני של האולם, ליד העמוד, עמדה לנה מאינסברוק. בפעם הראשונה, לא במסך. הן הסתכלו זו על זו מרחוק, עשרים מטרים של שטיח אדום, ואז קלואי צעקה, בכל האולם: "השיער שלך עדיין לא הוגן!", ולנה צחקה ורצה, ושתיהן נפלו על השטיח, בחיבוק, ושתי האמהות, הביולוגית והמאמצת, עמדו מעליהן ובכו, ואחר כך הסתכלו זו על זו, ולחצו ידיים, ואחר כך ויתרו על הלחיצה והתחבקו גם הן.

אסטריד ואלסה הגיעו באותו מעיל, בשני צבעים, ואמרו מיד, לפני שמישהו שאל, "זה לא מתוכנן", ונועה ואלה הסתכלו על השמלות שלהן, ושתקו.

קיאן מאירלנד, בן העשר, החזיק את היד של אויסין מגראץ כל הזמן, ולא שחרר אותה אפילו כשהוא שתה מיץ, אז הוא שתה ביד שמאל, ושפך חצי על החולצה, ולא היה אכפת לו בכלל.

ותנדי מדרום אפריקה הגיעה עם שתי האמהות שלה, אחת מכל צד, וכל אחת מחזיקה לה יד, והיא הלכה ביניהן בגאווה, כמו מישהי שגילתה שאפשר שיהיו לך שתי ידיים מלאות בבת אחת. היא ניגשה ישר לנועה, הוציאה מהכיס דף מקופל, ואמרה: "הבאתי את הרשימה. של השאלות. נשארו רק שלוש." ונועה הוציאה מהכיס שלה את הרשימה שלה, והן השוו, ראש בראש, כמו שני גנרלים לפני קרב.

והארוטו ומטאוס, שנפגשו רק אתמול, בשדה התעופה, הביאו כדורגל. כמובן. ובלובי, לפני הטקס, מטאוס בעט, והארוטו עצר, ומטאוס בעט שוב, והפעם הכדור עקף את הארוטו, ועקף מלצר, ופגע במגש של מאפים. והמגש עף. ומאפה אחד, עם קינמון, עף גבוה, לאט, בקשת מושלמת, ונחת בדיוק בידיים של לוקאס, שעמד שם, לגמרי במקרה, ליד השולחן של האוכל.

"שער," אמר לוקאס, ונגס.

ובפינה של הלובי, ליד העמוד, ג'ס וגרטה שיחקו סוף סוף, פנים מול פנים, על הלוח המתקפל של אבא של גרטה, את המשחק בין "ינשוף לילה" ל"גרינס הפט". שלושים וארבעה מסעים, בלי מילה אחת. וזה נגמר בתיקו. וגרטה רשמה במחברת: "תיקו. אבל רק כי צריך ללכת לטקס."

ופבלו הגיע אחרון, באיחור, כי המעבורת מהאי שלו התעכבה בגלל רוח, והוא רץ פנימה עם המשפחה שלו ועם יאקוב, האח שלו מלינץ, שניהם אדומים מהריצה, ושניהם עם אותו שיער פרוע, ואותה נעל אחת שרוכה פתוח. ואז הדלתות נסגרו, והאורות ירדו.

* * *

ותום הסתובב בין כל השורות, לפני שהתחיל, עם שקית. ומכל ילד קיבל משהו. כי כולם, כל השישה עשר, זכרו את הבקשה מהקבוצה. מגנט מקנדה, עם עלה מייפל. מגנט מאוסטרליה, עם קנגורו. מגנט מיפן, עם הר פוג'י. מגנט מברזיל, עם תוכי צבעוני. מגנט מאירלנד, עם תלתן. ועוד אחד מאירלנד, כי קיאן לא היה בטוח שהראשון מספיק טוב.

"ארבע מאות וארבע," לחש תום לנועה, כשהתיישב לידה, עם השקית על הברכיים, כמו אוצר. "זה היום הכי טוב בחיים שלי. ועוד לא התחיל."

* * *

המנחה הייתה אישה גבוהה, עם קול רך ומשקפיים עגולים, ונועה, לשנייה אחת, נבהלה. כי משקפיים עגולים. וקול רך. ואז ראתה שהאישה מחייכת עם העיניים, לא רק עם הפה, ונרגעה. ואלה, שהרגישה את זה, לחצה לה את היד, פעם אחת.

קודם דיברה המפקחת הובר. היא עלתה לבמה במדים, הפעם, עם כל הכפתורים המבריקים, ודיברה שתי דקות בלבד, כי, כפי שאמרה, "שוטרים לא נואמים, שוטרים כותבים דוחות". "עשרים שנה אני חוקרת," היא אמרה. "ובדרך כלל, את ההוכחה הראשונה מוצאים אנשים עם תג. הפעם מצאו אותה שישה ילדים, צלם אחד שמדבר עם יונים, ופרוסת לחם אחת. אני עדיין לא יודעת איך לכתוב את זה בדוח." והיא ירדה, והאולם צחק.

ואז קראו לששת הילדים.

הם עלו לבמה. ליבי ראשונה, כמובן, כאילו הבמה הזאת חיכתה לה כל החיים. ג'ס, עם הטלפון ביד, כדי למדוד את הזמן. גרטה, עם המחברת הכחולה. לוקאס, עם הפתק המקופל, ועם עוד פירור קינמון על הסנטר. ונועה ואלה, באותה שמלה כחולה, ובאותן נעליים, אחת אדומה ואחת ירוקה, כל אחת. ואנשים בשורות הראשונות התחילו להסתכל על הנעליים, ואחר כך על הפנים, ואחר כך שוב על הנעליים, ונועה שמעה מישהו לוחש "אבל איזו מהן זו איזו?", והרגישה, בפעם הראשונה, שזה לא מפחיד אותה בכלל. שזה מצחיק.

ליבי נאמה. ארבע דקות, בדיוק, לפי הטלפון של ג'ס, בלי הפסקה דרמטית אחת. היא דיברה על החבורה, ועל הלוח עם החוטים האדומים, ועל השבועה ליד האגם, ועל כך שהאמת היא כמו בצק, כמו שקלרה אומרת, היא צריכה זמן לתפוח. ובסוף, היא עצרה. והסתכלה על הקהל. ונשמה עמוק.

"והמשפט האחרון," היא אמרה, "הוא בשביל כל הבמאים שיושבים פה הערב." היא חייכה. "אני פנויה מהקיץ."

האולם התפוצץ מצחוק. וג'ס, מאחוריה, כיסתה את הפנים ביד. "זה המשפט הסודי?" היא לחשה. "זה?"

"זה המשפט הכי חשוב שאמרתי בחיים," לחשה ליבי, וקדה.

ואז לוקאס צעד קדימה, פתח את הפתק, הסתכל על הקהל, ואמר, ברצינות גמורה: "תודה. אפשר לאכול?" ואחר כך, אחרי רגע: "ותודה לאמא שלי על הכריכים. כל השמונה." ואמא שלו, בשורה הרביעית, הסתירה את הפנים בתיק הגב.

והמנחה, שלא ידעה מה לעשות עם זה, אמרה לתוך המיקרופון שאחרי הטקס תהיה קבלת פנים, ושיש שם עוגות. ולוקאס הנהן, כמו מישהו שקיבל תשובה רשמית מהממשלה, וחזר למקום שלו, מרוצה לגמרי. ליבי לחשה שזו הייתה גניבת במה. וגרטה לחשה שזה היה הנאום הכי יעיל בהיסטוריה של נאומים.

* * *

ואז נשארו רק השתיים.

הן עמדו מול המיקרופון, צמודות, כמו בתמונה מהמנהרה במכרה המלח. ולא היה להן דף. הן החליטו, אתמול בלילה, בעליית הגג, שהן לא כותבות. שהן פשוט יגידו. ומה שיצא, יצא.

"לפני שתים עשרה שנה," התחילה נועה, "בלילה עם סערה, בבית חולים בווינה, אמרו לאמא שלי…"

"…שאחת מאיתנו מתה," המשיכה אלה. "ואמרו לאמא שלי, שבאה כמה ימים אחר כך, שאני תינוקת שאף אחד לא רוצה."

"ושתי האמהות האמינו. כי למה שלא יאמינו? מי משקר על דבר כזה?"

"מישהי שחשבה שהיא יודעת יותר טוב מכולם," אמרה אלה. "מה טוב בשביל כולם."

"ואנחנו גדלנו," אמרה נועה. "כל אחת בצד אחר של העולם. עם הורים שאהבו אותנו מאוד. ועם משהו חסר, שלא ידענו מה הוא…"

"…עד שנפלנו אחת על השנייה במגלשה בתוך הר," אמרה אלה. והקהל צחק, אבל בשקט, כמו שצוחקים כשעוד רגע בוכים.

"ולמדנו כמה דברים," אמרה נועה. "שהאמת היא לא תמיד מה שכתוב בטופס…"

"…ושלפעמים היא בכלל בפרוסת לחם," אמרה אלה.

"שאחות אפשר למצוא גם אחרי שתים עשרה שנה…"

"…ושהיא תהיה בדיוק כמו שדמיינת," אמרה אלה. "רק יותר מעצבנת. עם רשימות."

"שילדים יכולים לשאול שאלות שמבוגרים מפחדים לשאול…"

"…ושמבוגרים טובים," אמרה אלה, והסתכלה על השורה של פליקס, ושל הובר, ושל הר גרובר, "מקשיבים לשאלות האלה. גם כשהן מפחידות."

"ושאהבה," אמרה נועה, ושם הקול שלה נשבר, קצת, "היא לא עוגה שחותכים לפרוסות…"

"…היא מאפייה," סיימה אלה. "תמיד יש עוד תבנית."

ונועה בכתה. על הבמה. מול כל העולם. בדיוק כמו שסעיף שמונה עשרה אמר שהיא לא תעשה. ואלה הסתכלה עליה, ובכתה גם. כי סעיף תשע עשרה. ואז שתיהן צחקו, בתוך הבכי, עם הנחירה, לתוך המיקרופון, בכל הרמקולים של האולם.

"תיקו," אמרה אלה, לתוך המיקרופון.

"תיקו," אמרה נועה.

* * *

ואז קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו.

בשורה הראשונה, הרופאה הלנה פוקס קמה. לאט. באותו מעיל אפור, עם אותה עמידה זקופה, ואותן פנים שלא מחייכות בפומבי. והיא הרימה את הידיים, והכתה אותן זו בזו.

פעם אחת. ועוד פעם. ועוד.

"היא מוחאת כפיים," לחשה ג'ס, המומה. "פוקס. מוחאת כפיים."

"היא אמרה לי פעם שהיא לא מוחאת כפיים," לחשה גרטה. "אף פעם. אפילו לא בקונצרטים. כי זה רועש וזה לא היגייני."

אבל הרופאה פוקס מחאה כפיים. בחוזקה. עם הסנטר למעלה, ועם משהו נוצץ מאחורי המשקפיים, שהיא, כמובן, הכחישה אחר כך, ואמרה שזה היה אבק. ואחריה קם הר גרובר. ואחריו המפקחת הובר. ואחריהם שמונה משפחות, ועוד שמונה משפחות, וכל האולם, עד השורה האחרונה, עמד ומחא כפיים.

ופליקס, בצד הבמה, עם שלוש מצלמות על הצוואר, כמו עץ חג מולד, צילם וצילם, ולא ראה כלום, כי העיניים שלו היו מלאות. "אני לא צריך לראות," הוא אמר אחר כך. "אני כבר יודע איך זה נראה. חיכיתי שתים עשרה שנה לתמונה הזאת."

וכשהמחיאות נרגעו, סוף סוף, תומאס, בשורה השלישית, אמר משהו. בקול, באנגלית, לכל האולם. שתי מילים, שלמד במיוחד, ותרגל כל הלילה מול המראה, כך סיפרה אנה אחר כך.

"מיי גירלז."

והוא לא אמר "נו" בכלל. אפילו לא אחר כך.

החצי השני שלי פרק 98: הטקס - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין