הם הלכו לגשר.
לא לשום מקום אחר. לא לחדר 17, שבו הקירות שומעים, ופראו פוגל עוברת במסדרון עם מגבות כל שבע דקות. לא לבית קפה, שבו כולם מכירים את כולם. לגשר הקטן מעל תעלת הדנובה, הגשר להולכי רגל, שבו התאומות נפגשו אחרי הריב הגדול, וכתבו על כף היד את החוק שלהן.
לוקאס סחב את העוגה של קלרה, בקופסה, בשתי ידיים, כמו מגש של מלצר בחתונה. ג'ס סחבה שמיכה. ליבי סחבה את עצמה, בשמלה הכי דרמטית שלה, "כי אם מספרים לי סוד גדול, אני רוצה להיות לבושה בהתאם."
הם פרשו את השמיכה על הקרשים של הגשר, באמצע, איפה שאף אחד לא עובר בשמונה בבוקר, חוץ מרוכבי אופניים שצלצלו בפעמון בעצבנות ועקפו אותם. ושישה בלשים התיישבו במעגל. גרטה פתחה את המחברת על הברכיים. ולוקאס, לפני כל דבר אחר, חתך את העוגה לשש חתיכות שוות בדיוק, ונתן לכל אחד חתיכה.
"קודם עוגה," הוא אמר. "אחר כך הדבר הנורא. זה החוק שלי."
אף אחד לא התווכח עם החוק הזה. גם לא רוכב אופניים אחד, מבוגר, עם קסדה צהובה, שעצר לידם, הסתכל על העוגה, ושאל בגרמנית מנומסת אם נשארה עוד חתיכה. לוקאס, בפעם הראשונה בחייו, אמר "לא" לאדם רעב. ככה הבינו התאומות שמה שהולכים לספר להן הוא באמת רציני.
* * *
גרטה דיברה. לוקאס עזר. הם לא מיהרו. הם התחילו מהיד בפינה, ומהטבעת. אחר כך הסוכרייה בלובי. אחר כך התווית של המפתח והצנצנות. אחר כך שתי העמודות, דף אחרי דף, מהלך אחרי מהלך, כמו בספרייה, רק שהפעם, בכל פעם שגרטה אמרה "מי סיפרה לנו?", ארבעה קולות ענו, בשקט: "היא."
בהתחלה ליבי צחקה. "לא," היא אמרה. "לא, לא, לא. מרגרטה? מרגרטה שלנו? עם העוגיות? היא כמו סבתא מסרט חג המולד. היא כמו סבתא שאמורה להציל את כולם בסוף."
"בדיוק," אמרה גרטה. "בדיוק כמו."
וליבי הפסיקה לצחוק.
ג'ס לא צחקה בכלל. היא ישבה עם הטלפון, ובכל פעם שגרטה אמרה מספר של פרק, היא חיפשה ובדקה, תאריכים, שעות, הודעות, והנהנה. ובכל פעם שהנהנה, הפנים שלה נעשו קצת יותר לבנות.
באמצע, גרטה הוציאה מהמחברת את השקית עם הפתק של מרגרטה, "לבלשים האמיצים שלי", והניחה אותה על השמיכה, ליד הצילום של התווית מהמפתח, שג'ס צילמה ביום של הארכיון. ג'ס הגדילה את שניהם על המסך, זה ליד זה. האות הראשונה. הלולאה הקטנה בסוף כל מילה. הנטייה הקלה ימינה, כמו של מישהי שכותבת לאט, ובהנאה.
"זה אותו כתב," אמרה ג'ס. "אני לא מומחית. אבל זה אותו כתב."
והתאומות לא אמרו כלום. בכלל. עד הסוף.
* * *
כשגרטה סגרה את המחברת, היה שקט. רק המים זרמו מתחת לגשר, ירוקים ואיטיים, ומישהו בסירה צעקה משהו בגרמנית לכלב.
ואז נועה קמה.
נועה, שעושה רשימות. נועה, שמתלבשת שמונה דקות אחרי שהיא קמה. נועה, שבכל ריב בבית אומרת "בואו נירגע ונדבר כמו אנשים". נועה קמה מהשמיכה, והפילה את חתיכת העוגה שלה, ולא שמה לב.
"אני הולכת אליה," היא אמרה. "עכשיו."
"נועה…"
"עכשיו!" הקול שלה עלה, ורוכב אופניים שעבר כמעט נפל. "היא החזיקה לאמא את היד! כל הלידה! היא נתנה לה סוכריות, ואחר כך היא לקחה את אלה, ואחר כך היא באה עם הממחטה להגיד לאמא שאלה מתה! והיא ישבה איתנו! שישה שבועות! ואכלה איתנו! והזמינה אותנו לתה! ואמא מזמזמת! אמא מזמזמת כל הבוקר כי היא רוצה להראות לה את התמונה!" היא כבר בכתה, וכעסה על זה שהיא בוכה, ובכתה עוד יותר. "אני הולכת אליה, ואני שואלת אותה למה. אני רוצה לראות את הפנים שלה כשאני שואלת."
והיא באמת התחילה ללכת. לכיוון הסוף של הגשר, לכיוון העיר, בצעדים מהירים, עם הרשימה שלה מקומטת ביד, בלי לדעת אפילו לאן.
* * *
ואלה קמה אחריה.
אלה, שצועקת. אלה, שבורחת לגגות של מחסנים. אלה, שזורקת דברים, ושעונה לפני שחושבת, ושבפעם הראשונה שפגשה את נועה, בחושך של מכרה המלח, התנגשה בה בכל הכוח. אלה קמה, ולא רצה. היא הלכה, לאט, ותפסה את נועה ביד. לא חזק. רק ביד.
"לא," אמרה אלה.
"תעזבי אותי."
"לא," אמרה אלה שוב. ואחר כך, בשקט, היא הפכה את היד של נועה, ופתחה את האגרוף, והוציאה ממנו את הרשימה המקומטת. היא יישרה אותה על הברך. ומצאה את הסעיף שהיא עצמה הוסיפה, לפני שבוע, בכתב העקום שלה. ובקול רגוע, רגוע מדי, רגוע כמו של מישהי אחרת, היא הקריאה:
"שבע. אם הוא בורח, לא לרוץ אחריו. לחכות."
נועה הסתכלה עליה.
"זה עובד גם הפוך," אמרה אלה. "אם את רוצה לרוץ. לחכות." היא קיפלה את הרשימה, והחזירה אותה לנועה, לכיס. "אם את הולכת אליה עכשיו, היא תחייך, ותגיד 'אוי, יקירה', ותיתן לך סוכרייה. והיא תדע. ומחר היא לא תהיה בווינה. ואף אחד לא ימצא אותה. היא כבר פעם אחת הייתה בדיוק צעד אחד לפנינו, שתים עשרה שנה."
"ממתי את מדברת ככה?" שאלה נועה, בקול קטן.
"מאז שיש לי אחות שמדברת ככה," אמרה אלה. "מישהי צריכה להחליף אותך כשאת לא בתפקיד."
* * *
ליבי, מהשמיכה, אמרה בשקט, כמעט לעצמה: "הן התחלפו."
"מה?" שאלה ג'ס.
"בתפקידים. כמו בהצגה, כשהשחקנית הראשית חולה, והמחליפה עולה לבמה, ופתאום מגלים שהיא יודעת את כל הטקסט." ליבי ניגבה את האף. "אני חושבת שזה הדבר הכי יפה שראיתי, בתוך הדבר הכי נורא ששמעתי."
התאומות חזרו לשמיכה. נועה התיישבה, ואלה לידה, צמודה, הברך שלה על הברך של נועה. לוקאס, בלי מילה, נתן לנועה את החתיכה שלו מהעוגה, במקום זאת שנפלה. וזה, אצל לוקאס, כמו לתת כליה.
"עכשיו," אמרה ליבי, ונשמה עמוק. "אני רוצה להגיד משהו. כי אני נזכרתי במשהו. וזה מעצבן אותי שלא נזכרתי קודם."
"הכובע," אמרה ליבי. "רוזי הספרית אמרה שהאישה בקן חם תמיד הייתה עם כובע, ושהיא אף פעם לא ראתה לה את השיער. ובלילה בתחנת המשטרה, מרגרטה נכנסה עם כובע צמר. בקיץ. באוגוסט. מעל כתונת לילה. חשבתי אז שזה מצחיק, כמו סבתא מבולבלת. אני שחקנית. אני שמה לב לתלבושות. ומי שלובשת כובע צמר באוגוסט, היא לא מבולבלת. היא רגילה לכובעים." היא שתקה. "וגם, כששאלתי על הטבעת. היא אמרה 'פרח לימון', וצחקה, והחביאה את היד. וזה היה טקסט טוב מדי. כמו טקסט שמתאמנים עליו."
* * *
ג'ס הרימה את הראש מהטלפון.
"אני עשיתי טבלה," היא אמרה. "עכשיו. בזמן שדיברתם. כל פעם שמצאנו משהו חשוב, ואת הפעם הבאה שמרגרטה הופיעה, או התקשרה, או שלחה משהו." היא הפכה את המסך אליהם. שורות. תאריכים. שעות. "שש פעמים מצאנו משהו חשוב. ושש פעמים, תוך פחות מעשרים וארבע שעות, היא הופיעה. עם עוגיות. ועם צילום. ועם חשוד חדש. שש מתוך שש." ג'ס כיבתה את המסך. "בסטטיסטיקה, זה לא נקרא צירוף מקרים. זה נקרא מעקב."
"היא עקבה אחרינו," אמר לוקאס.
"היא לא עקבה," אמרה ג'ס. "היא הובילה. זה גרוע יותר."
* * *
ואז אלה, שעד עכשיו הייתה הכי רגועה מכולם, פתאום החווירה.
"אמא," היא אמרה. "אמא שלי. אנה."
כולם הסתובבו אליה.
"כשהיא סיפרה לי שאני מאומצת," אמרה אלה לאט. "בפעם הראשונה. במטבח בזלצבורג. היא סיפרה על המשרד של קן חם. על המדרגות הצרות. על העגלות. ועל האישה שחיכתה להם בפנים. נחמדה מאוד, עם קול רך." היא בלעה. "עם כובע. והיא אמרה, אני זוכרת בדיוק, כי זה נשמע לי אז כמו פרט מצחיק: 'אני זוכרת שהיא הריחה כמו סוכריות לימון.'"
השקט על הגשר היה כל כך עמוק, שאפילו רוכבי האופניים, נדמה, עברו בשקט.
"היא החזיקה אותי," אמרה אלה. "בגיל שבוע. בשמיכה צהובה. היא מסרה אותי לאמא שלי. בידיים שלה. עם הטבעת." ועכשיו, סוף סוף, אלה בכתה. ונועה, ששנייה קודם הייתה זאת שבכתה, הפסיקה, וחיבקה אותה, ואמרה, בקול השקט והמסודר של נועה הרגילה: "אני פה. אני פה. אני כאן."
כי ככה זה, עם תאומות. כשאחת נופלת, השנייה עומדת. אף פעם לא שתיהן ביחד. זה החוק הכי ישן שלהן, עוד מלפני שהן ידעו שיש להן חוקים.
* * *
הם נשארו על הגשר עד אחת עשרה. גרטה הוסיפה למחברת עוד שלוש שורות, בצד הימני: הכובע. הטבלה של ג'ס. והריח של סוכריות הלימון, במשרד של קן חם, לפני שתים עשרה שנה.
"ומה עכשיו?" שאלה ליבי. "יש לנו חמישה ימים עד התה."
"לא מספרים לאימהות," אמרה נועה מיד. "אמא שלי לא תחזיק. היא תלך אליה. כמו שאני רציתי."
"ולא לאבא שלי," אמרה אלה. "הוא יבנה לה ארון. ויסגור אותה בפנים."
"אבל אנחנו לא יכולים לבד," אמרה גרטה. "זה כבר לא תיק של ילדים. זה תיק של משטרה."
נועה הסתכלה על כף היד שלה. היו עליה עוד שרידים, דהויים, של החוק שהן כתבו על הגשר הזה, לפני כמה שבועות. ואחר כך היא חשבה על הלוח בחדר 17, שבראש שלו, מעל כל החוטים והפתקים והתמונות, היה כתוב, בכתב של גרטה, החוק הראשון של הבלשים מהאגם. החוק של בני.
"לשאול לפני ששופטים," היא אמרה. "צריך מבוגרים. אבל את הנכונים."
"בני," אמרה אלה.
"וקלרה," אמר לוקאס. "כי קלרה מביאה עוגה. וכי קלרה לא מספרת לאף אחד, אף פעם, כלום."
"וד"ר פוקס," אמרה ג'ס. "כי היא הייתה שם."
"ופליקס," אמרה גרטה. "כי הוא ראה. ראה הכול, ולא ידע מה."
"אז הערב," אמרה נועה. והיא הוציאה את הרשימה מהכיס, ויישרה אותה, והוסיפה סעיף חדש, בכתב העגול שלה, ואז עצרה, והסתכלה על הכתב שלה, העגול, ופתאום הוא הפחיד אותה. היא מחקה. וכתבה שוב, בכוונה, עקום. כמו של אלה.
"8. לספר למבוגרים. לנכונים."
* * *
כשחזרו לפנסיון, שירה ישבה על המדרגות בחוץ, בשמש, עם המסגרת של פליקס על הברכיים, ועם כוס קפה. היא ראתה אותם מרחוק, ונופפה, וחייכה את החיוך הכי גדול שנועה ראתה עליה מאז שהגיעו לאוסטריה.
"איפה הייתם, בלשים?" היא קראה. "פספסתם את הלחמניות!"
"פיקניק," אמרה אלה. "על הגשר. עם עוגה."
"בלי להזמין אותי?" שירה עשתה פרצוף נעלב, ואז צחקה. "טוב. ביום ראשון, אצל מרגרטה, אני אוכלת את כל העוגה לבד. בתור עונש."
נועה חייכה אליה. והחיוך הזה היה הדבר הכי קשה שהיא עשתה בחיים. קשה יותר מהגשר, ומהריב, ומהדלת הנעולה בלינץ. היא חייכה, ונופפה, ועלתה במדרגות, ולא בכתה, עד שהדלת של חדר 17 נסגרה מאחוריה.
ליבי, שעלתה אחריה, לחשה לה, באוזן: "זאת הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים. ואני מצטערת שהיית צריכה לתת אותה."