באותו בוקר, בדיוק כשנועה גולד קיפלה גרביים לפי צבע בפנסיון שבהאלסטט, אלה ברגר תלתה הפוכה מעץ התפוח בחצר של ביתה בזלצבורג וניסתה לאכול לחמנייה בלי ידיים.
"אלה," אמרה אמא שלה מהחלון של המטבח. "רדי מהעץ."
"אני לא יכולה," ענתה אלה בפה מלא. "אני באמצע ניסוי."
"איזה ניסוי?"
"אם אפשר לבלוע הפוך."
"אפשר," אמרה אנה ברגר באנחה של מי שעבדה עשרים שנה כאחות בגן ילדים, וראתה כבר כל ניסוי אפשרי. "אבל אי אפשר להשתעל הפוך בלי להיחנק. רדי."
אלה ירדה. כלומר, היא הרפתה מהענף ונפלה אל הדשא, התגלגלה, קמה, ניגבה את הברכיים ומחתה את הפירורים מהשיער האדום והפרוע שלה, שבבוקר הזה נראה כמו קן של ציפור שמישהו העליב אותה. אחר כך צחקה, כי אלה תמיד צחקה כשנפלה. היא צחקה בקול רם, צחוק פתוח שהגיע עד הרחוב, ושגרם לשכן ממול, הר שטיינר, לסגור את החלון בכעס בפעם השלישית באותו שבוע.
אלה ברגר הייתה בת שתים עשרה וחצי, והיא לא האמינה בדלתות כשאפשר לטפס דרך החלון, ולא האמינה בשבילים כשאפשר לקפוץ מעל גדר. היא שיחקה כדורגל עם הבנים בהפסקות, ניגנה בחלילית כשהייתה עצובה, ובאופן כללי עשתה הכול קצת יותר חזק, קצת יותר מהר וקצת יותר רטוב מכל אדם אחר.
אבא שלה, תומאס, יצא מהסדנה שבחצר עם נסורת על הכתפיים. הוא היה נגר, איש גדול ושקט עם ידיים כמו כפות של דוב, שדיבר מעט ועשה הרבה. בבית שלהם כמעט כל רהיט נבנה בידיו: השולחן, הכיסאות, המיטה של אלה עם המגירה הסודית, ואפילו תיבת הדואר, שנראתה כמו בית ציפורים קטן.
הוא הביט בבת שלו, בדשא שעל הברכיים שלה, ובענף שעוד רעד מעליה.
"נו?" אמר.
זה היה משפט שלם, אצל תומאס ברגר. "נו" שלו יכול היה להיות שאלה, אזהרה, מחמאה, או, כמו עכשיו, משהו כמו: "את בסדר, אני גאה בך, ובבקשה אל תשברי את העץ שלי."
"הכול בסדר, פפה," אמרה אלה. "אפשר לבלוע הפוך."
תומאס הנהן, כאילו זה בדיוק מה שחשד, וחזר לסדנה.
* * *
הדודה קלרה הגיעה בעשר, ושמעו אותה עוד לפני שראו אותה. קודם הגיע צפצוף ארוך של מכונית קטנה וצהובה, ואחר כך צחוק רועם, ואחר כך ריח של לחם טרי, כי קלרה, אחותה של אנה, הייתה בעלת מאפייה קטנה, ותמיד הריחה כמו תנור.
"המשלחת יוצאת לדרך!" היא קראה מהחלון. "מי שלא במכונית בעוד שתי דקות, מקבל עוגיות רק בשבוע הבא!"
"זה איום רציני," אמר לוקאס, שכבר ישב מאחור.
לוקאס היה החבר הכי טוב של אלה מאז גן חובה, מאז היום שבו הוא חלק איתה עוגייה והיא הצילה אותו מאווז. הוא היה רחב כתפיים, עם שיער בהיר שעמד לכל הכיוונים כאילו קיבל זה עתה מכה חשמלית, והוא היה רעב. תמיד. לוקאס היה רעב בבוקר, בצהריים, בערב, ופעם אחת, לדבריו, גם בחלום.
לידו ישבה גרטה, קטנה ורזה, עם משקפיים עגולים וצמה אחת מסודרת. גרטה הייתה תולעת ספרים, אלופת השחמט של בית הספר שלוש שנים ברציפות, והיא רשמה כל פרט חשוב, ורוב הפרטים הלא חשובים, במחברת ירוקה שלא נפרדה ממנה אף פעם. היא טענה שהזיכרון של בני אדם הוא כלי לא אמין. "מחברת," נהגה לומר, "לא שוכחת, לא מגזימה ולא מתביישת."
"בוקר טוב," אמרה גרטה, ורשמה משהו.
"מה רשמת?" שאלה אלה, כשנכנסה למכונית, כהרגלה, דרך החלון ומעל לוקאס.
"עשר ושתי דקות. אלה נכנסה דרך החלון. לוקאס איבד שתי פרוסות לחם בגלל הברך שלה."
"שלוש," אמר לוקאס בעצב. "השלישית בתוך הנעל שלי."
אנה רצה החוצה עם תיק מלא בסוודרים, בכריכים, בכובעים ובקרם הגנה, כאילו הילדים יוצאים לקוטב הצפוני ולא ליום טיול להאלסטט. "תשמרי עליהם," היא אמרה לקלרה. "ואלה, תזכרי, לא מטפסים על שום דבר שגבוה ממך."
"כמעט הכול גבוה ממני," אמרה אלה.
"בדיוק," אמרה אנה. ואז היא נישקה את אלה על המצח, פעמיים, וקצת יותר זמן מהרגיל, ונראתה לרגע כאילו היא רוצה להגיד עוד משהו. אבל היא לא אמרה. רק סידרה לאלה את הקוקו, שמיד חזר להיות פרוע.
* * *
בדרך שרו. כלומר, קלרה שרה, בקול חזק ובלי שום קשר למנגינה, ואלה הצטרפה בקול עוד יותר חזק, ולוקאס תופף על המושב, וגרטה רשמה במחברת: "ביצוע שלישי של אותו שיר. ההבדל היחיד: המילים של לוקאס."
"אז מה התוכנית?" שאלה אלה כשהגיעו לאגם.
"התוכנית," אמרה קלרה, "היא שאני הולכת לבקר את פראו ליכטנברג מהמאפייה בכפר, ולגנוב לה את המתכון הסודי של עוגת השזיפים. ואתם הולכים לשכור סירת משוטים, ולא טובעים."
"מבטיחים," אמר לוקאס. "אני חותר."
"אתה יודע לחתור?" שאלה גרטה.
"אני יודע לאכול," אמר לוקאס. "זה כמעט אותו דבר. אוחזים במשהו ומזיזים אותו לכיוון הפה."
התברר שזה לא אותו דבר.
סירת המשוטים הירוקה, שהשכיר להם איש זקן עם שפם שנראה כמו מברשת נעליים, לא אהבה את לוקאס מהרגע הראשון. בכל פעם שהוא חתר ימינה, היא הסתובבה שמאלה. בכל פעם שחתר שמאלה, היא נתקעה במקום והסתובבה סביב עצמה כמו כלב שמחפש איפה לשכב. אחרי עשרים דקות הם עברו בערך שמונה מטרים, ורובם בכיוון הלא נכון.
"אנחנו מתקדמים," הכריז לוקאס, מזיע.
"אנחנו מסתובבים," אמרה גרטה מתחת למחברת, שהחזיקה מעל הראש כדי להגן עליה מההתזות. "מבחינה מתמטית, עשינו שלושה עיגולים וחצי."
"עיגולים זה גם תנועה."
אלה ישבה בחרטום ונהנתה מכל רגע. היא אהבה את המים, את השמש, את ההרים שהשתקפו באגם, ואת העובדה שגרטה נרטבת ומתעצבנת ולוקאס מזיע ומתעקש. היא צחקה כל כך חזק שהסירה רעדה.
"את לא עוזרת," אמר לוקאס.
"אני עוזרת למצב רוח," אמרה אלה. "זה התפקיד הכי חשוב בסירה."
* * *
ואז, בשלוש בדיוק, כשפעמוני הכנסייה צלצלו מעבר למים, ספינת התיירים הלבנה והגדולה עברה לידם.
אלה הרימה את כף היד אל המצח כדי להצל על העיניים, כמו שעשתה תמיד, כי השמש הייתה חזקה. היא הסתכלה על הספינה, על כל התיירים עם המצלמות והכובעים, על איש עם מיקרופון שנופף בידיים בהתלהבות, ועל ילדה שעמדה ליד המעקה.
ילדה עם שיער אדום.
ילדה עם האף שלה, עם הסנטר שלה, עם הפנים שלה, שצעקה משהו לכיוונה.
אלה הסתובבה, והפסיקה לצחוק בבת אחת, כמו רדיו שמישהו כיבה.
הן הביטו זו בזו. אחר כך הספינה צפרה, הגלים הגיעו, לוקאס חטף את המשוטים בפאניקה, והסירה הסתובבה ונדחפה אל מאחורי לשון היבשה, ולא נשאר דבר מלבד מים ירוקים וברבור מתנשא אחד.
הם ישבו בשקט זמן רב. דבר כזה עוד לא קרה לאלה, השקט. גם לוקאס וגם גרטה הביטו בה כאילו צמח לה פתאום עוד ראש.
"ראיתם?" שאלה אלה בסוף. הקול שלה היה צרוד.
"ראיתי," אמר לוקאס לאט. "ויש לי תיאוריה."
"מה?"
"רובוט." הוא הנהן בחשיבות. "אמריקאי. בטח. האמריקאים בונים רובוטים שנראים כמו בני אדם, ואז שולחים אותם לאירופה כדי ללמוד איך אנחנו חיים. ראיתי על זה סרט."
"למה שרובוט אמריקאי ייראה בדיוק כמוני?"
לוקאס חשב. "כי את המודל," אמר לבסוף. "את הכי מעניינת באוסטריה. הם רצו להתחיל מהטובה ביותר."
זו הייתה תשובה כל כך מגוחכת וכל כך נחמדה, שאלה צחקה בכל זאת, למרות שהידיים שלה עוד רעדו.
גרטה לא צחקה. גרטה פתחה את המחברת הירוקה בעמוד חדש, וכתבה בכתב קטן ומדויק:
"ילדה זהה לאלה. ספינת תיירים לבנה ('גיזלה'). שלוש אחר הצהריים. שיער אדום. אותה תנועה של יד על המצח. צעקה באנגלית (כנראה). הערה: אינה רובוט (כנראה)."
"את רושמת את זה?" שאלה אלה.
"אני רושמת הכול," אמרה גרטה, ודחפה את המשקפיים על האף. "ואת זה במיוחד. כי מחר בבוקר תגידי שדמיינת. ואז תצטרכי הוכחה שלא."
* * *
כשחזרו לרציף, קלרה חיכתה להם עם שקית נייר מלאה עוגיות שזיפים וחיוך ניצחון. "השגתי את המתכון!" היא הכריזה. "כלומר, כמעט. פראו ליכטנברג אמרה לי את כל המרכיבים חוץ מאחד. אבל אני אגלה. אני תמיד מגלה."
ואז היא הסתכלה על אלה, והחיוך שלה התכווץ. "מה קרה, מתוקה? ראית רוח רפאים?"
אלה פתחה את הפה כדי לספר. ואז, מסיבה שלא הבינה, סגרה אותו. "לא," היא אמרה. "רק לוקאס חתר. זה מבהיל."
"זה נכון," אמר לוקאס, ולקח שתי עוגיות. "אני חותר מבהיל."
"דודה קלרה," אמרה אלה כשנכנסו למכונית, והפעם דרך הדלת, מה שהיה צריך להדליק אצל קלרה נורה אדומה. "אפשר לחזור לפה מחר?"
"מחר? אבל היינו פה היום."
"לא ראינו את מכרה המלח," אמרה אלה. "זה… חינוכי. אמא תמיד אומרת שאני צריכה יותר חינוך."
קלרה הרימה גבה. "מאז מתי את רוצה חינוך?"
"מהיום," אמרה אלה בפנים רציניות.
"זה נכון," התערבה גרטה. "וחוץ מזה, לפי המחקר שלי, כל התיירים שמגיעים בספינה הגדולה הולכים למחרת למכרה המלח. זה כתוב בכל מדריך. ראיתי שלושה מדריכים בחנות."
"ולמה זה מעניין אותנו מה התיירים עושים?" שאלה קלרה.
גרטה, אלה ולוקאס הביטו זה בזה.
"כי במכרה יש מגלשות עץ ענקיות," אמר לוקאס מהר. "וגם, אני מניח, אוכל."
קלרה הסתכלה עליהם במראה האחורית ארוכות. היא הכירה את שלושתם מאז שהיו בגובה של כיכר לחם, והיא ידעה מתי מסתירים ממנה משהו. אבל היא גם ידעה שיש סודות שצריך לתת להם להתאפות לאט, כמו בצק טוב.
"בסדר," היא אמרה. "מחר בתשע. אבל מי שמאחר, אוכל לחם יבש."
בדרך חזרה לזלצבורג קלרה שרה שוב, אבל אלה לא הצטרפה. היא ישבה ליד החלון והביטה בהרים שהחשיכו, ובכל פעם שראתה את ההשתקפות של עצמה בזכוכית, הלב שלה קפץ.
בלילה, במיטה שתומאס בנה לה, עם המגירה הסודית, היא לא הצליחה להירדם. היא הוציאה מהמגירה פנס קטן והסתכלה על עצמה במראה הקטנה שעל הקיר, זמן רב.
דפיקה קלה בדלת, ואנה הציצה פנימה. "עוד ערה?"
אלה כיבתה מהר את הפנס. "לא."
"אני רואה," אמרה אנה, ונכנסה והתיישבה על קצה המיטה. היא ליטפה את השיער של אלה, כמו שעשתה מאז שאלה הייתה תינוקת. "היה יום טוב?"
לרגע אלה כמעט סיפרה. המילים עמדו לה על קצה הלשון: אמא, ראיתי ילדה עם הפנים שלי. אבל משהו בפנים של אמא שלה, משהו עייף ורך ומודאג, עצר אותה.
"היה יום טוב," אמרה. "לוקאס לא יודע לחתור."
"זה ידוע," אמרה אנה, וחייכה. היא נישקה אותה שוב על המצח, ויצאה, והשאירה את הדלת פתוחה בסדק, כמו תמיד.
אלה הדליקה שוב את הפנס.
"מי את?" היא לחשה לבבואה.
הבבואה לא ענתה, כמובן. אבל אלה ברגר, שלא האמינה בדלתות סגורות, ידעה כבר אז שהיא תמצא את התשובה, גם אם תצטרך לטפס בשבילה על כל גדר באוסטריה.