"הכלל הראשון של מעקב," הודיעה ליבי, "הוא להתמזג."
היא עמדה באמצע חדר 17, בשבע וחצי בבוקר, ולא התמזגה בשום דבר. היא לבשה מכנסיים קצרים פרחוניים, חולצה עם ציור של סוס, כובע קש רחב כמו מטרייה של בית קפה, משקפי שמש ורודים בצורת לב, ושלוש מצלמות. שתיים מהן היו שלה. אחת הייתה של אדם, והוא עוד לא ידע.
"במה בדיוק את מתמזגת?" שאלה ג'ס.
"בתיירים," אמרה ליבי בגאווה. "וינה מלאה תיירים. אף אחד לא מסתכל על תיירת. תיירת היא בלתי נראית."
"תיירת עם שלוש מצלמות וכובע בגודל של מזרקה?"
"זה התחפושת," הסבירה ליבי. "ככל שהתחפושת יותר בולטת, אנשים פחות מסתכלים על הפנים. זה ידוע. כל שחקנית יודעת את זה."
גרטה, שישבה על הרצפה עם מפה של וינה פרושה סביבה, לא הרימה את הראש. "בסדר. ליבי התיירת. לוקאס?"
לוקאס יצא מהשירותים. הוא לבש קפוצ'ון אפור, ומשקפי שמש, ושפם. השפם היה עשוי מנייר טואלט חום, שהוא צבע בטוש, והודבק בסלוטייפ. הוא נפל אחרי שלוש שניות.
"לוקאס," אמרה גרטה, "בלי שפם."
"אבל הקיפוד," אמר לוקאס בייאוש, והצביע על הגבעה בראש. "אותו כולם מזהים."
זה היה נכון. אז הוסיפו לו כובע גרב. הגבעה בלטה מתחתיו כמו מגדל בכנסייה, אבל לפחות היא הייתה אפורה.
ונועה, שהייתה אמורה להיות רצינית, לא הצליחה להפסיק לחייך. זו הייתה, היא חשבה, החקירה הכי עצובה בעולם, עם הצוות הכי מצחיק בעולם, ואולי רק ככה אפשר לשרוד אותה.
* * *
התוכנית, שגרטה ונועה עבדו עליה עד חצות, הייתה פשוטה. בני אמר אתמול, בארוחת הערב, שיש לו "סידורים" בבוקר, ושייפגש עם כולם רק בצהריים. "סידורים" זו מילה שמבוגרים אומרים כשהם לא רוצים להגיד מה, הסבירה אלה, ולכן הוחלט לעקוב אחריו.
הם יתחלקו לשלושה צוותים. צוות אחד, ג'ס וגרטה, יעמדו בפינת הרחוב עם הטלפון של ג'ס, ויעבירו הוראות. צוות שני, ליבי ולוקאס, ילכו מאחורי בני במרחק של חצי רחוב. וצוות שלישי, התאומות, ילכו ברחוב המקביל, ויחליפו את הצוות השני כל עשר דקות, כדי שבני לא יראה את אותם פרצופים יותר מדי.
"אבל הוא יראה את אותם פרצופים," אמרה ליבי. "יש לנו את אותו פרצוף."
"בדיוק," אמרה אלה. "אז אם הוא יראה אחת מאיתנו, הוא יחשוב שזו האחרת. זה בלבול. זו טקטיקה."
הבעיה היחידה בתוכנית הייתה תום.
תום, שהיה בן שמונה, שמע הכול דרך הקיר, כי הקירות בפנסיון "אמליה" היו דקים כמו קרקר. והוא דרש להצטרף. וכשאמרו לו לא, הוא אמר שבמקרה הזה הוא יספר לאבא. וכשאמרו לו שזה סחיטה, הוא אמר שהוא לא יודע מה זה סחיטה, אבל שהוא יספר לאבא גם את זה.
אז תום הצטרף. הוא קיבל תפקיד חשוב מאוד: "שומר המפה". הוא החזיק את המפה של גרטה, בשתי ידיים, בגאווה עצומה, והבטיח לא להגיד שום מילה. אף אחת. על שום דבר.
ההבטחה הזאת החזיקה מעמד בדיוק ארבעה רחובות.
* * *
בני יצא מהמלון שלו, מלון קטן ליד הקתדרלה, בתשע ושבע דקות. הוא לבש את המעיל הכחול שלו, והחזיק טלפון ביד, והלך כמו שבני הלך תמיד: מהר, בביטחון, ובכיוון הלא נכון.
"הוא פונה שמאלה," לחשה ג'ס בטלפון. "לא, ימינה. לא, הוא חזר. הוא שוב שמאלה."
"למה הוא עושה את זה?" לחשה נועה, מהרחוב המקביל. "הוא חושד במשהו?"
"לא," אמרה גרטה. "אני חושבת שהוא פשוט בני."
ליבי ולוקאס הלכו מאחוריו. ליבי, בכובע המזרקה, עצרה כל עשרה צעדים, הרימה את המצלמה, וצילמה דברים שלא היו שם, כמו "בניין", ו"עוד בניין", ופעם אחת, בהתלהבות, "יונה". לוקאס הלך מאחוריה, בקפוצ'ון ובכובע הגרב, באמצע יולי, והזיע, ונראה בדיוק כמו מישהו שמנסה לא להיראות כמו מישהו שעוקב.
בפינה של רחוב קרנטנר, בני נעצר פתאום, והסתובב.
ליבי לא חשבה. היא תפסה את לוקאס, ודחפה אותו מאחורי העמוד הקרוב, עמוד של פנס רחוב. הבעיה הייתה שזה היה עמוד דק. דק מאוד. כמו מקל של ארטיק. לוקאס עמד מאחוריו, צמוד, עם הבטן שבלטה משני הצדדים, ועם הגבעה שבלטה למעלה, ונשם עמוק, כאילו זה יעזור לו להיעשות דק יותר.
בני הסתכל ישר עליו.
אחר כך הוא הסתכל על הטלפון שלו, אמר "אהה!", כאילו מצא משהו, והמשיך ללכת.
"הוא לא ראה אותנו," לחש לוקאס מאחורי העמוד, בהקלה.
"הוא ראה עמוד עם בטן," לחשה ליבי. "אבל כנראה בווינה זה נורמלי."
* * *
בינתיים, ברחוב המקביל, התאומות ניסו את הטקטיקה שלהן.
היא עבדה אפילו יותר טוב ממה שתכננו, אבל לא על בני. על כנר רחוב.
הוא היה איש זקן עם זקן לבן ועם כינור ישן, שעמד בפינה וניגן ואלס, ונועה עברה לידו, ושמה מטבע בכובע שלו, כי ככה לימדה אותה שירה: מוזיקאי שמנגן ברחוב עובד קשה יותר מכל מי שמנגן באולם. הכנר הנהן אליה תודה. אחרי חצי דקה, כשהתאומות החליפו מקום, אלה עברה לידו, מאותו כיוון בדיוק, באותה חולצה בדיוק, כי בבוקר הן גילו, בבהלה, שקנו בלי לדעת אותה חולצה בשתי מדינות.
הכנר הפסיק לנגן. הוא הסתכל על אלה, ואחר כך על המטבע בכובע.
אלה, שלא ידעה כלום, חייכה אליו, ולא שמה כלום.
הכנר הסתכל על הכינור שלו, כאילו הוא אשם במשהו. ואחר כך, כשנועה עברה שוב, עשר שניות אחר כך, בדרך חזרה, ושמה עוד מטבע, ואמרה בנימוס "דנקה", הוא הניח את הכינור בעדינות בתוך התיק, סגר אותו, ואמר לעצמו, בקול, בגרמנית, משפט שגרטה תרגמה אחר כך בשמחה גדולה:
"זהו. די. מהיום, רק תה."
* * *
בני עצר שוב ליד חלון ראווה של חנות כובעים, והסתכל עליו הרבה זמן. ג'ס צילמה. גרטה רשמה: "9:21. כובעים. (לבדוק?)" ואחר כך הוא קנה בייגלה במעמד ברחוב, ואכל אותה בשלושה ביסים, ולוקאס, שראה את זה, השמיע מאחורי העמוד הבא קול קטן של כאב.
ואז, בדיוק כשהם עברו את הבלוק הרביעי, תום, ששמר על המפה והלך עם התאומות ברחוב המקביל, ראה את בני מבעד לסמטה, וקפץ במקום, ונופף בשתי ידיים, והמפה עפה, וצעק בקול רם ושמח, שהדהד בין הבניינים:
"דוד בני! אנחנו לא עוקבים אחריך!"
התאומות קפאו. ג'ס, בפינה, השמיעה בטלפון קול שנשמע כמו מישהי שבולעת לימון. וגרטה אמרה בגרמנית מילה אחת, שאף אחד מהם לא שמע ממנה אף פעם, ושאחר כך היא סירבה לתרגם.
בני הסתובב. הוא הסתכל לתוך הסמטה. נועה ואלה, ברגע האחרון, נצמדו לדלת של בניין, כל אחת לצד אחר שלה, כמו שני פסלים של אריות בכניסה לארמון. ותום עמד באמצע, לבד, עם ידיים באוויר.
"תום?" אמר בני. "מה אתה עושה פה?"
תום חשב. אפשר היה לראות אותו חושב. זה נראה כמו גלגלי שיניים שמסתובבים מאחורי המצח.
"אני…" אמר תום. "אני מחפש מגנט."
בני חייך חיוך רחב. "של מה?"
"של… של אנשים שלא עוקבים," אמר תום.
בני צחק. הוא ניגש, ליטף לו את השיער, הוציא מהכיס מטבע של שני יורו, ושם לו ביד. "תקנה לך מגנט של הגלגל הענק. יש בחנות ההיא, ממול. ותגיד לאבא שלך שאני מחזיר לו את המטרייה מחר." והוא הלך, ממשיך בדרכו, מזמזם.
אף אחד לא זז במשך עשר שניות. אחר כך אלה התרחקה מהדלת, ותפסה את תום בכתפיים.
"תום," היא אמרה. "מה אמרנו?"
"לא להגיד שום מילה," אמר תום. "ולא אמרתי. צעקתי. זה שונה."
אלה פתחה את הפה. ואחר כך סגרה אותו. "הוא צודק," היא אמרה לנועה, בתדהמה. "טכנית, הוא צודק."
"הוא בן שמונה," אמרה נועה. "הם תמיד צודקים טכנית."
* * *
אבל הנס היה שבני, שהיה בני, לא חשד בכלום. הוא המשיך ללכת, עוד שלושה רחובות, ופנה שמאלה, הפעם בכוונה, ועצר מול בניין אבן גדול ואפור, עם עמודים, ועם דלתות זכוכית כבדות, ועם שלט מוזהב: בנק.
הוא נכנס.
ששת הבלשים, שבינתיים התאחדו לצוות אחד, ותום, עם מגנט חדש ביד, נעמדו בתחנת האוטובוס שממול, מאחורי שלט פרסומת גדול של שוקולד. הם חיכו. עברו חמש דקות. ואז עשר. לוקאס הסתכל על השלט של השוקולד, וליבי הסתכלה על לוקאס מסתכל על השוקולד, והחליטה לא להגיד כלום. ונועה הסתכלה על דלתות הזכוכית, וספרה את השניות, כמו שספרה בילדות כשבני התחבא במשחק מחבואים, תמיד במקום הכי ברור, תמיד מאחורי הווילון, עם הנעליים בחוץ. היא ספרה, ולא ידעה מה היא רוצה שיקרה כשתגיע למאה.
אחרי שתים עשרה דקות, הדלתות הכבדות נפתחו, ובני יצא.
הוא החזיק ביד מעטפה. מעטפה חומה, גדולה, עבה מאוד. כל כך עבה, שהוא לא הצליח לסגור אותה עד הסוף, והוא החזיק אותה בשתי ידיים, צמוד לחזה, כמו שמחזיקים חתול שעלול לקפוץ.
והוא חייך.
זה לא היה החיוך הרגיל של בני, החיוך הגדול והרועש. זה היה חיוך קטן, שקט, לעצמו. חיוך של מי שקיבל משהו שחיכה לו הרבה זמן. הוא עמד על המדרגות של הבנק, הסתכל על המעטפה, ואחר כך הסתכל על השמיים, ונשם עמוק. ואחר כך הוא הכניס את המעטפה לתוך המעיל, מתחת לזרוע, ולחץ עליה עם המרפק, והלך.
ג'ס צילמה. קליק. קליק. קליק.
* * *
אף אחד לא דיבר כל הדרך חזרה.
בפנסיון, ג'ס הדפיסה את התמונה הטובה ביותר, וגרטה תלתה אותה על הלוח, מתחת לפתק של בני, שבינתיים חזר לקיר, הפוך כבר לא. בתמונה, בני עמד על מדרגות הבנק, עם המעטפה העבה, ועם החיוך הקטן.
"זה לא אומר כלום," אמרה ליבי, כמו תמיד. אבל הקול שלה היה פחות בטוח מאתמול.
"אנשים הולכים לבנק," אמרה ג'ס בהיגיון. "זה מה שעושים בבנקים. לוקחים כסף."
"בתוך מעטפה עבה כזאת?" אמרה אלה בשקט. "באמצע הטיול? ומחביאים אותה מתחת למעיל?"
גרטה לא אמרה כלום. היא רק לקחה פתק כחול, הצבע של "דברים שאנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים", וכתבה עליו "כסף?", ותלתה אותו ליד התמונה.
נועה עמדה מול הלוח. הבטן שלה התהפכה, לאט, כמו קרון בגלגל הענק, שמגיע למעלה ומתחיל לרדת. היא חשבה על החיוך הקטן. היא הכירה את בני כל החיים, ומעולם לא ראתה אותו מחייך ככה. כמו מישהו עם סוד.
"אולי," היא אמרה, והקול שלה יצא צרוד, "אולי זה בשביל משהו טוב. אולי הוא קונה מתנה."
"אולי," אמרה אלה, ולקחה לה את היד.
ותום, שישב על המיטה של ליבי, עם המגנט החדש של הגלגל הענק, סובב אותו באצבעות, ואמר, בלי להרים את הראש: "הוא נתן לי שני יורו. פושעים לא נותנים שני יורו."
כולם הסתכלו עליו.
"זה לא איך שזה עובד, תום," אמרה ג'ס בעדינות.
"אבל זה מגנט מספר שלוש מאות שישים ואחת," אמר תום. "ואני אף פעם לא מקבל מגנט מפושעים."
ואף אחד, אפילו לא גרטה, לא הצליח להתווכח עם זה.