שימי לא זכר אחר כך איך הם הגיעו הביתה. הוא זכר רק את היד הקטנה של אריאל בתוך היד שלו, ואת הצעדים המהירים מדי ברחוב רבי עקיבא, ואת רבקה שהלכה לצדם ושתקה, ומדי פעם הסתכלה לאחור. "אל תסתובבי," לחש לה שימי. "אני לא מסתובבת," לחשה, "אני רק מסדרת את המטפחת." והיא הסתובבה שוב.
אריאל לא שם לב לכלום. הוא החזיק את התמונה של אמא עם עוגת השוקולד צמוד לחזה ופטפט בלי הפסקה, הרבה יותר ממה שדיבר מאז שהגיע. "אבא, ידעת שאמא הייתה ילדה? ידעת שהיו לה צמות? ולסבא יש זקן כמו של סנטה קלאוס, רק שהוא לא סנטה קלאוס, נכון? כי סנטה קלאוס זה לגויים." שימי הנהן ואמר "נכון, חמוד," ולא שמע אף מילה.
רק כשהדלת ננעלה מאחוריהם, ושימי בדק פעמיים שהבריח סגור, הוא התכופף אל אריאל. "אריאלי, האיש ההוא, עם השיער הלבן. אתה זוכר איך קוראים לו?" אריאל משך בכתפיים. "לא. אמא קראה לו 'מסייה'. הוא הביא לי פעם מכונית על שלט, אבל אמא זרקה אותה לפח כשהוא הלך." הוא חשב רגע. "זה היה עצוב. היא הייתה מכונית טובה." "ולמה אמא בכתה?" שאלה רבקה בזהירות. "כי הם צעקו בצרפתית," הסביר אריאל, כאילו זה מובן מאליו. "כשמבוגרים צועקים בצרפתית זה אומר שאסור לי לשמוע. אז הלכתי לחדר ושמתי את הראש מתחת לכרית." ואז, באותה נשימה: "אפשר במבה?"
באותו ערב, אחרי שאריאל נרדם עם הדובי ועם התמונה מתחת לכרית, ישבו שימי ורבקה במטבח, והפעם שימי סיפר לה הכל. על מרת דבורה שסגרה את הדלת, על השיחה של שירה שבוע לפני התאונה, על המילים "זו לא תהיה תאונה", ועל הפתק עם הכתובת בתל אביב. רבקה הקשיבה בלי להפריע, ידיה חובקות כוס תה. כשהוא סיים, היא שתקה זמן רב.
"צריך ללכת למשטרה," אמרה לבסוף.
"ולהגיד להם מה?" שאל שימי. "שגרושתי, שעזבה את הדת והתחתנה עם צרפתי, השאירה לי מפתח בתוך דובי? שאיש עם פורשה בא לנחם אבלים? רבקה, הם יצחקו עליי. ובעיקר, היא כתבה לי לא למהר. היא ידעה משהו שאנחנו לא יודעים."
"היא גם כתבה שאם מישהו יקרא לך בשם שאינו שלך, להתרחק ממנו," אמרה רבקה. "ואתה עדיין יושב איתו באותו כולל."
שימי לא ענה. הוא הוציא את הטלפון והתקשר לר' יעקב. היה כבר מאוחר, אבל בבית אבלים לא ממהרים לישון. ר' יעקב ענה בקול עייף. שימי שאל, כמה שיותר בעדינות, מי היה האיש עם השיער הכסוף שנכנס לנחם אחריהם.
"אה, הוא," אמר ר' יעקב, וקולו התרכך. "איש נחמד מאוד, באמת. אמר שהוא עבד עם שירה בעסק, בצרפת. ויקטור, ויקטור משהו. דיבר עליה יפה. אמר שהיא הייתה אשה ישרה." הוא השתתק לרגע. "הוא השאיר מעטפה עם כסף, בשביל הצרכים של הילד. לא רציתי לקחת, אבל הוא התעקש." "ר' יעקב," אמר שימי לאט, "הוא שאל משהו על אריאל?" "בטח שאל," אמר ר' יעקב בתמימות. "שאל איפה הילד גדל עכשיו, אם הוא בידיים טובות. אמרתי לו שהוא אצל אבא שלו, ברחוב רשב"ם, אצל אברך יקר. שיהיה רגוע."
שימי הודה לו, ניתק, והניח את הטלפון על השולחן בתנועה איטית, כמו מי שמניח משהו שעלול להתפוצץ. רבקה הסתכלה בפניו ולא היה צריך להגיד לה כלום.
"מחר בבוקר אני נוסע לתל אביב," אמר שימי.
"ואני נשארת עם אריאל," אמרה רבקה. "ושימי, אתה לא נוסע עם הטלפון פתוח על מיקום. ואתה לא מספר לאף אחד בכולל לאן נסעת." הוא הרים אליה את העיניים בפליאה. היא לא הסבירה מאיפה היא יודעת דברים כאלה, והוא לא שאל. עוד לא.
בבוקר, אחרי שחרית, הוא חיכה לרב מאיר לוין בפתח בית הכנסת. "אני לא בא היום לסדר," אמר לו בשקט. הרב לוין הביט בו מעל המשקפיים. "שוב משהו עם הילד?" שימי היסס. הוא רצה לספר הכל, על המפתח, על הפורשה, על המילים "זו לא תהיה תאונה". אבל ליד הארון עמד אריה ברניל וקיפל טלית לאט מדי, ושימי שמע את עצמו אומר רק: "צריך לסדר כמה ניירות של אמא שלו." הרב לוין הנהן לאט, כאילו שמע גם את מה שלא נאמר. "שימי," הוא אמר, "כשאדם הולך בדרך שהוא לא מכיר, הוא לא חייב לדעת לאן היא מובילה. הוא רק חייב לדעת שהוא לא הולך לבד. ואם תצטרך, אתה יודע איפה אני גר." הוא לחץ לו את היד חזק, חזק מהרגיל, ושימי יצא לרחוב עם תחושה שמישהו בכל זאת רואה אותו.
***
האוטובוס לתל אביב היה מלא. שימי מצא מקום ליד החלון, הוציא גמרא קטנה מהכיס ופתח אותה, אבל האותיות רקדו מול העיניים. כל רכב שעקף אותם נראה לו חשוד, כל נוסע שעלה בתחנה נראה לו כמו מישהו שמסתכל עליו. "תירגע," הוא אמר לעצמו, "אתה סתם אברך שנוסע לסידורים." ואז נזכר שבדיוק כך תיאר איתן כהנא את עצמו, ונעשה לו קר.
סניף הדואר היה ברחוב צדדי, לא רחוק מהתחנה המרכזית. בניין ישן, עם תריסים אפורים ושלט דהוי. בפנים היה תור ארוך של אנשים עם חבילות ופקידה אחת עייפה. שימי עבר לידם ונכנס לחדר הצדדי, שבו היו קירות שלמים של תאי דואר ממוספרים. 214 היה בשורה התחתונה, ליד הרצפה. הוא התכופף, הכניס את המפתח הקטן, ולרגע המפתח לא הסתובב. הלב שלו קפץ. הוא ניסה שוב, בעדינות, והמנעול נפתח בנקישה.
בתוך התא הייתה מעטפה חומה, עבה ומודבקת בסלוטייפ. שימי הכניס אותה מתחת לחליפה, נעל את התא והלך החוצה בצעדים שקולים, בלי לרוץ, כמו שרבקה אמרה לו. רק בתחנת האוטובוס, כשהתיישב על הספסל, הוא העז לפתוח אותה.
היו בה שלושה דברים.
הראשון היה דרכון צרפתי של ילד. התמונה הייתה של אריאל, אולי בן שלוש, עם אותו שיער בלונדיני ואותו מבט רציני. השם שהופיע בו היה "אריאל מורו". לא דלינוב. לא שם המשפחה של שימי. מורו, כמו ז'אן.
השני היה צילום. שני גברים לוחצים ידיים ליד שולחן במסעדה, ובצד הצילום, מטושטשת קצת, יושבת שירה, עם פנים מתוחות. אחד הגברים היה צעיר, שחרחר, בחולצה פתוחה. שימי לא הכיר אותו אבל ניחש מיד: ז'אן. השני היה גבוה, בחליפה כהה, עם שיער כסוף מסורק בקפידה. על גב התמונה, בכתב היד של שירה, היה כתוב בעברית: "ויקטור. הוא לא שותף. הוא הבעלים."
הדבר השלישי היה פנקס קטן בכריכה שחורה, מלא שורות שורות של מספרים, תאריכים, ושמות של ערים. פריז. אנטוורפן. תל אביב. ליד חלק מהשורות הייתה כוכבית קטנה. בעמוד האחרון היה כתוב, שוב בעברית, משפט אחד בכתב יד שנראה כאילו נכתב בחיפזון: "כל עוד הפנקס אצלי, הם לא יגעו באריאל. אם הפנקס אצלך – הם יבואו אליך. סליחה, שימי."
שימי ישב על הספסל, והאוטובוסים עברו על פניו אחד אחרי השני. הוא לא קם. הוא הבין פתאום שהוא מחזיק בידיים את הסיבה שבגללה שירה מתה. ואת הסיבה שבגללה היא שלחה את אריאל אליו, דווקא אליו, האדם שהיא ברחה ממנו לפני שנים. לא כי היא חזרה לאהוב את העולם שלו. כי זה היה המקום האחרון שבו מישהו היה מחפש.
"רבונו של עולם," הוא לחש, "מה אתה רוצה ממני?"
***
באותן שעות, בבני ברק, רבקה עמדה במטבח והכינה לאריאל חביתה. הוא ישב ליד השולחן וצייר בטושים שהיא קנתה לו בבוקר. הוא צייר בית, ושמש, ומשהו עגול וצבעוני בשמיים. "זה הכדור הפורח," הסביר, "מהפארק. ופה זה אבא, ופה זה את." הוא הצביע על דמות קטנה עם מטפחת. רבקה הסתובבה מהר אל המחבת כדי שהוא לא יראה את העיניים שלה.
"ופה?" היא שאלה אחרי רגע, והצביעה על דמות שלישית, בצד, רחוקה מכולם, עם כנפיים. "זאת אמא," אמר אריאל בפשטות. "היא מלאך עכשיו. סבא אמר שהיא שומרת עליי מלמעלה." הוא הוסיף לה עוד כנף, ליתר ביטחון.
הטלפון בבית צלצל. רבקה ענתה בלי לחשוב. "גברת רבקה?" אמר קול גברי, מנומס מאוד, מהוקצע. "מדבר עורך הדין אלון שגיא. אני מייצג את משפחת מורו מפריז. ראשית, אני רוצה להביע את השתתפותם העמוקה בצערכם." רבקה לא ענתה. היא הניחה את המרית ליד המחבת וכיבתה את האש. "משפחת מורו," המשיך הקול, "ומר ז'אן מורו באופן אישי, מעוניינים מאוד בטובתו של אריאל. כפי שבוודאי ידוע לכם, מר מורו אימץ את הילד באופן חוקי בצרפת. יש לו זכויות, וגם רצון כן לדאוג לו. אנחנו מבקשים להיפגש איתכם בהקדם, כדי להסדיר את הדברים בדרכי נועם, בלי בתי משפט ובלי עגמת נפש לילד."
"מאיפה יש לך את המספר הזה?" שאלה רבקה. קולה היה שקט ויציב, אותו קול שהפתיע את שימי אתמול. "זה באמת לא חשוב, גברתי," אמר עורך הדין בחיוך שנשמע דרך הקו. "מה שחשוב זה הילד. דרך אגב, היו בידי הגברת דלינוב המנוחה כמה מסמכים השייכים למר מורו. ייתכן שהם הגיעו אליכם. אם כן, נשמח שיוחזרו. זה יקל מאוד על כולם."
"אני אמסור לבעלי," אמרה רבקה, וניתקה לפני שהוא הספיק להגיד עוד משהו.
היא עמדה רגע מול הטלפון, ואז ניגשה לחלון והסיטה מעט את הווילון. ברחוב רשב"ם הכל היה כרגיל. ילדים, עגלות, אברך עם סל. ומול הבניין, ליד הקיוסק בפינה, חנתה מכונית שחורה, נקייה ומבריקה מדי בשביל רחוב של אברכים.
"רבקה, החביתה נשרפת?" שאל אריאל. "לא, מתוק," היא אמרה, וחזרה אל המחבת. "היא רק מחכה." היא הדליקה שוב את האש, והידיים שלה לא רעדו. היא ידעה, איפשהו עמוק בפנים, שהידיים שלה למדו מזמן לא לרעוד. זה היה הדבר היחיד שהיא לקחה איתה מהחיים ההם, החיים שהיא לא רוצה לזכור. ועכשיו, לראשונה מזה הרבה שנים, היא שמחה שהדבר הזה נשאר איתה.
***
האוטובוס בחזרה לבני ברק עמד בפקק ארוך ליד הבורסה. שימי ישב צמוד לחלון, המעטפה החומה דחוקה בין החליפה לחולצה, והטלפון כבוי בכיס, כמו שרבקה ביקשה. הוא הסתכל החוצה על המדרכות ההומות, על אנשים שממהרים לעבודה, לפגישות, לחיים רגילים שאין בהם פנקסים שחורים ודרכונים בשמות זרים.
ואז הוא ראה אותו.
על המדרכה ממול, ליד דוכן קפה, עמד איתן כהנא. בלי מעיל של אברך, בלי כובע, עם משקפי שמש ומכשיר טלפון צמוד לאוזן. לרגע שימי חשב שהוא טועה. ואז איתן הסתובב, ומבטו נח בדיוק על החלון של האוטובוס. בדיוק על המושב של שימי.
הוא לא נראה מופתע. הוא לא נופף. הוא רק הוריד לאט את הטלפון מהאוזן, והמשיך להסתכל, עד שהאוטובוס זז והוא נעלם מאחורי עמוד.
שימי הניח את היד על המעטפה מתחת לחליפה, ולראשונה מאז שאריאל הגיע אליהם, הוא הבין שהוא לא יודע מי בדיוק שומר על מי.
