דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 68: השף מפריז

בעשר בדיוק, שמעון נתן לשניהם סינרים.

בעשר בדיוק, שמעון נתן לשניהם סינרים.

לבן הוא נתן את הסינר הרגיל, הלבן, עם כתם עגבניות שכבר היה חלק מהבד. לרועי הוא נתן סינר ורוד עם פרחים, שהיה תלוי מאחורי הדלת כבר שנים, ושאף אחד לא העז ללבוש.

"למה אני מקבל את הוורוד?" שאל רועי.

"כי אתה כבר ורוד," אמר שמעון. "שיהיה תואם."

רועי הסתכל על האצבעות שלו, שעדיין היו בצבע של תות מהלילה, והחליט לא להתווכח. הוא קשר את הסינר, ובן ראה, בפעם השנייה בשתים עשרה שעות, את רועי אשכנזי נראה כמו ילד בן ארבע עשרה וחצי. רק עם יותר פרחים.

על השולחן הגדול במרכז המטבח עמדו ארגזים. הרבה ארגזים. כולם מלאים בתותים אדומים, קטנים, עם ריח שמילא את כל המטבח, ויצא מהחלון, והגיע עד המזח. אחר כך קובי טען שהוא הריח אותם מהסירה, ושזה גרם לו לשכוח לרגע שהוא לא יודע לשחות, וזה היה הרגע הכי מאושר שלו בקיץ.

"עשרים קילו," אמר שמעון. "קודם מורידים את העלים. אחר כך חותכים לחצי. אחר כך מבשלים עם סוכר, עם לימון, ועם אגר, עד שזה נהיה סמיך. ואחר כך מחכים." הוא הסתכל עליהם. "החלק הכי קשה זה לחכות. כולם חושבים שהחלק הקשה זה לבשל. לא. החלק הקשה זה לא לפתוח את המקרר כל חמש דקות."

"וכמה זמן מחכים?" שאל רועי.

"עד הערב."

"עד הערב?!"

"ג'לי," אמר שמעון, "זה כמו אנשים. אי אפשר למהר אותו. אם ממהרים, הוא נשאר נוזל, וכל מי שמנסה לתפוס אותו נשאר עם ידיים דביקות."

* * *

הם עבדו בשקט כמעט חצי שעה.

בן הוריד עלים מהר, כמו שהוא עשה כל דבר שלא רצה לעשות: כדי שייגמר. רועי הוריד עלים לאט, ואכל בערך תות אחד מכל ארבעה.

"אתה אוכל את הקינוח של כל המחנה," אמר בן.

"אני בודק איכות," אמר רועי, עם הפה מלא.

"זה בדיקת איכות כבר שלושים תותים."

"יש הרבה איכות לבדוק."

שמעון, מהכיריים, לא הסתובב. "כל תות שאתה אוכל, אשכנזי," הוא אמר, "אני מוריד ממנה כף. ממה שתקבל בערב."

רועי הפסיק לאכול. מיד.

בחוץ, מאחורי החלון, הופיע ראש לבן. האדמירלית. היא עמדה על הדשא, נקייה עכשיו, לבנה כמו שלא הייתה כבר ימים, והסתכלה פנימה על הארגזים בעניין עמוק מאוד.

"לא," אמר שמעון, בלי להסתובב. "לא שוב."

האדמירלית הסתכלה עליו עוד רגע. ואז, בכבוד, הסתובבה והלכה. בן היה מוכן להישבע שהיא נעלבה.

* * *

אחרי הארגז השלישי, רועי הרים את הראש.

"שמעון," הוא אמר. "אפשר לשאול משהו?"

"אפשר לשאול," אמר שמעון. "לא תמיד אפשר לקבל תשובה."

"למה אתה פה?"

שמעון הסתובב. הוא הסתכל על רועי כמו שמסתכלים על סיר שמתחיל לבעבע, בזהירות.

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת," אמר רועי, "שאתה מבשל כמו… אני לא יודע. כמו בטלוויזיה. החלות של שישי. השוקו. החמין. אבא שלי לוקח אותנו למסעדות שאי אפשר לבטא את השם שלהן, ושם האוכל פחות טוב. אז למה אתה במחנה? על הכנרת? מבשל לילדים שזורקים חביתות?"

בן ציפה ששמעון יכעס. שמעון כעס על הרבה פחות. על מי שמזיז את גוליית בלי רשות. על מי שקורא לגברת כהן "סיר". על מי שאומר שהחמין "בסדר".

אבל שמעון לא כעס. הוא כיבה את האש מתחת לסיר הגדול. ניגב ידיים בסינר. ואז, לתדהמתם של שניהם, התיישב על ארגז הפוך, אותו ארגז מהשבוע הראשון, שחרק בדיוק באותה מחאה.

"הייתי בפריז," הוא אמר. "עשרים שנה."

רועי ובן הסתכלו זה על זה.

"סו־שף," אמר שמעון. "סגן של השף הראשי. במסעדה עם שני כוכבים, ברחוב קטן ליד הנהר. שלושה מטבחים. ארבעים טבחים. צעקות בצרפתית. אתם יודעים מה זה, צעקות בצרפתית? זה כמו צעקות רגילות, רק יותר יפה, ויותר מעליב."

"מה פתאום פריז?" שאל בן בשקט.

שמעון שתק רגע. מבחוץ נשמעה המשרוקית של זהבה, רחוקה, ואחר כך צעקה של ילד משחף, ואחר כך צחוק.

"אבא שלי עזב כשהייתי בן שתים עשרה," הוא אמר. "לצרפת. היה לו שם… עבודה. אישה. חיים אחרים. הוא שלח מכתב פעם בשנה. מכתב קצר. בלי שאלות. 'אני בסדר. מקווה שגם אתם.' זהו."

בן הפסיק להוריד עלים.

"כשהייתי בן עשרים," אמר שמעון, "נסעתי לפריז. אמרתי לכולם שזה בשביל הבישול. וזה היה גם בשביל הבישול. אבל בעיקר חשבתי… חשבתי שאם אני אהיה הטבח הכי טוב בעיר שלו, יום אחד הוא ייכנס למסעדה. יזמין משהו. יטעם. וישאל, 'מי הכין את זה?'" שמעון חייך, חיוך קטן שלא היה בו שום דבר שמח. "עשרים שנה. הכנתי אלפי צלחות. אלפים. לשרים, לשחקנים, לאנשים עם שעונים שעולים כמו דירה. אף אחד מהם לא שאל איך קוראים לי. הצלחות חזרו ריקות. זה היה השם שלי. צלחת ריקה."

"והוא?" שאל רועי. "אבא שלך?"

"הוא בא פעם אחת," אמר שמעון. "אחרי שתים עשרה שנה. ישב בשולחן שבע, ליד החלון. אני ראיתי אותו מהמטבח, דרך החריץ בדלת. בישלתי לו את המנה הכי טובה שבישלתי בחיים. ברווז עם דובדבנים. שלוש שעות. כל הצוות עמד מסביב ושתק." הוא שתק. "הוא אכל חצי. ואז הסתכל בטלפון, שילם, והלך. לא שאל מי הכין. לא שאל כלום."

* * *

המטבח היה שקט מאוד. הסיר הגדול נקש קצת, כשהתקרר.

"אז מה עשית?" שאל בן. הקול שלו יצא מוזר. הוא לא ציפה שהוא יצא ככה.

שמעון הסתכל עליו. ובן הבין, בבת אחת, ששמעון יודע. אולי לא את הכול. אולי לא על שני הווי האפורים, ועל "יום הולדת שמח" בלי נקודה. אבל משהו. שמעון ראה אותו בחדר האוכל, בשבוע הראשון, אוכל בכעס ודוחף את הצלחת. שמעון ראה הרבה ילדים אוכלים בכעס.

"עמדתי בחלון של המטבח," אמר שמעון, "והסתכלתי על הכיסא הריק שלו. ואז הבנתי משהו." הוא קם מהארגז, לאט, והארגז נאנח בהקלה. "אתה לא יכול לגרום למישהו להיות רעב. אתה יכול רק להפסיק לבשל למי שלא אוכל."

הוא הדליק שוב את האש.

"חזרתי הביתה חודש אחרי זה. התקשרתי לאברם. ישבנו, אכלנו חמין, רבנו על דבש. ואז ראיתי מודעה. 'דרוש טבח למחנה על הכנרת.' ואמרתי לעצמי: שם יש ילדים. וילדים, הם אוכלים. הם אוכלים הכול. הם חוזרים לתוספת. הם צועקים את השם שלך מהשולחן." הוא הסתכל דרך החלון, על הדשא, על המזח, על האדמירלית, שישבה עכשיו בצל, נעלבת. "פה, כולם יודעים איך קוראים לי. אפילו האווזה."

"בעיקר האווזה," אמר רועי.

"בעיקר האווזה," הסכים שמעון.

* * *

הם חזרו לעבוד. אבל משהו השתנה. רועי כבר לא אכל תותים. הוא חתך אותם לחצאים בזהירות, אחד אחד, כאילו כל אחד מהם הוא החלטה.

"אבא שלי שואל רק אם ניצחתי," הוא אמר פתאום, בלי להרים את הראש. "על כל דבר. וחשבתי שאם אני אנצח מספיק, הוא יפסיק לשאול ויתחיל… לא יודע. לשאול משהו אחר."

שמעון לא הסתובב מהכיריים. "וזה עבד?"

"לא," אמר רועי. "הוא פשוט שואל שוב."

"אז אולי," אמר שמעון, "תפסיק לנצח בשבילו. תנצח בשבילך. ואם אתה מפסיד, תפסיד בשבילך. ככה לפחות מישהו אחד בעניין הזה ייהנה מהמשחק."

רועי חשב על זה הרבה זמן. ואז אמר, "זאת עצה ממש טובה בשביל מישהו בסינר ורוד."

"הסינר הוורוד," אמר שמעון בכבוד, "שייך לגברת כהן."

"הסיר?"

"היא לא סיר!"

* * *

את הבישול עצמו עשו בגוליית.

גוליית היה הסיר הכי גדול במטבח, ובן חשב תמיד שהוא הסיר הכי גדול בצפון הארץ. אפשר היה להכניס לתוכו את עומר, ועוד היה נשאר מקום לשוקו, הכלב שלו. שמעון שפך פנימה את התותים, את הסוכר ואת הלימון, ונתן לבן כף עץ ארוכה, כמעט כמו משוט.

"בוחשים," הוא אמר. "כל הזמן. בלי הפסקה. אם מפסיקים, זה נשרף בתחתית, ואז כל הג'לי טועם כמו חרטה."

בן בחש. אחרי חמש דקות הכתפיים שלו בערו. אחרי עשר דקות הוא הבין למה לשמעון יש זרועות של מתאבק. רועי החליף אותו, ובחש בסגנון שלו, שהיה בעיקר שפריצים על הקיר.

"לאט," אמר שמעון. "זה לא כדורגל."

"הכול כדורגל," אמרו בן ורועי באותו רגע, והסתכלו זה על זה בבהלה קלה. זה היה מוזר, להסכים עם רועי על משהו. זה היה כמו לגלות שלאויב שלך יש אותה נעל.

הם החליפו כל חמש דקות. אחד בוחש, אחד מנגב את הקיר. המטבח היה חם כמו תנור, והריח של תותים מבושלים היה כל כך חזק שבן הרגיש שהוא שותה אותו. בשלב מסוים רועי התחיל לשיר, בשקט, את הבלדה של גילי לחבל כביסה, אבל עם המילים לכף עץ, ובן, בלי להתכוון, הצטרף בפזמון.

שמעון עמד בצד, עם הידיים על הבטן, והסתכל עליהם.

בן נזכר במשהו שדניאל אמר פעם, בתחילת הקיץ, לנדב, בחדר האוכל, כשחזר מתורנות המטבח מכוסה קמח מהשיער ועד המרפקים, ובן ישב בשולחן הסמוך, עם הגב אליהם, וכעס על כל העולם. שמעון אומר שאחים זה כמו מרק. אם מפסיקים לבחוש, זה נשרף. אז בן חשב שזה המשפט הכי מטופש שהוא שמע בחיים. עכשיו, עם הכתפיים בוערות ועם כף עץ ענקית ביד, הוא כבר לא היה בטוח.

הוא לא היה בטוח בכלל.

* * *

בצהריים, הג'לי עמד במקרר הגדול. עשרים קילו. אדום, נוצץ, עדיין רועד קצת, כמו ילד לפני מבחן. שמעון סגר את הדלת ונעל אותה במפתח, ואת המפתח הכניס לכיס הפנימי של הסינר, ליד הלב.

"עד הערב," הוא אמר. "מי שפותח, מקבל תורנות לשבוע."

"נשארו רק יומיים למחנה," אמר רועי.

"אז הוא יקבל תורנות לשבוע," אמר שמעון, "ויצטרך לחזור בשנה הבאה כדי לסיים."

בן הוריד את הסינר ותלה אותו על הוו. הוא עמד רגע ליד הדלת. בחוץ השמש הייתה גבוהה, והכנרת נוצצה, ומישהו כבר הכין שקים על המגרש, לתחרות של ארבע.

"שמעון," הוא אמר.

"מה?"

בן חיפש את המילים. הן לא היו שם. אז הוא אמר את מה שהיה.

"החביתה שלך הבוקר הייתה ממש טובה."

שמעון הסתובב. הפעם, אף על פי שזו הייתה עדיין שעה לפני ארוחת צהריים, הוא חייך. חיוך מלא, מתחת לשפם, עד העיניים.

"תודה, בן," הוא אמר.

ובן הבין שהוא שמע את שמעון אומר את השם שלו בפעם הראשונה. לא נבון. לא היתוש. לא ילד. בן.

הוא יצא החוצה, ואת מה ששמעון אמר על לבשל ועל רעב הוא לקח איתו, מקופל, כמו מפית של אלון. הוא עוד לא ידע מה יעשה עם זה. אבל הוא ידע איפה המשרד של זהבה. ושיש שם טלפון.

מה שקורה במחנה פרק 68: השף מפריז - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין