יום שלישי התחיל כמו כל יום שלישי אחר. מנחם יצא לתפילה בשש וחצי, אני הכנתי כריכים, ויוספי ישב ליד השולחן במטבח, נדנד את הרגליים מתחת לכיסא ופיזר פתיתי קורנפלקס על המפה כאילו היה מאכיל ציפורים.
"יוספי, לאכול, לא לשחק", אמרתי לו בפעם השלישית.
"אמא", הוא הרים אליי עיניים גדולות, "מה זה צליאק?"
הסכין נעצרה לי ביד, באמצע מריחת השוקולד. "למה אתה שואל, חמוד?"
"סתם", הוא משך בכתפיו, ממש כמו שמנחם מושך בכתפיו כשהוא לא רוצה לענות, "שמעתי מישהו אומר".
"זה כשהגוף לא יכול לאכול לחם רגיל", הסברתי בזהירות, "צריך לאכול לחם מיוחד, בלי גלוטן".
יוספי הנהן ברצינות של ילד בן חמש וחצי, כאילו בדיוק אישרתי לו משהו שכבר ידע. אחר כך דחף את הקערה הצידה, ירד מהכיסא ורץ להביא את הילקוט.
עמדתי במטבח עם הסכין ביד עוד דקה ארוכה. מאיפה יוספי שמע על צליאק? בבית שלנו לא דיברנו על זה מאז… מאז שיהודה עזב. הלחם המיוחד, הקמח המיוחד, הקופסאות עם המדבקות האדומות שכתבתי עליהן בטוש עבה "ליהודה בלבד", כל אלה נעלמו מהמזווה עוד לפני שיוספי הגיע אלינו. מנחם דאג לזה. הוא אמר שזה לטובת כולם, שלא כדאי להשאיר סימנים. אני הסכמתי, כי לא היה לי כוח להתווכח, ואחר כך בכיתי בלילה מול המדף הריק.
"אמא, מאחרים!" צעק יוספי מהמסדרון.
ניגבתי את הידיים, ודחקתי את המחשבה לפינה. אולי הגננת דיברה על זה, אולי ילד בגן אלרגי. אלף הסברים פשוטים.
אבל ההסבר האמיתי חיכה לי באותו ערב.
מנחם נשאר בישיבה עד מאוחר, היה לו שיעור כללי. אני ישבתי בסלון ותיקנתי מבחנים של כיתה ח', תלמידה אחרי תלמידה, משתדלת לא להוריד יותר מדי נקודות על כתב יד. יוספי כבר אמור היה לישון. השכבתי אותו בשמונה, קראתי לו סיפור, שרנו "שמע ישראל" ביחד והוא ביקש עוד מים, ועוד נשיקה, ועוד לסגור את הארון כי "יש שם צל".
בתשע וחצי שמעתי משהו.
קול. קול קטן, לוחש, מכיוון חדר השינה שלנו.
קמתי בשקט. הלכתי לאורך המסדרון בגרביים, והלב שלי התחיל לדפוק עוד לפני שהבנתי למה. הדלת של חדר השינה הייתה פתוחה סדק, ומבעד לסדק נשפך אור כחלחל של מסך.
יוספי ישב על הרצפה, ליד השידה של מנחם, מקופל כמו כדור קטן. הוא החזיק את הטלפון הישן שלי, זה שמנחם השאיר בשביל חירום, צמוד לאוזן בשתי ידיים.
"…אבל למה הוא לא יכול לבוא?" הוא לחש. "אני לא אגע בלחם שלו, אני מבטיח".
שקט. הוא הקשיב.
"גם אני", הוא אמר, והקול שלו נשבר. "גם אני מתגעגע, אמא".
אמא.
המילה הזאת ננעצה בי כמו סיכה. נצמדתי לקיר כדי לא ליפול. אמא. הוא לא אמר את זה לי. הוא אמר את זה לאבישג.
"אני יודע", הוא לחש שוב, "אני יודע שאסור. אבא כאן לא יודע. גם אמא כאן לא יודעת. אני מתקשר רק בלילה, כשהם לא רואים".
ידעתי שאני צריכה להיכנס. ידעתי שאני צריכה לקחת ממנו את הטלפון, להחזיר אותו למיטה, להסביר בסבלנות למה אסור. זה מה שמנחם היה עושה. זה מה שגילת הפסיכולוגית הייתה אומרת לי לעשות, בקול השקט והמקצועי שלה: "גבולות ברורים נותנים לילד ביטחון".
אבל לא זזתי.
כי ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש. לא מזמן גם אני עמדתי בפינה שקטה עם הטלפון צמוד לאוזן, ושמעתי את הקול של יהודה, שהתקשר אליי בסתר. ואני לא סיפרתי למנחם. גם אני התקשרתי בלילה, כשאף אחד לא ראה.
איך אני אוכל להעניש אותו על משהו שאני עצמי עשיתי?
"עובדיה", שמעתי מהטלפון קול חלש של אישה, מתכתי ורחוק, "עובדיה, צדיק שלי, עכשיו לך לישון. אבא שלך ואמא שלך שם אוהבים אותך. אתה שומע? הם אוהבים אותך מאוד".
עובדיה. השם שהוא נשא חמש שנים. השם שאנחנו כמעט לא אומרים בבית. מנחם התעקש על "יוסף", השם שבחרנו לו עוד לפני הלידה, השם של סבא שלו. ויוספי, ילד צייתן, ענה ל"יוסף" כבר מהיום השלישי. רק עכשיו הבנתי כמה מהר הוא למד מה מותר לו להראות לנו ומה לא.
"טוב", לחש יוספי, "לילה טוב, אמא. תגידי ליהודה שיישן טוב במיטה שלי".
הוא לחץ על המסך והאור כבה.
זזתי מהר אחורה לתוך המטבח, פתחתי את הברז כאילו הייתי באמצע לשטוף כוס. שמעתי את צעדי הגרביים הקטנים שלו חוזרים במסדרון, את חריקת המיטה, ואת הנשימה שלו, עמוקה וכבדה, נרגעת. הוא נרדם תוך דקות. ילדים נרדמים מהר אחרי שהם מורידים מעצמם משקל.
אני לא נרדמתי.
נכנסתי לחדר שלנו. הטלפון הישן היה מונח בדיוק במקום, בתוך המגירה של השידה, מתחת לגרביים של מנחם. ילד מסודר. הוצאתי אותו. היד שלי רעדה כשפתחתי את היסטוריית השיחות.
מספר אחד. אותו מספר שוב ושוב. פעם ביומיים, לפעמים כל ערב. השיחה הראשונה הייתה לפני שבועיים וחצי. בכל פעם כמה דקות, באותה שעה, בין תשע לעשר.
שבועיים וחצי. שבועיים וחצי ילד בן חמש וחצי מחזיק סוד גדול כל כך, לבד, בתוך הבית הזה שמנחם בנה עם כל כך הרבה חוקים. ואני, אמא שלו, לא שמתי לב. עסוקה בגעגועים שלי, בציור שעל המדף, במבחנים. לא ראיתי.
ישבתי על המיטה עם הטלפון ביד, והדבר הראשון שחשבתי עליו, אני מתביישת לכתוב את זה, לא היה יוספי. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: המספר הזה מוביל אל יהודה.
פעם אחת לחיצה. אחת. ואני אשמע את הקול שלו.
הסתכלתי בשעון. תשע וחמישים. מנחם יחזור באחת עשרה. האצבע שלי ריחפה מעל המסך.
ואז, לפני שהספקתי להחליט, הטלפון רטט לי ביד.
המספר הזה. הם מתקשרים בחזרה.
כמעט זרקתי את הטלפון. הוא המשיך לרטוט, עקשן, בתוך כף היד שלי, כמו לב קטן ומבוהל. רטט אחד, שני, שלישי. אם לא אענה, יוספי עלול לשמוע. אם אענה, אני לא יודעת מה אגיד.
עניתי.
"עובדיה?" שאל קול נמוך של אישה, "עובדיה, צדיק, שכחת להגיד לי אם ביקשת מהגננת את הדף של השיר…"
"זאת לא עובדיה", אמרתי. הקול שלי יצא צרוד ומוזר. "זאת… אמא שלו. השנייה".
שקט נורא נפל על הקו. שמעתי ברקע רעש של כלים, ילד גדול צוחק, טלוויזיה… לא, לא טלוויזיה, רדיו עם שיעור תורה. ואז רעש של דלת נסגרת, והרעשים נעלמו. היא יצאה לחדר אחר.
"שלום", אמרה אבישג לבסוף. היא דיברה לאט, כאילו כל מילה עולה לה כסף. "אני… סליחה. אני מבקשת סליחה. ידעתי שזה לא בסדר. אמרתי לו שאסור. אבל הוא בכה, והוא אמר שהוא לא יכול לישון, ואני…" היא השתתקה. "את אמא. את יודעת".
"אני יודעת", לחשתי.
"לא התכוונתי להיכנס לכם לבית", היא אמרה, ושמעתי שהיא מתאמצת לא לבכות. "באמת שלא. דוד אומר שצריך לשחרר, שצריך לתת לו להתרגל. הוא צודק. אבל זה חמש שנים, את מבינה? חמש שנים הוא היה ישן לידי כשהיה חולה. חמש שנים הוא היה קורא לי…"
"אני מבינה", אמרתי. ופתאום הבנתי שאני באמת מבינה, יותר מכל אדם אחר בעולם. רק אישה אחת בעולם יכלה להבין את אבישג באותו רגע, ורק אישה אחת בעולם יכלה להבין אותי. וזאת הייתה היא.
"איך הוא?" שאלתי, לפני שהספקתי לעצור את עצמי.
היא לא שאלה למי אני מתכוונת.
"הוא בסדר", היא אמרה בעדינות. "הוא אוכל יפה. הוא ממש אוהב את הלחם שאני אופה לו, בלי גלוטן, ניסיתי כמה מתכונים עד שהצליח. הוא קם בבוקר ראשון לתפילה עם דוד. הוא…" היא היססה. "הוא שואל עלייך. לא הרבה. אבל לפעמים, בלילה, הוא שואל אם את עדיין עצובה".
כיסיתי את הפה ביד. הדמעות זלגו בלי רשות.
"תגידי לו", התחלתי, ולא ידעתי איך לסיים. מה היא תגיד לו? שאני לא עצובה? זה שקר. שאני עצובה? זה יכאב לו. "תגידי לו שאני מתפללת עליו כל יום", אמרתי לבסוף. "זה נכון".
"אני אגיד לו", הבטיחה אבישג.
שמעתי את המפתח בדלת.
מנחם. עשר ועשרים. הוא חזר מוקדם.
"אני חייבת לסגור", לחשתי בבהלה, וניתקתי בלי להיפרד. דחפתי את הטלפון למגירה, מתחת לגרביים, בדיוק במקום שיוספי השאיר אותו. יישרתי את הגרביים. ניגבתי את העיניים בשרוול.
"ערב טוב", אמר מנחם מהמסדרון. "השיעור נגמר מוקדם, הרב הרגיש לא טוב". הוא נכנס לחדר והסתכל עליי. "מה קרה? את חיוורת".
"עייפה", אמרתי. "הרבה מבחנים".
הוא הנהן, תלה את הכובע על הקולב, ויצא להציץ על יוספי כמו בכל ערב. שמעתי אותו עומד בפתח החדר הקטן הרבה זמן, יותר מהרגיל. אחר כך שמעתי אותו מתקרב למיטה, ואת הרשרוש של שמיכה שמסדרים.
"יוספי", הוא אמר בשקט, לעצמו, לא לילד הישן. "יוספי שלי".
ואז, כמעט לא שמעתי את זה, בקול נמוך עוד יותר:
"גם לו הייתי מסדר את השמיכה ככה. למה לא סידרתי לו?"
עמדתי בחדר שלנו, ליד השידה עם המגירה של הסודות. היה לי סוד אחד, ועכשיו היו לי שניים. הסוד שלי, והסוד של יוספי. ואולי, חשבתי, אולי גם למנחם יש סוד משלו, והוא מונח על המדף בין הספרים, בציור של ילד קטן שמחזיק ביד של אבא ואמא.
החלטתי לא לספר. לא הלילה.
לא ידעתי אז שאת ההחלטה הזאת אני אצטרך להחליט מחדש כל ערב, בתשע וחצי, כשאשמע קול קטן לוחש מאחורי הדלת.
