שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 6: תאריך לידה

הספסל הירוק עמד ליד הרציף הישן, במקום שבו המים היו רדודים כל כך שאפשר היה לראות את האבנים בקרקעית. הוא היה עשוי עץ, וצבעו מתקלף, ועל אחת המשענות מישהו חרט לפני הרבה שנים לב קטן עם שתי אותיות, שאיש כבר לא זכר למי הן שייכות. ליד הספסל עמד שלט קטן שאסר להאכיל את הברבורים, ולידו עמדו שלושה ברבורים, שהביטו בשלט בבוז.

הספסל הירוק עמד ליד הרציף הישן, במקום שבו המים היו רדודים כל כך שאפשר היה לראות את האבנים בקרקעית. הוא היה עשוי עץ, וצבעו מתקלף, ועל אחת המשענות מישהו חרט לפני הרבה שנים לב קטן עם שתי אותיות, שאיש כבר לא זכר למי הן שייכות. ליד הספסל עמד שלט קטן שאסר להאכיל את הברבורים, ולידו עמדו שלושה ברבורים, שהביטו בשלט בבוז.

נועה הגיעה ראשונה, בתשע וחמישים ושתיים. היא תמיד הגיעה ראשונה, לכל מקום: לבית הספר, לחוג, לרופא שיניים ואפילו למסיבות, מה שגרם לה פעם לעזור לאמא של חברה לנפח בלונים. היא האמינה שלהגיע בזמן זה איחור, ושלהגיע מוקדם זה נימוס, ושלהגיע שמונה דקות מוקדם זה הדבר הכי מרגיע שאפשר לעשות בבוקר שבו את עומדת לפגוש את עצמך בפעם השנייה.

להורים היא אמרה שהיא הולכת עם ליבי וג'ס לטייל לאורך האגם. זה לא היה שקר. הן באמת הלכו לאורך האגם, כמאה ושמונים מטרים בדיוק, לפי ג'ס. ובכל זאת, כשאמרה את זה, היא הרגישה משהו מגרד לה באף, והיא לא ידעה למה.

"היא לא תבוא," אמרה ליבי, שישבה על קצה הספסל עם משקפי שמש גדולים מדי, כמו כוכבת קולנוע בגלות. "זה תמיד ככה בסרטים. הדמות המסתורית לא באה, ואז מוצאים פתק."

"השעה חמש לעשר," אמרה ג'ס. "היא עוד לא איחרה."

"בסרטים היא כבר הייתה מאחרת."

"אנחנו לא בסרט."

"זה מה שאומרים כל האנשים בסרטים," אמרה ליבי בעצב.

בעשר ושלוש דקות נשמעה צעקה מכיוון הכביש, ואחריה צפצוף ארוך של מכונית צהובה קטנה, ואחריה קול צחוק רועם. ואז ראו אותה: אלה ברגר רצה במורד המדרגות של הרחוב, בנעל אדומה אחת ובנעל ירוקה אחת, עם השיער שעף מאחוריה כמו להבה, ומאחוריה לוקאס, עם כריך ביד, וגרטה, עם המחברת.

"אני מצטערת!" צעקה אלה כבר מרחוק, באנגלית שלה, שבבוקר הזה נשמעה קצת יותר ערה. "הדודה שלי! היא שכחה את… את… מילה… את הכסף! חזרנו! פעמיים!"

"זה בסדר," אמרה נועה, וקמה.

והן עמדו שוב זו מול זו. ושוב, לשנייה, העולם עצר.

זה לא נעשה פחות מוזר, גילתה נועה. היא קיוותה שאולי, אחרי לילה של שינה, זה ייראה פחות דרמטי. שאולי אלה תהיה פתאום קצת פחות דומה לה, עם אף קצת שונה או עיניים בצבע אחר. אבל לא. זו הייתה היא. היא עם נעליים לא תואמות וברך שרוטה, אבל היא.

"שלום," אמרה אלה.

"שלום," אמרה נועה.

ושתיהן התיישבו, באותו רגע, באותה תנועה, עם אותה רגל מקופלת מתחת לגוף. לוקאס הצביע על זה בכריך שלו ואמר משהו בגרמנית.

"הוא אומר שזה מפחיד," תרגמה גרטה. "וגם שהוא רעב."

"הוא אכל עכשיו," אמרה אלה.

"הוא תמיד אוכל עכשיו," אמרה גרטה.

* * *

"אוקיי," אמרה ג'ס, ופתחה את הטלפון. היא הייתה ערה חצי לילה, ועכשיו היו לה רשימה של שאלות, טבלה ריקה ושלושה עטים, למקרה ששניים יפסיקו לכתוב. "אני מציעה שנעשה את זה באופן מסודר. כל אחת עונה על אותן שאלות, ואנחנו משוות."

"כמו בחקירה," אמרה אלה בהתלהבות. "'איפה היית ביום שלישי בלילה'!"

"משהו כזה. שאלה ראשונה: צבע אהוב."

"ירוק," אמרה נועה.

"כחול," אמרה אלה.

ג'ס רשמה. "יופי. הבדל ראשון. שאלה שנייה: מאכל אהוב."

"פסטה עם רוטב שמנת," אמרה נועה.

"שניצל," אמרה אלה. "עם תפוחי אדמה. ועם עוד שניצל."

"הבדל שני," רשמה ג'ס, ונועה הרגישה, לתדהמתה, משהו כמו הקלה. הנה. הן לא אותו דבר. הן שונות. אולי זה סתם דמיון, דמיון מטורף ומוגזם, כמו שקורה לפעמים, שמישהו בקצה השני של העולם נראה בדיוק כמוך. היא קראה פעם כתבה על זה. לכל אדם בעולם, כך נכתב שם, יש כפיל אחד, איפשהו.

"שאלה שלישית," אמרה ג'ס. "ממה את הכי מפחדת?"

"עכבישים," אמרה נועה מיד. "גדולים. עם רגליים שעירות."

"שום דבר," אמרה אלה בגאווה, והרימה את הסנטר. "אני לא מפחדת משום דבר."

לוקאס, שהבין את המילה "מפחדת" רק מהפרצוף של אלה, אמר משהו מהיר, ואלה הסתובבה אליו בזעם וצבטה אותו בזרוע.

"מה הוא אמר?" שאלה ליבי בעניין.

"הוא אמר," תרגמה גרטה, בלי לחייך כלל, "שהיא מפחדת מרופא שיניים, מהכלב של הר שטיינר, ומהרגע שבו מישהו יגלה שהיא בוכה בסרטים מצוירים."

"זה שקר," אמרה אלה. "רק בסרט אחד. על הפיל."

"כולם בוכים בסרט על הפיל," אמרה נועה. "אני בכיתי ארבע פעמים."

אלה הביטה בה בהכרת תודה עמוקה, כמו חיילת שמצאה בת ברית בשדה הקרב.

"שאלה רביעית," אמרה ג'ס, ורשמה. "כלי נגינה?"

"פסנתר," אמרה נועה. "אמא שלי מורה למוזיקה. אני מנגנת מגיל חמש."

"חלילית," אמרה אלה. "רק כשאני עצובה."

"והיא עצובה לעיתים קרובות?" שאלה ליבי.

"לא," אמרה אלה. "ולכן אני מנגנת רע."

"שאלה חמישית," אמרה ג'ס. "איך נרדמים?"

זו הייתה שאלה מוזרה, וכולם הסתכלו עליה.

"שאלה מדעית," הסבירה ג'ס. "אנשים נרדמים בדרכים שונות."

"על הצד," אמרה נועה. "עם יד מתחת לכרית."

"על הצד," אמרה אלה, באותו רגע. "עם יד מתחת לכרית. וגם… הרגל ככה." היא עשתה תנועה עם כף הרגל, מעין תנועה קטנה של סיבוב, כאילו היא מגלגלת משהו בבוהן.

נועה החווירה. היא עשתה את התנועה הזאת כל לילה, מאז ומעולם. אמא שלה קראה לזה "לגלגל את החלום". היא אף פעם, אף פעם, לא סיפרה על זה לאף אחד.

ג'ס רשמה, הפעם לאט.

"שאלה שישית," היא אמרה, והקול שלה כבר היה שונה. "יום הולדת."

* * *

מאוחר יותר, כשגרטה כתבה במחברת הירוקה את מה שקרה ברגעים האלה, היא כתבה כך: "עשר ושמונה עשרה דקות. ג'ס שאלה על יום הולדת. אף אחת לא רצתה לענות ראשונה. שתיהן הסתכלו על הברבורים."

וזה בדיוק מה שקרה. נועה הסתכלה על הברבורים. אלה הסתכלה על הברבורים. הברבורים, שהיו רגילים שמסתכלים עליהם, הסתכלו בחזרה בהבעה של "נו?".

"בשלוש," אמרה ליבי, שהבינה, כמו כל שחקנית טובה, שהסצנה צריכה עזרה. "תגידו ביחד. אחת, שתיים, שלוש."

"תשעה בפברואר," אמרו נועה ואלה.

ביחד. באותו קול. באותה שנייה.

הפעם אף אחד לא צחק.

"באיזו שנה?" שאלה ג'ס בלחש, למרות שכולם כבר ידעו. ונועה אמרה את השנה, ואלה אמרה את אותה שנה, והמילים שלהן נגעו זו בזו באוויר כמו שתי אצבעות.

"איפה?" שאלה גרטה. היא הורידה את המחברת. זו הייתה הפעם הראשונה שלוקאס ראה אותה מורידה את המחברת באמצע משהו חשוב.

"בווינה," אמרה נועה.

אלה לא ענתה מיד. היא בהתה בנועה. אחר כך היא אמרה, בקול קטן מאוד, שלא נשמע בכלל כמו הקול של אלה ברגר, הקול שהרגיז את הר שטיינר מעבר לרחוב שלוש פעמים בשבוע:

"גם אני. בווינה."

"ההורים שלי אף פעם לא מדברים על וינה," הוסיפה אלה אחרי רגע, כאילו המשפט ברח לה מהפה. "אף פעם. כששואלים, אמא שלי תמיד אומרת שזה היה מזמן, ואז מכינה עוגה."

"שלי אומרים 'גשמים, גשרים, הרבה שניצל'," לחשה נועה.

הן הביטו זו בזו, ובפעם הראשונה מאז הסירה, נועה הבינה שהסוד הזה, מה שזה לא יהיה, לא שייך רק להן. הוא היה שייך גם למבוגרים. לאמא שלה, שהפסיקה לזמזם בדרך לאגם. לאבא שלה, שהידיים שלו נעשו פתאום עסוקות בתיק. ולהורים של אלה, שהכינו עוגה בכל פעם שמישהו הזכיר את וינה. מישהו, איפשהו, ידע משהו. ואף אחד לא סיפר.

לוקאס הפיל את הכריך. הברבורים, שחיכו לרגע הזה כל חייהם, התנפלו עליו.

* * *

במשך כמה דקות אף אחד לא דיבר. ליבי הורידה את משקפי השמש. ג'ס שקעה בטלפון, ואצבעותיה רצו על המסך בקצב מטורף, כמו מי שמנסה לחשב את הדרך החוצה ממבוך. לוקאס הסתכל בעצב על הברבורים שאכלו את הכריך שלו, אבל, לראשונה בחייו, לא נראה רעב.

"אני בודקת משהו," אמרה ג'ס לבסוף. "אל תפריעו לי."

"אנחנו לא מפריעים," אמרה ליבי.

"את נושמת דרמטית."

"אני לא יכולה לנשום אחרת."

ג'ס הרימה את הראש. היא הייתה חיוורת, והמשקפיים שלה החליקו לקצה האף, אבל היא לא דחפה אותם למעלה, וזה כבר אמר הכול.

"אוקיי," היא אמרה. "חישבתי. בערך. הסיכוי ששתי ילדות זרות, בלי שום קשר משפחתי, ייראו זהות בדיוק, עם אותם נמשים, אותה גומה ואותו צחוק, ושייוולדו באותו יום, באותה שנה, באותה עיר…" היא עצרה. "הוא קטן."

"כמה קטן?" שאלה נועה.

ג'ס חשבה איך להסביר את זה בצורה שכולם יבינו. ואז החליטה להשתמש בדוגמה הכי מובנת שהייתה לה.

"הוא קטן יותר מהסיכוי שתום יפסיק לקנות מגנטים."

נועה כמעט צחקה. כמעט. "זה בלתי אפשרי. תום לעולם לא יפסיק לקנות מגנטים."

"בדיוק," אמרה ג'ס בשקט.

אלה הסתכלה מאחת לשנייה, מבולבלת. "מי זה תום? מה זה מגנטים?"

"האח שלי," אמרה נועה. "הוא אוסף מגנטים למקרר. יש לנו בבית שלוש מאות ארבעים ושבעה."

"שלוש מאות ארבעים ושמונה," תיקנה ליבי. "הוא קנה אחד נוסף אתמול בסוד."

"אז," אמרה אלה לאט, מנסה להבין, "הסיכוי שאנחנו… זרות… הוא קטן מהסיכוי שתום יפסיק… עם המגנטים."

"כן."

"וזה… קטן מאוד."

"קטן מאוד מאוד," אמרה גרטה, שהבינה עכשיו את המשל. "אם האח מתנהג כמו שאני חושבת שהוא מתנהג, זה כמעט אפס."

* * *

הרוח נשבה מעל האגם, וקמטים קטנים עברו על המים. מעבר לכפר, בכנסייה, צלצלו הפעמונים רבע לאחת עשרה. נועה הסתכלה על הידיים שלה, שהיו מונחות על הברכיים. אחר כך הסתכלה על הידיים של אלה, שהיו מונחות על הברכיים שלה. אותן ידיים. אותו מקום. אותו רגע.

היא ידעה שיש מילה לזה. היא ידעה את המילה כבר מאתמול, מהרגע שבו התנגשה בחושך במישהי עם הצחוק שלה. אבל המילה הייתה גדולה מדי, כבדה מדי, כמו מזוודה שאין לך כוח להרים. כי אם תגיד אותה, היא תהיה אמיתית. ואם היא תהיה אמיתית, כל מה שהיא יודעת על עצמה, על אמא ואבא, על השנה ההיא בווינה שאף אחד לא מדבר עליה, כל זה ישתנה.

מבט אחד על הפנים של אלה אמר לה שגם אלה יודעת את המילה. ושגם היא מפחדת להרים אותה.

ליבי, שבדרך כלל לא הפסיקה לדבר, שתקה. ג'ס, שבדרך כלל ידעה את כל התשובות, שתקה. לוקאס, שבדרך כלל אכל, לא אכל. גרטה, שבדרך כלל כתבה, החזיקה את העט מעל הדף, וחיכתה.

ואז אלה ברגר, שלא האמינה בדלתות סגורות, שטיפסה על כל גדר והגיעה לכל מקום דרך החלון, רכנה לעבר נועה, ולחשה את המילה שאף אחת לא העזה להגיד.

"תאומות."

המילה נחתה ביניהן בשקט, כמו עלה על מים.

וגרטה, בכתב קטן ומדויק, כתבה אותה בעמוד חדש, ומתחתיה מתחה קו. אחד. ישר. כמו התחלה.

החצי השני שלי פרק 6: תאריך לידה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין