חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שבעים ושתיים

הציור הגיע בתוך הילקוט, מקופל לארבע, בין החומש לבין הקופסה של האוכל.

"זה מהשיעור של ציור", אמר יוספי, והוציא אותו בזהירות. "הרבי אמר לצייר 'הבית שלי'. אבל אני ציירתי שניים".

הוא פרש אותו על השולחן במטבח, ויישר את הקפלים עם כף היד.

דף לבן, גדול. בצד ימין, למעלה, הוא צייר עיר. בניינים מאבן, צהובים, עם הרבה חלונות. וקיר גדול של אבנים באמצע, עם שורה של אנשים קטנים לידו, ועליו הוא כתב באותיות עקומות "הכותל". מעל העיר, בעיפרון כחול: "ירושלים". ובתוך העיר, ליד בניין אחד עם מרפסת קטנה ועם עציץ אדום, עמד ילד. עם כיפה שחורה, ופאות, וציציות, ואופניים כחולים עם נקודה צהובה על המוט. האריה.

בצד שמאל, למטה, עיר אחרת. בתים נמוכים, לבנים, עם גגות שטוחים. עץ עם עיגולים צהובים, לימונים. בניין קטן עם כיפה לבנה, ולידו שורה של אנשים קטנים עם צלחות. הציון של הבבא סאלי, עם האוכל של אבישג. מעל: "נתיבות". ובתוך העיר, ליד הבית עם עץ הלימון, עמד ילד שני. עם כיפה כחולה. ספר ביד.

ובין שני הילדים, דרך. ארוכה, מתפתלת, אפורה, שעוברת על פני כל הדף, מהפינה של ירושלים עד הפינה של נתיבות. ועל הדרך, באמצע, אוטובוס קטן, ירוק, עם חלונות. ובחלון של האוטובוס, ראש קטן.

"מי זה באוטובוס?" שאלתי.

"זה אני", אמר יוספי. "כשנסעתי".

"אז מי זה בירושלים?"

"גם אני".

"ובנתיבות?"

"יהודה", הוא אמר. כאילו זה ברור.

"אז אתה פעמיים?"

שאלתי בחיוך, כדי שזה יישמע כמו משחק. אבל הלב שלי לא שיחק. הסתכלתי על הילד הקטן בירושלים, עם האופניים הכחולים, ועל הילד הקטן באוטובוס, ועל המרחק ביניהם, ושאלתי את עצמי כמה פעמים ביום הוא נוסע ככה, בראש, הלוך וחזור, בזמן שאני חושבת שהוא משחק בחצר.

הוא חשב. "פעם אחת אני בבית", הוא אמר. "ופעם אחת אני בדרך. כי לפעמים אני בדרך. בראש".

הסתכלתי על הציור. על שתי הערים. על הדרך. על הילד הקטן באוטובוס הירוק.

"והשמש?" שאלתי, כי בפינה העליונה, באמצע, בין שתי הערים, היה עיגול צהוב גדול עם קרניים.

"השמש היא אחת", אמר יוספי. "היא על שניהם. כמו הקב"ה".

"מי אמר לך את זה?"

"אף אחד", הוא אמר. "סתם ידעתי".

הוא משך את הדף אליו. "אפשר לתלות?"

"איפה?"

"על המקרר".

עצרתי. המקרר היה המקום של הציורים. תמיד. עד החילוף, היו עליו ציורים של יהודה. אחרי החילוף, הורדתי אותם, כולם, באותו ערב, ושמתי אותם בקופסה במחסן, עם הספרים. אחר כך התחילו להופיע ציורים של יוספי. פרחים. מכוניות. סוכה. אבל אף אחד מהם לא היה של יהודה, או על יהודה, או על נתיבות.

"כן", אמרתי. "אפשר".

אמרתי את זה מהר, לפני שאספיק לחשוב מה מנחם יגיד. ומיד אחר כך חשבתי מה מנחם יגיד. אבל יוספי כבר חיפש מגנט, והפה שלי כבר אמר כן, ולא היה לי כוח לקחת את המילה בחזרה.

הוא תלה. עם המגנט בצורת תפוח, באמצע, בגובה של העיניים שלו.

בשש ועשרים מנחם חזר. הראש ישיבה כבר יצא מבית החולים, והוא היה פחות חיוור. הוא אמר "שלום", תלה את הכובע, נשק את המזוזה, ונכנס למטבח לשתות מים.

ונעצר.

אני עמדתי ליד הכיריים, עם הכף במרק, וראיתי אותו מהצד. הוא עמד מול המקרר עם הכוס הריקה ביד, והסתכל על הציור. הוא לא זז.

יוספי שמע אותו, ובא בריצה מהחדר. "אבא! ציירתי!"

"אני רואה", אמר מנחם.

"זה ירושלים", הסביר יוספי, והצביע. "וזה נתיבות. וזה אני. וזה אני באוטובוס. וזה יהודה".

"אני רואה", אמר מנחם שוב.

"הרבי אמר לצייר 'הבית שלי'. אבל לי יש שניים. אז ציירתי שניים". הוא הסתכל על מנחם, ופתאום היה בעיניים שלו פחד קטן. "זה בסדר?"

מנחם לא ענה מיד. הוא הניח את הכוס על השיש. הוא התקרב למקרר. הוא הסתכל מקרוב: על האופניים הכחולים עם האריה. על הילד עם הכיפה הכחולה והספר. על הדרך. על האוטובוס הירוק. על השמש באמצע.

ראיתי אותו מרים יד, כמו שהוא מרים מול הציור על המדף. נוגע בקצה הדף. כמו במזוזה.

"מה זה פה?" הוא שאל, והצביע על משהו קטן ליד הילד בנתיבות. לא שמתי לב אליו קודם. משהו כמו ריבוע קטן, עם קווים.

"זה מכתב", אמר יוספי. ואז, מהר, נבהל, הסתכל עליי.

הקרח מתחת לרגליים שלי נסדק.

מנחם הסתכל על הריבוע הקטן. אחר כך על יוספי. אחר כך, לאט, עליי.

לא אמרתי כלום. הכף בידי עצרה באמצע המרק.

"מכתב", חזר מנחם בשקט.

"מכתב שאני כותב לו", אמר יוספי. ואז, אמיץ, כמו שהבטיח לי, בלי לשקר: "בראש. אני כותב לו בראש".

זה היה נכון. גם זה היה נכון. אבל לא כל האמת.

מנחם הסתכל עליו הרבה זמן. ואני ראיתי, בעיניים שלו, שהוא מבין שיש עוד. ושהוא מחליט, באותו רגע, לא לשאול.

"יפה מאוד", הוא אמר. "זה ציור יפה מאוד, יוסף".

"אז זה בסדר שהוא על המקרר?"

מנחם הסתכל על הציור עוד רגע.

ידעתי מה מנחם של לפני כמה חודשים היה אומר. הוא היה אומר בעדינות, אבל בפסקנות: "תקפל אותו, יוסף, ותשים אותו בחדר. על המקרר שמים ציורים של הבית הזה".

"זה בסדר", אמר מנחם עכשיו. "תשאיר אותו פה".

יוספי חייך חיוך ענק, וחיבק לו את הרגל, ורץ לחדר.

מנחם נשאר מול המקרר.

"שני בתים", הוא אמר, לא אליי בדיוק. "והשמש אחת".

"הוא אמר שזה כמו הקב"ה", אמרתי בשקט.

מנחם הנהן לאט. ואחר כך הוא הסתכל עליי, והפעם לא הסיט את המבט.

"מכתב", הוא אמר שוב.

"מנחם…"

"לא עכשיו", הוא אמר. בעדינות. לא בכעס. "אמרתי לך. אני עוד לא רוצה לשמוע. אבל אני גם לא עיוור".

הוא לקח את הכוס, ומילא אותה, ושתה, ויצא מהמטבח.

הציור נשאר על המקרר. שבוע. שבועיים. חודש. אף אחד לא הוריד אותו.

המגנט שהחזיק אותו היה בצורת תפוח, ממתנה של ראש השנה מהסמינר. פעם אחת, כשפתחתי את המקרר מהר, הוא נפל, והציור גלש לרצפה, ויוספי הרים אותו לפניי, והחזיר, ויישר, ולחץ על המגנט עם האגודל עד שהיה בטוח.

בכל בוקר, כשהכנתי כריכים, הוא היה מולי. שתי ערים ודרך. ובכל ערב, כשמנחם חזר ושתה מים, ראיתי אותו מסתכל, רגע קצר, על הריבוע הקטן ליד הילד בנתיבות. אף פעם לא שאל שוב. אבל אחרי כמה ימים שמתי לב שהמגנט בצורת תפוח הוחלף במגנט חזק יותר, שחור, מהארון שלו בחדר העבודה. שהציור לא ייפול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *