חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שבעים

האור במטבח עשה את שלו.

אחרי חצי שעה, אולי יותר, דלת המרפסת נפתחה, ומנחם הציץ פנימה. הוא ראה אותי יושבת ליד השולחן, עם כוס תה משלי שהתקררה מזמן, ועם מחברת פתוחה שלא כתבתי בה כלום.

"את ערה", הוא אמר.

"כן".

הוא היסס. "רוצה לבוא? לא קר. כמעט לא".

לקחתי את הצעיף מהקולב ויצאתי.

המרפסת שלנו קטנה. שני כיסאות פלסטיק, עציץ של גרניום שאמא שלי הביאה ושכמעט מת בחורף, וחבל כביסה ריק. מתחתינו החצר, עם האופניים של יהודה נשענים על הקיר, עם המדבקה של האריה שהבהבה באור של הפנס. מעבר לחצר, הרחוב, ומעבר לרחוב, הגגות של השכונה, ומעבר להם, רחוק, האורות של העיר.

התיישבתי. הוא התיישב לידי. הכוס שלו הייתה ריקה.

הכיסא היה קר ולח מהטל. משכתי את הצעיף על הכתפיים. מנחם לא שם לב לקור. הוא ישב עם הגב זקוף, עם הידיים על הברכיים, כמו בשיעור, כמו מי שמחכה שמישהו יתחיל. ריח של גרניום עלה מהעציץ, ריח חריף, ירוק, של אמא שלי.

שתקנו. מלמטה עלו קולות של משפחה בקומה הראשונה שגמרה ארוחה מאוחרת. מישהו צחק. ילד בכה קצת ונרגע.

"היד שלו", אמר מנחם פתאום.

"אני יודעת", אמרתי.

"ראית?"

"ראיתי".

הוא הנהן. הוא סובב את הכוס הריקה בין הידיים.

"בהתחלה חשבתי שזה מקרה", הוא אמר. "שילדים עושים דברים כאלה. אבל זה לא היה סתם. זה היה בדיוק… בדיוק…" הוא עצר. "בלוויה של הרב, הוא עשה לי את זה. יהודה. בן שלוש. את זוכרת?"

"אני זוכרת".

"לא חשבתי על זה שנים. ופתאום, בגלל כוס מים". הוא צחק צחוק קטן. "כוס מים".

"כוס מים", חזרתי. "ויד אחת".

"יד אחת", הוא אמר. "את יודעת מה הכי מפחיד? שהרגשתי את היד של יהודה. ממש. הגודל, החום, הכל. ואז הסתכלתי, וזה היה יוסף. והיה לי רגע, רגע אחד, שלא ידעתי מי מהם אני רוצה שזה יהיה".

הוא השתתק, כאילו נבהל ממה שאמר.

"זה לא בסדר", הוא לחש. "אסור להרגיש ככה".

"מותר", אמרתי. "זה רק רגע".

שתקנו שוב. הרוח עברה בגרניום, והזיזה את העלים.

"הני", הוא אמר. והקול שלו היה אחר. הקול שבו הוא אומר דברים שהוא חשב עליהם הרבה זמן, וסידר אותם בראש, ועכשיו הוא מוציא אותם אחד אחד, כמו ספרים מארון. "אני רוצה להגיד לך משהו. ואני לא רוצה שתעני. רק שתשמעי".

"בסדר".

הוא הניח את הכוס על הרצפה. שילב ידיים. הסתכל על האורות הרחוקים.

"הוא היה הילד שלי שש שנים", הוא אמר. "שש שנים. אני יודע מה הבדיקות אמרו. אני יודע מה הרב אמר. אני יודע שיוסף הוא הבן שלי, מהדם, מהגוף, מהכל. ואני אוהב את יוסף. אני מתחיל לאהוב אותו כל יום יותר. הוא כמוני, את אומרת, ואת צודקת. אני רואה את עצמי בו, וזה מפחיד, וזה יפה".

הוא נשם.

"אבל הוא היה הילד שלי שש שנים", הוא חזר. "יהודה. הוא היה הילד שלי כשהוא נולד, והחזקתי אותו בבית החולים, והוא היה כל כך קטן שפחדתי לשבור אותו. הוא היה הילד שלי כשאמר 'אבא' בפעם הראשונה, ואת היית בטוחה שהוא יגיד 'אמא' קודם, והתערבנו על עוגה. הוא היה הילד שלי כשנפל מהאופניים ואמרתי לו 'גיבורים קמים'. הוא היה הילד שלי בכל ליל שבת, מתחת לידיים".

הוא הפסיק. נשם.

"וחשבתי", הוא אמר, וקולו ירד, "חשבתי שזה יעבור. שזה כמו… כמו מעבר דירה. שבהתחלה מתגעגעים לדירה הישנה, ואחר כך מתרגלים. שהלב מתאים את עצמו. שהוא ילך לנתיבות, ויוסף יבוא, ותוך כמה חודשים הכל יסתדר, וזה יהיה כמו שצריך. ככה היה נראה לי הגיוני. ככה אמרתי לכולם. לך, לגילת, לרב, לדוד".

הוא הסתובב אליי. בפעם הראשונה מאז שישבנו, הוא הסתכל עליי ישר.

"אני לא חשבתי שזה יישאר בי ככה", הוא אמר.

המשפט נשאר תלוי באוויר בינינו, קטן ופשוט, כמו אבן שזורקים לבאר ומחכים לשמוע את המים.

לא עניתי. הוא ביקש שלא אענה. אבל הושטתי את היד שלי, ושמתי אותה על היד שלו, על משענת הכיסא. ולחצתי. פעם אחת.

הוא הסתכל על היד שלי. ואחר כך עליי. ואחר כך, לאט, הוא חייך. חיוך שבור לגמרי, וגם שלם לגמרי.

"גם את", הוא אמר.

"גם אני".

"מאיפה כולם לומדים את זה?"

"אני חושבת שיהודה לימד אותנו", אמרתי. "ואנחנו לימדנו את יוספי, בלי לדעת. ואולי דוד ואבישג לימדו אותו קודם. אולי זה עובר בבתים כמו ניגון".

הוא חשב על זה. "כמו ניגון", הוא חזר.

ישבנו עוד הרבה זמן. הידיים שלנו נשארו ככה, על המשענת, בין שני הכיסאות. הקומה הראשונה נרדמה. הרחוב נהיה שקט. רק פנס אחד הבהב, כמו שהוא מהבהב מאז שעברנו לכאן, ואף אחד מהעירייה לא מתקן.

"אני לא יודע מה לעשות עם זה", אמר מנחם לבסוף. "עם הגעגוע. אני לא יודע איפה לשים אותו. בתורה אין פרק על זה. בגמרא אין סוגיה. שאלתי את הרב. הרב אמר לי 'געגוע זו אהבה שאין לה כתובת'. ואני שאלתי, אז מה עושים? והוא אמר, 'מוצאים לה כתובת'".

"מוצאים לה כתובת", חזרתי.

המילים נכנסו לי לגוף כמו מים קרים. כתובת. הרב שלו לא ידע. הוא לא יכול היה לדעת. הוא אמר משל, כמו שרבנים אומרים, ומנחם הביא את המשל הביתה, למרפסת, ושם אותו בינינו על המשענת. והמשל, בלי שאף אחד התכוון, היה פשוט האמת.

הלב שלי דפק.

כתובת. יש לי כתובת. רשומה על הדף האחורי של מחברת המבחנים, מעל שני קווים.

"מנחם", אמרתי.

"מה?"

פתחתי את הפה. הייתי קרובה כל כך. המילים עמדו על הלשון: יש כתובת. אני כותבת אליה. אני כותבת אליו. יש תמונה, יש סרטון, יש פתק עם "שחכתי".

"כלום", אמרתי. "רק… תודה שסיפרת לי".

הוא הנהן. "תודה שהקשבת".

קמנו. נכנסנו. הוא סגר את דלת המרפסת, ונעל, ובדק פעמיים, כמו תמיד.

במסדרון, לפני שנכנסנו לחדר, הוא עצר ליד הדלת של יוספי, והציץ פנימה. הילד ישן על הגב, עם השמיכה בועטה הצידה, עם רגל אחת בחוץ.

מנחם נכנס. הרים את השמיכה. לא תחב אותה. רק פרש אותה בעדינות, כמו שיוספי אוהב. בלי כלא.

הוא עשה את זה לאט, בשתי ידיים, כמו שמרימים פרוכת.

יצא.

"למדתי", הוא לחש.

הוא אמר את זה כמו בחור שמסיים מסכת. בשקט, בגאווה, ובקצת פחד, שמא יתברר שלא באמת.

"ראיתי", לחשתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *