דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 69: השיחה

"אני צריך את הטלפון," אמר בן.

"אני צריך את הטלפון," אמר בן.

זהבה הרימה את הראש מהשולחן. היא ישבה במשרד, מוקפת בטפסים, בטבלאות של גביע הגלים, ובשלוש כוסות קפה, כולן ריקות. על הקיר מאחוריה היו תלויות כל המשרוקיות שלה, כל אחת על וו משלה, כמו אוסף של כלי נשק קטנים: הכסופה, האדומה, של העץ, של הדג, שכבר לא עבדה על האדמירלית, והפליז של הבוקר.

"יש לך טלפון," היא אמרה.

"אני צריך את הטלפון של המשרד," אמר בן. "המספר של המחנה."

זהבה הסתכלה עליו. הוא עמד בפתח, עם הידיים בכיסים, עם הסנטר למעלה, בדיוק כמו בפעם הקודמת שהוא עמד פה, אחרי החלון. רק שהפעם, משהו בכתפיים שלו היה אחר. פחות כמו מישהו שהולך להוצאה להורג. יותר כמו מישהו שהולך לבעוט פנדל.

"למי?" היא שאלה.

"לאבא שלי," אמר בן. "בברלין. מהטלפון שלי הוא לא עונה. אולי ממספר שהוא לא מכיר הוא יענה."

זהבה שתקה רגע ארוך. ואז היא קמה, לקחה את כוסות הקפה הריקות, את שלושתן, ואת המגפון.

"חיוג לחו"ל זה אפס אפס," היא אמרה. "אני צריכה ללכת לבדוק משהו. משהו ארוך. ליד האגם. בערך רבע שעה." היא עצרה בדלת. "הדלת נסגרת מבפנים, אם רוצים."

והיא יצאה.

בן נשאר לבד.

הוא לא חייג מיד. הוא עמד באמצע המשרד והסתכל מסביב, כמו מי שנכנס לחדר של מישהו אחר ולא יודע איפה לשים את הידיים. על הקיר, ליד המשרוקיות, היה לוח שעם ענק, ועליו תמונות. הרבה תמונות. של כל הקיצים של המחנה, מכל השנים, חלקן כבר צהובות, עם פינות מקופלות.

בתמונה אחת, ישנה מאוד, עמד אוהל ירוק. בן הכיר אותו מיד. האוהל מאלף תשע מאות שמונים ושבע. האוהל שנפל על דניאל שלוש פעמים, ועשה ממנו מלפפון. בתמונה הוא עמד ישר וגאה, ולידו עמדה ילדה רזה עם שתי צמות ועם משרוקית אחת, קטנה, על החוט. היא עשתה פרצוף רציני מאוד, כמו מי שכבר אז ידעה שיום אחד תהיה לה שרשרת של שש.

בתמונה אחרת, ממש חדשה, היו כל הגרביים הרטובות, מיום המשפחות, רטובים עד העצם, ובפינה, קטן, בן עצמו. הוא לא זכר שמישהו צילם. הוא נראה בתמונה כועס, עם הסנטר למעלה ועם הידיים בכיסים. אבל הוא עמד ליד דניאל.

בן הסתכל על התמונה הזאת הרבה זמן. ואז התיישב בכיסא של זהבה, שחרק כמו הארגז של שמעון, ומשך אליו את הטלפון.

* * *

בחוץ, על המדרגה של המשרד, ישב דניאל.

הוא לא תכנן לשבת שם. הוא ראה את בן הולך מהמטבח לכיוון המשרד, עם הפנים של אחרי הג'לי, וההליכה של לפני משהו, ופשוט הלך אחריו. במרחק. כמו שהולכים אחרי חתול שאתה לא רוצה שיברח.

כשזהבה יצאה, היא ראתה אותו. היא לא אמרה כלום. היא רק נתנה לו את אחת מכוסות הקפה הריקות, משום מה, והמשיכה ללכת.

דניאל ישב עם כוס קפה ריקה ביד, והקשיב.

הקירות של המשרד היו דקים. אבל לא מספיק דקים כדי לשמוע מילים. רק קול. הקול של בן, מתחיל, ועוצר, ומתחיל שוב. ודניאל עשה את מה שלמד מיואב, לפני שנתיים, על החוף של בת ים: הוא לא נכנס. הוא לא שאל. הוא רק שמר על הכפכפים.

במקרה הזה, הכפכפים היו מדרגה. והוא שמר עליה.

* * *

בפנים, בן חייג.

אפס אפס. ארבע תשע. ואחר כך המספר, שהוא ידע בעל פה, כי הוא הסתכל עליו כל כך הרבה פעמים ברשימת אנשי הקשר, מתחת לתמונה של התינוק עם הכובע המפוספס.

צלצול. צלצול ארוך, מוזר, לא כמו בארץ. כמו טלפון שמצלצל בתוך מים.

צלצול שני.

בן כמעט ניתק. היד שלו כבר זזה. ואז, בצלצול השלישי, מישהו ענה.

"האלו?"

זה היה הקול של אבא שלו. בגרמנית, או בעברית עם מבטא של גרמנית, בן לא היה בטוח. אבל הקול שלו. אותו קול שאמר ברור. החתול על האגרטל. אותו קול שצעק יאללה מכבי בבלומפילד, כשבן היה בן שבע ולבש צעיף גדול מדי.

"אבא," אמר בן. "זה אני."

שקט. שקט ארוך מדי.

"בן?" אמר רוני. "בן! מה… מאיפה אתה מתקשר? זה מספר מוזר. משהו קרה? אתה בסדר?"

"אני בסדר," אמר בן. "אני במחנה. על הכנרת. זה הטלפון של המחנה."

"אה. אה, טוב." רוני נשם. בן שמע את זה, את הנשימה של מי שנבהל לשנייה, ונרגע. "אמא אמרה משהו על מחנה. איך שם? חם?"

"חם," אמר בן.

ואז הוא שתק. כי כל המשפטים שהוא תרגל, בדרך מהמטבח, נעלמו. כמו מפית שנשרה בגשם.

אתה לא יכול לגרום למישהו להיות רעב.

"אבא," הוא אמר. "אני רוצה להגיד לך משהו. אתה לא צריך לענות. רק תקשיב."

"בן, זה לא ממש…"

"רק תקשיב," אמר בן. ובפעם הראשונה בחיים שלו, הקול שלו לא רעד כשהוא אמר את זה לאבא שלו.

ורוני שתק.

* * *

"לא באת לתחנה," אמר בן. "בכיתה ג'. כשנסעתי לבד באוטובוס. חיכיתי שעה. אמרת שתבוא, ולא באת. ואחר כך אמרת שאני הבנתי לא נכון."

"בן…"

"והאגרטל. של סבתא. זה לא הייתי אני. זה היה החתול. אמרתי לך, ואתה אמרת 'ברור. החתול.' בקול הזה. ואני הייתי בן שש." הוא נשם. "וכשבאת למשחק שלי, באת בדקה שבעים, ודיברת בטלפון כל הזמן. ואני הבקעתי. בדקה שמונים ושתיים. ואתה לא ראית."

בצד השני, מישהו התחיל לבכות. תינוק. בכי גבוה, חזק, של מי שאין לו עוד מילים. ואחריו קול של אישה, בגרמנית, רחוק. קתרין.

"בן, רגע, לאון…"

"ושלחתי לך הודעות," אמר בן, מהר, לפני שיאבד את זה. "שנה. ותמיד שני וי אפורים. וביום ההולדת שלי כתבת 'יום הולדת שמח' בתשע ארבעים ושתיים בלילה. בלי נקודה. כאילו אפילו נקודה זה יותר מדי."

הבכי התחזק. רוני אמר משהו בגרמנית, לא לבן. ואז חזר.

"בן, זה באמת לא זמן טוב. לאון לא ישן, וקתרין… תשמע, נדבר אחר כך. אני אתקשר. בסדר? אני מבטיח שאני אתקשר."

ובן הבין, באותו רגע, משהו שהוא לא הבין במשך שנה שלמה. אני אתקשר זה לא משפט. זה דלת שנסגרת בעדינות, כדי שלא תשמע אותה נטרקת.

"אתה לא תתקשר," אמר בן. לא בכעס. כמו מי שקורא תוצאה מהלוח. "וזה בסדר. לא התקשרתי כדי שתתקשר. התקשרתי כדי להגיד לך שזה לא היה בגללי. שום דבר מזה. לא האגרטל, ולא התחנה, ולא ברלין. חשבתי שאם הייתי יותר קל, היית נשאר. אבל זה לא נכון. אתה פשוט הלכת."

"בן, זה לא הוגן, אתה לא מבין את כל…"

"אולי אני לא מבין," אמר בן. "אבל אני לא חייב להבין. אני רק בן ארבע עשרה." הוא שתק. ואז הוסיף, כי זה היה נכון, ולא הייתה לו סיבה לא להגיד את זה: "יש לי פה אח. הוא משוער גרוע. הוא ישב כל הלילה על מדרגות בשבילי. אז אני בסדר. רציתי שתדע."

שקט. רק הבכי של לאון, ממשיך, רחוק, כמו גל שלא נגמר.

"אני צריך ללכת," אמר רוני. הקול שלו היה מוזר. אולי עייף. אולי משהו אחר. בן כבר לא היה צריך לדעת מה. "נדבר."

"ביי, אבא," אמר בן.

והקו נותק.

* * *

בן ישב עוד רגע מול הטלפון של המשרד. השפופרת הייתה חמה ביד שלו, ורטובה קצת. הוא הניח אותה בחזרה, לאט, כמו שמניחים משהו שבור.

הוא חיכה שיבוא הכאב. הוא תמיד בא. אחרי כל שני וי אפורים, אחרי כל תמונה של לאון, אחרי יום הולדת שמח בלי נקודה. הכאב תמיד בא, כמו גל, והפיל אותו, והוא היה קם כועס על כל העולם, ובועט בדברים.

הכאב בא. אבל הוא היה קטן יותר. כמו גל שמגיע לחוף אחרי שהוא כבר נשבר רחוק, בים, ונשאר ממנו רק קצף. הוא הרטיב לו את הרגליים. הוא לא הפיל אותו.

ומתחת לכאב, הייתה עוד הרגשה, משונה, שבן לא הכיר. היא הייתה קלה. כמו אחרי שמורידים תיק כבד מהגב, אחרי טיול ארוך, והכתפיים לא מאמינות שהן יכולות לעלות למעלה.

אתה יכול רק להפסיק לבשל.

הוא הפסיק. הוא פשוט הפסיק.

* * *

כשבן יצא, דניאל עדיין ישב על המדרגה, עם כוס הקפה הריקה של זהבה ביד.

בן נעצר. הוא הסתכל על דניאל. דניאל הסתכל על הכוס.

"כמה זמן אתה פה?" שאל בן.

"קצת," אמר דניאל.

"שמעת?"

"רק קול," אמר דניאל. "לא מילים. הקירות עבים." זה היה שקר קטן. הקירות היו דקים. אבל המילים באמת לא עברו, ודניאל החליט שזה מספיק קרוב לאמת.

בן התיישב על המדרגה. לא שני מטרים ממנו. גם לא מטר. בערך חצי מטר. דניאל לא אמר כלום על זה, אבל נדב, אילו היה שם, היה מסמן את זה בגרף.

הם ישבו. מהמגרש נשמעו צעקות, ומישהו גרר שקים, וגילי ניסה מגפון של זהבה ונבהל מהקול של עצמו.

"זה הלך טוב?" שאל דניאל לבסוף.

"לא," אמר בן.

דניאל הנהן. הוא לא שאל עוד. הוא חיכה.

"אתה בסדר?" הוא שאל אחרי רגע.

בן חשב על זה. באמת חשב. על הכאב שהיה קטן. על הקלות שמתחת. על התינוק שבוכה בברלין, שהוא אף פעם לא יראה, ושאולי, יום אחד, גם הוא יחכה בתחנה של אוטובוס.

"…כן," הוא אמר. ואז, בהפתעה, כמו מי שמגלה שאיבד שן ולא כאב לו: "מוזר."

"מוזר טוב?"

"לא יודע. מוזר."

דניאל הושיט לו את כוס הקפה הריקה.

"מה זה?" שאל בן.

"זהבה נתנה לי," אמר דניאל. "אין לי מושג למה. אולי זה פרס."

בן לקח את הכוס. הוא הסתכל לתוכה. היא הייתה ריקה לגמרי, עם טבעת חומה בתחתית. הוא התחיל לצחוק. לא חזק. צחוק קטן, עייף, שיצא מהאף. ודניאל צחק איתו, ושניהם ישבו על המדרגה של המשרד וצחקו על כוס קפה ריקה, בלי שאף אחד מהם הבין למה זה מצחיק, וזה היה מצחיק מאוד.

מרחוק, ליד האגם, זהבה ראתה אותם. היא לא התקרבה. היא רק הורידה את המגפון, ומחקה משהו בעין, ואמרה לעצמה שזה בגלל השמש.

"ארבע," אמר דניאל, כשהם נרגעו. "מרוץ שקים. נדב אומר שיש לו תיאוריה אווירודינמית."

"נדב תמיד אומר שיש לו תיאוריה."

"הפעם היא כוללת שרטוט."

"של מה?"

"של גרב," אמר דניאל. "עם כנפיים. אני לא שאלתי יותר מזה. אני ממליץ גם לך לא לשאול."

בן קם. הוא השאיר את הכוס על המדרגה, בשביל זהבה. ואז, אחרי רגע, הרים אותה בחזרה, ולקח אותה איתו. הוא לא ידע למה. אבל משהו אמר לו שזה מסוג הדברים ששומרים.

מה שקורה במחנה פרק 69: השיחה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין