הטקס נקבע לתשע בבוקר, וליבי התעקשה שיהיה טקס.
"אי אפשר סתם למחוק שם מלוח," היא הסבירה, כשכולם התאספו בחדר 17. "זה רגע היסטורי. בסרטים, ברגעים כאלה, יש מוזיקה. ומישהו נואם. ומישהו בוכה."
"אני לא בוכה," אמרה גרטה.
"אני אבכה," הציעה ליבי. "אין לי בעיה. אני יכולה לבכות בתוך שלוש שניות. רוצים לראות?"
"לא," אמרו כולם.
גרטה עמדה מול הלוח, עם הטוש האדום, כמו שופטת עם פטיש. על הלוח, בצד ימין, עוד היה הפתק הוורוד הישן, עם השם "בני קפלן", ומתחתיו, מחובר בחוט אדום דהוי, כל מה שהיה פעם ראיה: הצילום של היומן, הטופס, התמונה מהמסדרון. חוטים שהלכו לשום מקום.
ואז הדלת נפתחה, ובני עצמו נכנס, עם חולצה תכולה ועם פנים חגיגיות מאוד.
"שמעתי שיש טקס," הוא אמר. "אני רוצה למחוק בעצמי."
גרטה היססה. אחר כך, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הלוח, היא הושיטה למישהו אחר את הטוש האדום.
בני לקח אותו בשתי ידיים, כמו לפיד אולימפי. הוא ניגש ללוח. הוא הרים את הטוש. והוא ניסה להסיר את המכסה.
המכסה לא זז.
הוא משך. הוא סובב. הוא ניסה עם השיניים. לוקאס הציע לעזור, והושיט יד, ובני סירב בגבורה, ומשך שוב, והמכסה נורה פתאום מהטוש, עף על פני החדר, פגע בתקרה, ונחת בדיוק בתוך הספל של ג'ס.
ליבי תופפה על השידה תיפוף של סרט מתח. בני הניח את הטוש על השם שלו, ועשה קו אחד, ארוך, אדום, עבה, מהקצה עד הקצה. ואחר כך, ליתר ביטחון, עוד אחד, בצורת איקס.
"נו," הוא אמר, ונסוג צעד אחורה, והסתכל על השם המחוק שלו כמו שמסתכלים על ציור במוזיאון. "אני חייב להגיד, אני נראה הרבה יותר טוב ככה."
"אני רוצה לנאום," הודיע בני, וכחכח. "חברים, בלשים, אחייניות. לפני שבועיים הייתי החשוד מספר אחת בווינה. היום אני רק דוד. ואני רוצה להגיד שזה היה כבוד. לא נעים. אבל כבוד." הוא החזיר לגרטה את הטוש. "ואם תצטרכו פעם עוד חשוד, אני זמין. אני מכיר את התפקיד."
תום, שעמד בפתח, שאל אם גם הוא יכול להיות חשוד, רק לקצת, כי זה נשמע מעניין. גרטה אמרה לו שקודם הוא צריך לעשות משהו חשוד. תום חשב, והלך לחדר של ההורים, וחזר אחרי דקה עם הפנים מרוחות בשוקולד, ושאל אם זה מספיק.
כולם מחאו כפיים. ליבי בכתה, כמו שהבטיחה, בתוך שלוש שניות. ג'ס דגה את המכסה מהספל עם כפית, והודיעה שהיא לא שותה את זה יותר.
* * *
אחרי הטקס, הלוח נראה ריק בצורה מוזרה.
בצד ימין, איפה שהייתה פעם השמש האדומה, נשאר שם מחוק. ובאמצע, מתחת לחוק הראשון, היו שלושה פתקים ורודים, עם שלושה שמות קוד: השכנה. העכבר. המצלמה.
"שלושה," אמרה גרטה. "צריך לצמצם."
"איך מצמצמים?" שאלה אלה.
"שואלים," אמרה נועה, ונגעה בחוק הראשון, כאילו כדי לוודא שהוא עוד שם.
"את מי?"
וכמו בתשובה, נשמעה דפיקה בדלת, ומלמטה, מהמדרגות, עלה ריח של חמאה ושל וניל ושל משהו נוסף, חמצמץ, שאלה כבר הכירה. ריח של סוכריות לימון.
* * *
מרגרטה באה עם שתי שקיות. באחת היו עוגיות ירח, מסודרות בעיגולים, כמו תמיד. בשנייה היו סוכריות לימון, ארוזות בנייר שקוף, עם סרט צהוב לכל אחד.
"לבלשים הכי אמיצים בווינה," היא אמרה, וחייכה את החיוך הרך שלה, והמשקפיים על השרשרת קפצו לה על החזה. "שמעתי מה קרה עם הדוד המסכן. אוי, איזה סיפור. איזה מזל שהכול הסתדר."
"הוא בסדר," אמרה נועה. "הוא אפילו מחק את עצמו בעצמו."
"איזה איש מתוק," אמרה מרגרטה. "תמיד אמרתי שהוא נראה איש מתוק." היא התיישבה על קצה המיטה של ליבי, והסתכלה על הלוח, ועל השם המחוק, ועל שלושת הפתקים הוורודים. העיניים שלה עצרו על כל אחד מהם רגע, כמו מי שקוראת תפריט.
"המקורות?" שאלה ג'ס. "של היומן והטופס? מצאת אותם?"
מרגרטה הנידה בראש בעצב. "נעלמו, יקירה. כאילו בלעה אותם האדמה. ביקשתי שוב מהר גרובר, והוא צעק עליי שאני מבזבזת לו את הזמן."
"הר גרובר," אמרה אלה, והצביעה על הפתק של העכבר. "אנחנו חושבים שאולי זה הוא."
מרגרטה הסתכלה על הפתק. ואז, להפתעת כולם, היא צחקה. צחוק קטן, מתגלגל, כמו של סבתא ששומעת שהנכד חושב שיש מפלצת מתחת למיטה.
"גרובר? אוי, יקירה, לא. גרובר הוא זקן רגזן, זה נכון. אבל באותו לילה? בלילה של הסערה? היה הפסקת חשמל. המעליות לא עבדו עד הבוקר." היא טפחה על הברך שלה. "ולגרובר יש ברכיים כמו שלי, רק יותר גרועות. הוא יושב במרתף, מתחת לחדר הכביסה, וכדי לעלות לקומה השלישית הוא צריך מעלית. אף פעם לא ראיתי אותו על מדרגות. אף פעם. הוא לא היה יכול להגיע למחלקה שלנו גם אם היו משלמים לו מיליון."
גרטה הסתכלה עליה, ואחר כך על הפתק. היא לא מחקה אותו. אבל היא הזיזה אותו, לאט, לפינה של הלוח, ומתחתיו כתבה, באותיות קטנות: "לא עולה במדרגות?"
ג'ס כבר בדקה בטלפון, בארכיון של עיתון וינאי ישן, ואישרה שבלילה ההוא באמת הייתה הפסקת חשמל בכל הרובע, מאחת עשרה בלילה ועד הבוקר. "לפחות זה נכון," היא אמרה, וסגרה את הטלפון.
"נשארו שניים," אמרה ליבי, בקול של קריינית. "הצלם. והרופאה."
מרגרטה לקחה עוגייה מהשקית, והושיטה אותה ללוקאס, שלקח אותה בלי לחשוב. "הרופאה," היא אמרה, והקול שלה נעשה פתאום קצת יותר נמוך, כמו מי שמספרת סוד שהיא לא בטוחה שמותר לה. "אתם יודעים, יש משהו שלא סיפרתי לכם. כי לא חשבתי שזה חשוב. אבל עכשיו, כשאני רואה את הלוח…"
כולם התקרבו. אפילו לוקאס הפסיק ללעוס.
"באותו לילה," אמרה מרגרטה, "ד"ר פוקס לא הייתה בתורנות. היא בכלל לא הייתה אמורה להיות בבית החולים. ובכל זאת, ראיתי אותה נכנסת לחדר של אמא שלך, נועה. באמצע הלילה. בלי שאף אחד קרא לה." היא עשתה תנועה קטנה עם היד, כאילו מבריחה זבוב. "אבל אולי זה כלום. היא תמיד הייתה מוזרה, הרופאה הזאת. קרה. סגורה. לא אהבה אנשים. ו…" היא היססה. "והיא גרה ממש ליד המשפחה שלכם באותה שנה. בבית ממול. אז אולי היא סתם רצתה לבדוק את השכנה."
נועה הרגישה משהו קר עובר לה בגב. כי זה בדיוק מה שאמא אמרה. "באה לבדוק את השכנה ההרה." ועמדה עשר דקות מול המקרר עם הגלויות.
"למה לא סיפרת קודם?" שאלה גרטה. בשקט. בלי האשמה. רק בקול של מי שאוספת נתונים.
"כי לא רציתי להאשים אף אחד," אמרה מרגרטה, ושמה יד על הלב. "היא רופאה. ואני רק אחות. ואחות לא מדברת רע על רופאים. ככה חינכו אותנו, פעם." היא קמה, ויישרה את החצאית. "אבל אתם ילדים חכמים. אתם תחליטו לבד." ובדלת היא הסתובבה, והוסיפה: "ורק… אל תגידו להורים שאני אמרתי. בסדר? אני לא רוצה צרות."
והיא הלכה, ומאחוריה נשאר ריח של לימון ושל וניל, ושקט מלא מחשבות.
* * *
"החשודה הבאה," אמרה ליבי, ונשמעה כמעט שמחה.
"אל תשמחי," אמרה נועה. "בפעם האחרונה ששמחנו, עוגה עפה."
גרטה כבר עמדה מול הלוח. היא הורידה את הפתק הוורוד של השכנה, ותלתה אותו באמצע, במקום שבו היה פעם בני. ומתחתיו, בכתב מסודר, רשמה: "נכנסה לחדר 312 לא בתורנות. ראתה את הגלויות. גרה ממול."
לוקאס, שעדיין החזיק את העוגייה של מרגרטה, הסתכל עליה בחשדנות. לא על העוגייה. על הדלת שמרגרטה יצאה ממנה.
"היא שוב לא אכלה," הוא אמר.
"מי?"
"מרגרטה. היא הביאה ארבעים עוגיות, ונתנה לכל אחד, ולא אכלה אף אחת. אף פעם היא לא אוכלת אותן." הוא הניד בראש בצער עמוק, כמו מי שמדבר על טרגדיה. "איך אפשר לאפות עוגיות כאלה ולא לאכול אותן? זה לא טבעי."
"אולי היא בדיאטה," הציעה ליבי.
"אולי היא אופה לאחרים," אמרה אלה. "כמו דודה קלרה. דודה קלרה אף פעם לא אוכלת מה שהיא אופה. היא אומרת שאופים אוכלים בעיניים."
לוקאס חשב על זה, והנהן לאט, ונראה מרוצה מההסבר. ואז אכל את העוגייה, ואת זו של ליבי, שלא רצתה.
גרטה לא אמרה כלום. אבל היא פתחה את המחברת הירוקה, ובעמוד שאף אחד לא ראה, רשמה שורה אחת קטנה, בלי לדעת למה: "לא אוכלת את העוגיות שלה."
* * *
בערב, אחרי ארוחת הערב, נועה ואלה ירדו לשאול את שירה. כי החוק אומר לשאול.
שירה ישבה בגינה עם אדם, מתחת לעץ התפוחים, וכשהן שאלו על ד"ר פוקס, היא עשתה את אותו פרצוף מהפעם הקודמת. פרצוף של תרופה מרה.
"אני לא אהבתי אותה אף פעם," היא אמרה. "אני יודעת שזה לא יפה להגיד. אבל היא הייתה… קפדנית. כמו מורה למתמטיקה שמסתובבת עם סרגל. פעם היא ראתה אותי סוחבת שקיות מהסופר, בחודש השמיני, והיא עצרה אותי באמצע הרחוב, ולקחה לי את השקיות מהידיים, ואמרה לי שאני 'מתנהגת כמו ילדה' ושאני 'מסכנת את התינוקות'. ליד כל השכנים."
"היא סחבה לך את השקיות?" שאלה אלה.
"עד הדלת," הודתה שירה. "בלי להגיד מילה. ואז הלכה."
אדם, שעד אז שתק, כחכח. "והיה גם הספר," הוא אמר.
"איזה ספר?" שאלה נועה.
"יום אחד מצאנו על השטיח מול הדלת ספר. 'מדריך להורים לתאומים'. בגרמנית. בלי פתק. בלי כלום." אדם משך בכתפיים. "ידענו שזה ממנה, כי היא היחידה בבניין שקראה ספרים על תינוקות. שירה אמרה שזה מפחיד."
"זה היה מפחיד!" אמרה שירה. "מי משאיר ספרים לאנשים בלי פתק?"
"מישהו שלא יודע איך לדבר," אמר אדם בשקט.
שירה הסתכלה עליו רגע, בהפתעה, כאילו לא חשבה על זה ככה אף פעם. ואחר כך הנידה בראש. "לא," היא אמרה. "היא פשוט הייתה מוזרה. ובלילה ההוא היא הייתה שם. זה כל מה שאני יודעת."
התאומות עלו בחזרה למעלה, לאט, מדרגה אחרי מדרגה.
"אז מה היא?" שאלה אלה. "רעה, או מוזרה?"
"אולי שניהם," אמרה נועה.
"אולי אף אחד מהם," אמרה אלה.
נועה עצרה על המדרגה. "בפעם הקודמת," היא אמרה לאט, "היינו בטוחים. והיינו טועים."
"אז הפעם," אמרה אלה, "נהיה בטוחים רק אחרי שנשאל."
הן נכנסו לחדר 17. גרטה כבר עמדה ליד הלוח, עם החוט האדום, ובתחתית הפתק של השכנה הוסיפה שתי שורות חדשות: "לקחה לשירה את השקיות." "השאירה ספר על תאומים."
ואחר כך, אחרי מחשבה ארוכה, מתחה חוט אדום מהפתק של השכנה, אל מעבר לקצה הלוח, אל מפה של וינה שג'ס הדביקה על הקיר. אל רחוב אחד קטן, עם עיגול בעט.
"מחר," אמרה גרטה, "אנחנו הולכים לראות איפה היא גרה."