את חדר האוכל של מחנה גלים ירוקים בנה מישהו שהאמין שאי אפשר לשים בתקרה יותר מדי מאווררים. היו שם אחד עשר, וכולם הסתובבו במהירויות שונות, כך שהמפיות על השולחנות הארוכים רעדו כל הזמן, כמו חיות לבנות קטנות ששמעו חדשות רעות.
בקצה האולם, ליד האשנב של המטבח, היה תלוי לוח גיר. מישהו כתב עליו באותיות גדולות ומלאות אהבה:
הערב:
שניצל ההזדמנות השנייה
אורז שעשה כמיטב יכולתו
סלט של חרטה קלה
קינוח: הפתעה (גם בשבילי)
"זה שמעון," אמר נדב, והחליק את המגש שלו לשולחן ליד דניאל. "הטבח. הוא נותן שמות לכל דבר. בשנה שעברה היה מרק שנקרא 'אל תשאלו מה יש בי'. אף אחד לא שאל. זה היה המרק הכי טוב שאכלתי בחיים."
מאחורי האשנב עמד איש ענק עם שפם אפור ועם סינר שהיה כתוב עליו "אני לא צועק, אני מבשל". הוא נופף במרית לעבר האולם, כמו מנצח שמברך את התזמורת.
אלון התיישב בצד השני של דניאל בלי מילה, לקח שלושה שניצלים, הסתכל עליהם, ולקח רביעי. לדניאל היה נדמה שזאת הדרך של אלון להגיד שלום.
השניצל התברר כמעולה. דניאל היה באמצע ההזדמנות השנייה שלו, כשנערה עם ספר מתחת לזרוע צנחה על הכיסא מולו והסתכלה עליו כמו שמסתכלים על מוצג במוזיאון.
"אז זה הבחור מהאווז," אמרה. "חשבתי שהוא יהיה יותר גבוה. בסרטון הוא נראה יותר גבוה."
"כי עמדתי על אוטו," אמר דניאל.
"נכון," אמרה הנערה. "האוטו הוסיף לך בערך מטר של כבוד." היא הושיטה יד. "שירה. התאומה של נדב. אני הגדולה."
"בארבע דקות," אמר נדב.
"ארבע דקות שבהן הייתי בת יחידה," אמרה שירה. "אלה היו ארבע הדקות הכי טובות בחיים שלי." היא פתחה את הספר, רומן עבה עם דרקון על הכריכה, והעמידה אותו על המלחייה. "אל תיקח את זה אישית. אני קוראת בזמן האוכל. אנשים זה בסדר, אבל ספרים לא לועסים עם פה פתוח."
אלון, עם פה סגור היטב, הנהן בהסכמה.
החברה החמישית בשולחן הגיעה כמו מזג אוויר. היא הייתה קטנה וזריזה, עם קוקו גבוה, משקפיים עגולים ופאוץ' על המותניים, ועוד לפני שהתיישבה הוציאה ממנו מכונה צהובה קטנה שתקתקה, זמזמה ופלטה פס של נייר דביק.
"היי! אני ליהי! אני בצריף אנפה עם שירה, היא לא סיפרה לי עליכם כלום, וזה אומר שהיא מחבבת אתכם." טיק, זמזום. היא הדביקה מדבקה על הכוס של דניאל. היה כתוב עליה "דניאל". טיק, זמזום. "אלון". טיק, זמזום. "נדב". "ככה אף אחד לא מתבלבל בכוסות. חיידקים זה דבר אמיתי. ואגב, כבר הכנתי רשימה של כל מה ששווה לעשות בשלושה שבועות. יש בה ארבעים ושניים סעיפים, ואנחנו עושים את כולם."
"אנחנו?" שאל דניאל.
"אנחנו," אמרה ליהי, כאילו זה מובן מאליו. היא תקתקה שוב והדביקה מדבקה על השולחן עצמו: "השולחן שלנו".
דניאל הסתכל עליהם: נדב מסביר לשירה למה האדמירל הוא מבחינה טכנית פושע מלחמה, אלון על השניצל הרביעי, ליהי מדביקה מדבקה על המלחייה. זה לקח בערך עשר דקות. בבית לקח לו חצי שנה ללמוד איך קוראים לילד שיושב לידו במתמטיקה. הוא הרגיש שמשהו בחזה שלו משתחרר, קשר שהוא לא ידע שהוא סוחב מאז הבוקר.
אולי מחנה של חנונים, חשב, זה פשוט מחנה שבו אנשים אומרים מה שהם חושבים.
* * *
בצד השני של האולם, בשולחן של צריף שפמנון, בן הופיע.
דניאל לא היה צריך לשמוע כדי לדעת מה זה. בן עמד על הספסל, נפנף בידיים, ורץ במעגל קטן ומבוהל סביב אוטו דמיוני, בזמן שעומר צפצף כמו אווז ורועי צחק עם הסנטר על כף היד. אפילו שחר, ילד רחב ושתקן שנראה כמו מקרר קטן עם תספורת, רעד מצחוק.
בסוף ההופעה בן קפץ על הספסל, תפס את החזה וצעק בקול גבוה ורועד, "הצילו! אלוף שייט מותקף על ידי עוף!"
השולחן של שפמנון התפוצץ.
ואז בן הציץ אל הצד השני של האולם, רק לשנייה, כדי לבדוק שדניאל ראה. דניאל ראה. בן נראה מרוצה, כמו מי שהבקיע גול ורוצה לוודא שהשוער של הקבוצה השנייה שם לב.
"השכן שלך," אמרה שירה בלי להרים את העיניים מהספר, "מאוד מוכשר."
"יש לו כישרון," הסכים דניאל.
חמש דקות אחר כך עומר הופיע ליד השולחן שלהם, אדום לחיים וקצת מתנשף. "היי! סליחה! אני עומר! אתה השכן? החבר שלי אומר ששכנים חולקים, והוא אומר שאתה לא אוהב שוקו."
דניאל הסתכל על קרטון השוקו הקטן במגש שלו. הוא מאוד אהב שוקו. הוא הסתכל אל הצד השני של האולם. בן ישב בלי לזוז, עם פרצוף תמים לגמרי, ועל בן פרצוף תמים נראה חשוד יותר ממסכת סקי.
"תגיד לחבר שלך," אמר דניאל והושיט לו את הקרטון, "ששכנים גם מחזירים את הקשית."
"אוקיי!" אמר עומר ורץ, והקשית לא חזרה אף פעם.
* * *
זה התחיל בקול שנשמע כמו להקת ציפורים שגילתה מאפייה.
הדלתות של חדר האוכל נפתחו בבת אחת, וגל של ילדים קטנים, בערך תריסר, בני שמונה או תשע, מצריף שחף, נשפך פנימה. הם לא הלכו. הם הסתובבו במסלול, כמו ירחים סביב כוכב לכת. ובאמצע, צוחקת, הלכה נערה.
היא הייתה בת שש עשרה בערך, עם תלתלים כהים שנאספו לקוקו גבוה ומרושל, חולצת ג'ינס קשורה במותניים, והליכה של מישהי שהרצפה כבר חיכתה לה. ביד אחת החזיקה טלפון. ביד השנייה החזיקה יד של ילד רזה בן תשע בערך, שגרר תיק ענקי ונראה כאילו הוא רגיל להיות החצי הפחות מפורסם של כל דבר.
"מאיה! מאיה! תעשי את זה! תעשי את זה!" קראו הילדים של שחף בקצב.
הנערה עצרה, נעמדה בפוזה, הרימה גבה אחת, הטתה את הראש ואמרה בקול דרמטי, "אולי."
הילדים של שחף צרחו כאילו היא עשתה נס.
ליהי תפסה את היד של דניאל כל כך חזק שהמזלג כמעט נפל לו. "זאת מאיה אולי," היא לחשה. "זאת מאיה אולי. זאת מאיה אולי."
"אמרת," אמר דניאל.
"שני מיליון עוקבים," אמרה שירה, וסוף סוף הורידה את הספר. "היא עושה סרטונים שבהם היא מנסה דברים. 'אולי אני יודעת לגלוש. אולי אני יודעת להכין סושי. אולי אני יודעת לתקן אוטו.' היא לא יודעת לתקן אוטו. הסרטון הזה קיבל שמונה מיליון צפיות."
"אף פעם לא שמעתי עליה," אמר דניאל.
שלושה ראשים הסתובבו אליו בתדהמה. אלון המשיך לאכול, אבל אפילו הגבות שלו נראו מופתעות.
"איפה אתה גר?" שאלה ליהי.
"בעיקר במים," אמר דניאל.
הנערה, מאיה, הושיבה את אחיה הקטן ליד השולחן של שחף, עשתה לב בידיים מעל הראש שלו בשביל אחת הילדות שצילמה אותה, וצחקה צחוק גדול, בלי שום מבוכה. דניאל שם לב שהוא הפסיק ללעוס. הוא המשיך מהר, לפני שמישהו יבחין.
* * *
ואז דניאל ראה את הטלפון של בן.
הוא היה מונח על הספסל ליד הדלת, איפה שבן הניח אותו כדי להופיע בבלט האווזים. בן עבר לידו ולא שם לב. דניאל הכיר את הטלפון הזה. הוא ידע שאם בן יאבד אותו, הוא יאבד יחד איתו גם את שני הווי האפורים, ואולי, יום אחד, גם את השיחה שאמורה לבוא אחריהם.
אז הוא קם, הרים את הטלפון והלך לשולחן של שפמנון. הוא לא אמר מילה, כי הוא הבטיח. הוא רק נגע בכתף של בן והושיט לו את הטלפון.
בן הסתכל על הטלפון. אחר כך הסתכל מעבר לדניאל, על הנערה עם הקוקו, שהלכה לכיוון שולחן השתייה, שני מטרים מהם. משהו נדלק מאחורי העיניים שלו. משהו שובב ומרוצה מאוד.
"איי!" צעק בן, חזק כל כך ששני מאווררים התנדנדו. "עזוב אותי! מה אתה רוצה ממני?!"
דניאל קפא עם היד באוויר. כל חדר האוכל הסתובב. ארבעים שיחות נעצרו בבת אחת.
גם הנערה עם הקוקו הסתובבה. היא הסתכלה על דניאל, גבוה ושרוף משמש, שמחזיק טלפון שברור שהוא לא שלו. היא הסתכלה על בן, קטן ועם עיניים גדולות. היא הניחה את הכוס.
"היי," אמרה, ונכנסה ביניהם בקלות, כמו מי שעולה לבמה. "הוא מציק לך?"
בן הרים אליה מבט של גור כלבים שהשאירו אותו בחוץ בגשם. "תמיד," אמר.
"רק רציתי להחזיר לו את הטלפון," אמר דניאל.
"הוא לקח לי אותו הבוקר," אמר בן בעצב. "הוא כל הזמן לוקח לי דברים."
מאיה הושיטה יד. דניאל, מופתע מכדי לעשות משהו אחר, נתן לה את הטלפון. היא הגישה אותו לבן עם חיוך רך, ואז הסתובבה בחזרה לדניאל, והחיוך כבה כמו נורה.
"אתה יודע מה ממש לא מרשים?" אמרה. "בחור גדול שמציק לילד בחצי מהגודל שלו. נסה מישהו בגובה שלך."
"אין פה אף אחד בגובה שלי," אמר דניאל. זה היה בדיוק הדבר הלא נכון להגיד, והוא ידע את זה ברגע שהמשפט יצא.
מאיה הרימה גבה. זאת הייתה אותה גבה מה"אולי", אבל עכשיו לא היה בה שום דבר משועשע. היא התכופפה אל בן. "אם הוא יציק לך שוב, תבוא אליי. צריף אנפה. אני רצינית."
"תודה," אמר בן, מתוק כמו השוקו שגנב.
מאיה הלכה. מאחורי הגב שלה, בן הסתכל ישר על דניאל וחייך את החיוך הכי רחב ומאושר שדניאל ראה אצלו אי פעם. ואז הוציא לשון.
* * *
דניאל חזר לשולחן שלו והתיישב לאט מאוד.
"טוב," אמרה שירה. "מזל טוב. הפכת את האדם הכי מפורסם במחנה לאויבת שלך בפחות מארבע דקות."
"זה שיא?" שאלה ליהי.
"השיא שייך לאדמירל," אמר נדב. "אבל הוא אווז. זאת לא אותה קטגוריה."
"רק רציתי להחזיר לו את הטלפון," אמר דניאל.
"אנחנו יודעים," אמרה שירה. "ראינו." היא הסתכלה עליו מעל הספר רגע ארוך, מבט של מישהי שקוראת הרבה מאוד ספרי מתח. "השאלה היא למה הוא רצה שהיא תחשוב שלא."
דניאל לא ענה. הוא לא יכול היה. בצד השני של האולם מאיה אולי שוב צחקה עם הילדים של שחף. פעם אחת, רק פעם אחת, היא העיפה מבט לכיוון השולחן שלו, והעיניים שלה הצטמצמו, כמו מי שבודקת שחיה מסוכנת עדיין נמצאת בכלוב.
היא טעתה לגמרי לגביו. היה לה גם צחוק מהסוג שגורם לחדר שלם לרצות לצחוק איתה. דניאל מצא ששתי העובדות האלה מעצבנות אותו באותה מידה בדיוק.
באותו רגע שמעון יצא מהמטבח עם מגש ענקי והודיע בקול של צופר אונייה, "ועכשיו, ההפתעה! פודינג של אי הבנה!"
דניאל הסתכל אל הצד השני של האולם. בשולחן של שפמנון, בן התכופף ולחש משהו לעומר. עומר הנהן, קם, והתחיל ללכת לכיוון השולחן שלהם עם חיוך מלא תקווה.
"לא," אמר דניאל, וחיבק את הקערה שלו בשתי הידיים.