שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 5: מראה בלי זכוכית

אם תשאלו את ליבי, היא תגיד לכם שבאותו רגע, על המזרן הכחול בתחתית המגלשה, נשמעה מוזיקה דרמטית של כינורות. אם תשאלו את ג'ס, היא תגיד שלא נשמעה שום מוזיקה, רק טפטוף של מים מהתקרה ונשימות כבדות של ארבעה ילדים המומים. ואם תשאלו את גרטה, היא תפתח את המחברת הירוקה ותקריא: "אחת עשרה ושמונה דקות. שתי מהירויות זהות. אף אחד לא אמר כלום במשך תשע שניות. לוקאס הפיל את החטיף."

אם תשאלו את ליבי, היא תגיד לכם שבאותו רגע, על המזרן הכחול בתחתית המגלשה, נשמעה מוזיקה דרמטית של כינורות. אם תשאלו את ג'ס, היא תגיד שלא נשמעה שום מוזיקה, רק טפטוף של מים מהתקרה ונשימות כבדות של ארבעה ילדים המומים. ואם תשאלו את גרטה, היא תפתח את המחברת הירוקה ותקריא: "אחת עשרה ושמונה דקות. שתי מהירויות זהות. אף אחד לא אמר כלום במשך תשע שניות. לוקאס הפיל את החטיף."

כולם, בעצם, צדקו.

מי ששברה את השתיקה הייתה אלה. היא קפצה על הרגליים, כמו שאלה קופצת תמיד, כאילו הרצפה חמה מדי, תפסה את נועה ביד ומשכה אותה למעלה.

"בואי," לחשה באנגלית. "מהר. לפני שהגדולים מגיעים."

"למה?"

"לא יודעת," אמרה אלה בכנות. "אבל אני מרגישה שזה… שלנו. רק שלנו. עוד קצת."

נועה הבינה אותה בדיוק. זה היה הדבר הכי מוזר. היא הבינה אותה בדיוק, כאילו המשפט יצא מהראש שלה עצמה.

ליד המגלשה עמדה רכבת קטנה ופתוחה, שהוציאה את המבקרים מבטן ההר החוצה. הנהג שלה, איש מנומנם עם כובע צמר בכל עונות השנה, ראה שישה ילדים עולים וחשב שהם הקבוצה הראשונה. הוא לא שאל שאלות. הוא היה מסוג האנשים שלא שואלים שאלות עד שהם יוצאים לפנסיה.

הרכבת יצאה לדרך, מטרטרת, בתוך מנהרה ארוכה וצרה, וכל הדרך נועה ואלה ישבו זו ליד זו, הכתפיים שלהן נוגעות, ולא הביטו זו בזו אפילו פעם אחת. הן פחדו. לא מהשנייה, אלא מהרגע שבו יסתכלו.

* * *

האור בחוץ היה לבן ומסנוור. הרכבת עצרה ליד פתח המכרה, על מרפסת אבן קטנה מעל הכפר, שממנה נראה כל האגם, ירוק וזוהר, עם ההרים שמסביב כמו חומה של ענקים.

שתי הבנות ירדו ועמדו זו מול זו.

והארבעה האחרים הקיפו אותן בשתיקה, כמו שעומדים סביב משהו שבור או משהו קדוש, ולא יודעים איזה מהשניים.

באור היום זה היה עוד יותר גרוע. או עוד יותר טוב. נועה עוד לא החליטה. השיער של אלה היה פרוע יותר, והיה לה פלסטר על הברך, שהציץ מתחת לסרבל, ושריטה קטנה על הסנטר, ומשהו בעמידה שלה היה רחב ובטוח, כמו של מישהי שאף פעם לא שאלה רשות. אבל מעבר לזה היא הייתה מראה. מראה בלי זכוכית. נועה הרימה את יד ימין, בלי לחשוב, ואלה הרימה את יד שמאל, באותו רגע, כמו השתקפות. ואז שתיהן הורידו את הידיים בבהלה, ושתיהן צחקו, ושוב, הצחוק.

"אוקיי," אמרה ג'ס בקול רועד מעט. "אוקיי. בואו נהיה מדעיים."

"בואו נהיה דרמטיים," לחשה ליבי, והטלפון שלה כבר צילם. "זאת הסצנה הכי טובה בעולם."

"תכבי את זה," אמרה ג'ס.

"לא."

"ליבי."

ליבי כיבתה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שליבי כיבתה טלפון בגלל שמישהו ביקש, וג'ס הייתה כל כך מופתעת, שכמעט שכחה מה רצתה להגיד.

"ידיים," אמרה גרטה פתאום באנגלית, ופתחה את המחברת. "תשוו ידיים."

נועה ואלה הצמידו כף יד אל כף יד, כמו שעושים ילדים קטנים כשהם בודקים מי גדול יותר. האצבעות היו באותו אורך. בדיוק. גם הציפורניים היו באותה צורה, רחבות קצת בקצה, אלא שאצל נועה הן היו גזורות ונקיות, ואצל אלה מכוסות בשרידים של לק כחול ובקצת אדמה מהגינה.

"נמשים," אמרה גרטה, ורשמה.

הן קרבו את הפנים. ג'ס, שראתה פעם סרט תיעודי על חוקרי כוכבים, הציעה לספור את הנמשים על הלחי השמאלית, כמו שסופרים כוכבים בקבוצה. היו שם שבעה אצל נועה. היו שם שבעה אצל אלה. הם יצרו אותה צורה בדיוק, משהו כמו מצקת קטנה.

"העגלה הקטנה," לחשה ג'ס. "זאת… זאת קבוצת הכוכבים העגלה הקטנה. על שתיכן."

"ועכשיו," אמרה נועה, והקול שלה רעד, "תחייכי."

אלה חייכה. בלחי הימנית שלה, ורק בימנית, הופיעה גומה קטנה ועמוקה.

נועה חייכה בחזרה. בלחי הימנית שלה, ורק בימנית, הופיעה גומה קטנה ועמוקה.

לוקאס התיישב על הרצפה. לא כי רצה, אלא כי הרגליים שלו החליטו בשבילו.

"יש לי גם גומה," הוא הודיע. "אבל היא במרפק. זה לא אותו דבר, אני יודע."

* * *

אחרי רגע אחד ארוך, נועה החליטה שהגיע הזמן להתנהג כמו בת אדם מנומסת. היא לא ידעה מה עושים כשפוגשים את עצמך, אבל היא ידעה מה עושים כשפוגשים מישהו חדש: שואלים לשמו. בבית, לפני הטיול, היא למדה באפליקציה, ברצינות רבה, כמה משפטים בגרמנית, וזה היה הרגע להשתמש בהם.

היא התרכזה, ואמרה בזהירות רבה, בהטעמה מושלמת: "וִי קַרְפִיוֹל?"

אלה הסתכלה עליה. לוקאס הסתכל עליה. גרטה הורידה את המחברת.

ואז אלה התחילה לצחוק כל כך חזק, שנאלצה להחזיק בקיר האבן.

"מה?" שאלה נועה, מבוהלת. "מה אמרתי?"

"שאלת," אמרה גרטה באנגלית, ביובש מושלם, "'כמו כרובית?'"

"מה?!"

"'קרפיול' זה כרובית," הסבירה גרטה. "באוסטרית. 'וי הַייסְט דוּ' זה איך קוראים לך. את בערך במרחק של שלוש מילים ושני ירקות."

נועה הסמיקה כל כך, שהנמשים שלה כמעט נעלמו. ליבי צחקה. ג'ס צחקה. אפילו גרטה חייכה, וזה היה, כפי שלוקאס הסביר אחר כך, אירוע נדיר כמו ליקוי חמה.

"זה בסדר," אמרה אלה, ועדיין צחקה, והניחה יד על הכתף של נועה. "גם אני… אנגלית שלי… היא גם כרובית." היא דיברה לאט, ובמבטא שגרם לכל מילה להישמע כאילו היא יורדת במדרגות. "אני אלה. אלה ברגר. מזלצבורג."

"נועה," אמרה נועה. "נועה גולד. מבוסטון."

הן לחצו ידיים. זה הרגיש מגוחך ורשמי וגם הכי נכון בעולם.

"בוסטון," חזרה אלה. "זה באמריקה. זה… רחוק."

"מאוד רחוק."

"אז איך," שאלה אלה, וחיפשה את המילה, "איך את… אני?"

לזה לנועה לא הייתה תשובה. לאף אחד לא הייתה.

אלה הושיטה יד, לאט, כמו מי שמושיטה יד לחתול זר, ונגעה באצבע אחת בלחי של נועה. אחר כך, בלי שום אזהרה, צבטה אותה.

"איי!" צעקה נועה. "למה עשית את זה?"

"לבדוק," אמרה אלה ברצינות. "את… אמיתית?"

"אני אמיתית! את רוצה שאצבוט אותך בחזרה?"

"כן," אמרה אלה, והגישה את הלחי שלה. נועה היססה, ואז צבטה אותה, בעדינות רבה, כמו שצובטים בצק. "איי," אמרה אלה, בסיפוק גמור. "גם אני אמיתית. טוב."

"איפה למדת אנגלית?" שאלה ג'ס, שתמיד רצתה לדעת איך דברים עובדים.

"בבית ספר," אמרה אלה. "וגם מטלוויזיה. סדרה של בלשים. אמריקאית. הבלש תמיד אומר…" היא הנמיכה את הקול לקול עמוק וצרוד, "'משהו פה לא מסתדר, שותף'."

"זה המשפט היחיד שאת יודעת?" שאלה ליבי, מוקסמת.

"לא. אני יודעת גם 'תוריד את הנשק' ו'איפה היית ביום שלישי בלילה'."

"שימושי מאוד," אמרה ג'ס.

"כן," הסכימה אלה בשמחה. "אם יהיה פשע, אני מוכנה."

לוקאס, שלא הבין מילה, הבין בכל זאת שמדברים על משהו מצחיק, ולכן צחק בקול גדול, והוציא מהכיס של הסרבל שלוש חפיסות שוקולד קטנות, מעוכות מהמגלשה. הוא חילק אותן בין ליבי, ג'ס ונועה, בהחלטיות של מארח מושלם, ואחר כך שלף רביעית לעצמו.

"תמיד יש לו," הסבירה גרטה. "אנחנו לא יודעים איפה הוא מחזיק את כולן. יש תיאוריה שיש לו כיס סודי בגב."

ליבי הביטה בשוקולד המעוך, ואחר כך בלוקאס, ואמרה בקול חגיגי: "זה הדבר הכי רומנטי שקרה לי באירופה."

"הוא לא הבין אותך," אמרה ג'ס.

"זה מה שהופך את זה לרומנטי."

* * *

לוקאס, שבינתיים התאושש מספיק כדי לקום, הודיע שיש לו הכרזה חשובה. הוא אמר את זה בגרמנית, וגרטה תרגמה, בטון של מי שנאלצה לתרגם הרבה הכרזות של לוקאס בחייה.

"הוא אומר," אמרה גרטה, "שזה מבלבל מדי שיש שתיים. ולכן, מהיום, הוא יקרא לכן נועה אחת ונועה שתיים."

"למה דווקא נועה?" שאלה ליבי. "למה לא אלה אחת ואלה שתיים?"

לוקאס חשב, ואמר משהו. "הוא אומר," תרגמה גרטה, "שנועה זה שם קצר יותר. והוא עייף."

אלה הצביעה על לוקאס באצבע, ואמרה באנגלית, באיטיות ובהדגשה, כדי שגם האמריקאיות יבינו: "אני. נועה. אחת."

"את לא יכולה להיות נועה אחת," מחתה נועה, "אני נועה. אני הנועה המקורית."

"אבל אני," אמרה אלה, והמבטא שלה התחזק מרוב עקשנות, "צחקתי ראשונה. בסירה. ראיתי ראשונה."

"אני צעקתי ראשונה."

"צעקה זה לא ראשונה. צחוק זה ראשונה."

"זה בכלל לא היגיוני!"

"זה כן היגיוני!"

הן עמדו זו מול זו, עם אותו אף מורם ואותו סנטר עקשן, ומסביבן ארבעת החברים הביטו מאחת לשנייה כמו צופים במשחק טניס.

"וואו," לחשה ליבי. "הן רבות כמו אחיות."

המילה נפלה ביניהם כמו אבן לתוך אגם. ולרגע אחד, אף אחד לא אמר כלום.

"נוּ, טוב," אמר לוקאס בגרמנית, וגרטה תרגמה בלחש: "הוא שואל אם אפשר לפחות לקבוע שהרובוטית היא נועה שתיים."

"איזה רובוט?" שאלה נועה.

"את," אמרה גרטה. "במכרה. הוא שאל אותך אם את רובוט אמריקאי, ואמרת כן."

נועה פתחה את הפה. ואז נזכרה במילה "רובוטר", ובחיוך המאושר של לוקאס. "אמרתי 'יה' כי לא הבנתי!"

"הוא כבר סיפר לכל המשפחה שלו בהודעה," אמרה גרטה. "עם שלושה סימני קריאה."

* * *

מבטן ההר נשמעה פתאום צפירה רחוקה ורעש של גלגלים. הרכבת הקטנה חזרה, והפעם, כך שמעו, היא הייתה מלאה במבוגרים: קול צחוק רועם שיכול היה להיות רק של קלרה, וקול עמוק של מישהו שמסביר ברצינות למה גשרים אף פעם לא מתעייפים.

"אבא שלי," אמרה נועה בבהלה.

"הדודה שלי," אמרה אלה באותה בהלה.

ושתיהן הבינו, באותו רגע, באותה צורה, שהן לא מוכנות. עוד לא. אי אפשר לעמוד מול מבוגרים ולהגיד להם משהו שאין לך עדיין מילים בשבילו.

"מחר," אמרה אלה מהר. "מחר, בעשר. ליד… ליד האגם. הספסל עם הברבורים."

"יש שם הרבה ספסלים עם ברבורים."

"הספסל הירוק," אמרה גרטה. "ליד הרציף הישן. אני אשלח מפה."

"אני אבדוק את המפה," אמרה ג'ס. "בשתי אפליקציות."

גרטה וג'ס הביטו זו בזו לרגע, במבט מעריך של שתי אלופות שזיהו זו את זו.

אלה כבר התחילה ללכת, ואז עצרה, וחזרה, ובלי לשאול חיבקה את נועה. זה היה חיבוק מהיר, מגושם וחזק מדי, עם סרבל של תפוח אדמה ושיער אדום בכל מקום. נועה עמדה קפואה רגע. ואז חיבקה בחזרה.

הן הריחו אותו דבר. זה היה הדבר האחרון שנועה חשבה לפני שאלה ברחה, עם לוקאס וגרטה, לכיוון הרכבל: הן הריחו בדיוק אותו דבר.

כשאדם ושירה ותום יצאו מהמכרה, מסונוורים מהשמש, הם מצאו את נועה, ליבי וג'ס יושבות על מעקה האבן, שקטות מאוד.

"נו?" שאל אדם בעליזות. "איך הייתה המגלשה?"

נועה הביטה בו, ובאמא שלה, ובאגם הירוק שמתחתיהם.

"מבלבלת," אמרה.

וזו הייתה, כנראה, המילה הכי אמיתית שאמרה בכל הטיול. הבעיה הייתה שהיא לא אמרה אף מילה על כל השאר.

החצי השני שלי פרק 5: מראה בלי זכוכית - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין