הספינה שנקראה "גיזלה" הייתה לבנה, ישנה וגאה מאוד בעצמה. היא צפרה פעמיים לפני שיצאה מהרציף, צפירה עמוקה וחגיגית, כמו סבתא שמכריזה שהעוגה מוכנה, ותום כמעט נפל מהספסל מרוב התרגשות.
"היא מדברת!" הוא צעק.
"היא צופרת," תיקנה אותו ג'ס. "זה הבדל חשוב."
"בשבילה זה מדבר," אמר תום, וליטף את המעקה כאילו היה צוואר של סוס.
היה יום בהיר, חם וכחול. האגם נצץ כל כך חזק שהיה צריך לצמצם עיניים, ונועה מצאה את עצמה מרימה את כף היד אל המצח כדי להצל על העיניים, בתנועה שעשתה מאז שהייתה קטנה. אמא שלה תמיד אמרה שזה נראה כאילו היא מצדיעה לשמש.
בני עמד ליד החרטום עם מיקרופון קטן שמישהו מהצוות נתן לו בטעות, ולא התכוון להחזיר אותו לעולם.
"משמאלכם," הוא הכריז, "אתם רואים את ההר שבו נכרה המלח הראשון של אירופה. מימינכם, אתם רואים… רגע. זה משמאל. לא, זה מימין. משהו כאן מסתובב."
"הספינה מסתובבת," אמרה ג'ס.
"זה מסביר הרבה," אמר בני לתוך המיקרופון, וכמה תיירים יפנים מחאו לו כפיים בנימוס.
ליבי צילמה הכול. היא צילמה את ההרים, את העננים, את בני, את ג'ס שמבקשת ממנה להפסיק לצלם, ואת עצמה מצלמת את ג'ס. היא צילמה גם ברבור, שהחליט ללוות את הספינה ושחה לידה בהבעה של מי שעושה לכולם טובה.
"ברבור מספר שתים עשרה," היא הודיעה. "הוא הכי פוטוגני עד עכשיו. יש לו צד טוב."
"לברבורים אין צד טוב," אמרה ג'ס. "יש להם צד שמאל וצד ימין."
"והצד השמאלי שלו טוב יותר," אמרה ליבי. "תסתכלי על הצוואר."
אדם ושירה ישבו על ספסל מאחור ושתו קפה מכוסות נייר. אדם הסביר לשירה בהתלהבות איך בנו את המזח הישן של הכפר, ושירה הנהנה ולא הקשיבה, כמו שעושים אחרי שש עשרה שנות נישואים ומאות הרצאות על מזחים. אבל נועה שמה לב שאמא שלה לא מסתכלת על ההרים ולא על הכפר. היא הסתכלה על המים, ארוכות, כאילו היא מחפשת בהם משהו שאבד.
תום התיישב ליד נועה והוציא מהכיס את המגנט של הנקניקייה עם משקפי השמש. הוא הביט בו בכבוד, כמו שמביטים במדליה.
"את יודעת מה הכי טוב במגנטים?" הוא שאל.
"שהם מחזיקים דברים על המקרר?"
"לא." הוא הניד בראשו בעצב, כאילו נועה אכזבה אותו מאוד. "שכל אחד מהם זוכר איפה הוא נקנה. אני מסתכל על המגנט מפלורידה ואני נזכר בתנין. אני מסתכל על המגנט מניו יורק ואני נזכר שהקאתי במונית."
"איזה זיכרון נפלא."
"זה זיכרון אמיתי," אמר תום. "וזה העיקר."
ג'ס, שישבה מצד שני, פתחה בטלפון את המפה של האגם והראתה לנועה נקודה כחולה קטנה שנעה לאט על פני המים. "זאת אנחנו," היא אמרה. "לפחות לפי המפה הזאת. לפי המפה השנייה אנחנו בתוך יער, ולפי השלישית אנחנו בכלל בצ'כיה."
"איזו מהן צודקת?"
"אף אחת," אמרה ג'ס בסיפוק. "אבל הראשונה טועה הכי מעט. אני אוהבת מפות שטועות מעט. הן כמו אנשים שמודים בטעות."
נועה חייכה ונשענה לאחור. השמש חיממה לה את הפנים, והמים מתחת לספינה היו כל כך צלולים, שאפשר היה לראות אבנים בקרקעית, ירוקות ורכות, וצל של דג שחלף ונעלם. היא החליטה שהיום היא לא תחשוב על שום הרגשה מוזרה. היום היא תהיה סתם תיירת, עם כובע, עם שמש ועם אח קטן שמדבר עם ספינות. התוכנית הזאת החזיקה מעמד בדיוק ארבע דקות.
* * *
השעה הייתה שלוש אחר הצהריים בדיוק. נועה ידעה את זה, כי פעמוני הכנסייה צלצלו מעבר למים בדיוק באותו רגע, שלושה צלצולים איטיים שהתגלגלו על פני האגם. אחר כך, כשניסתה להיזכר מה קרה, היא הייתה זוכרת קודם כל את הצלצולים.
סירת משוטים קטנה ועגולה, בצבע ירוק דהוי, התקרבה מכיוון המפרץ. היו בה שלושה ילדים. נער רחב כתפיים, עם שיער בהיר שעמד לכל הכיוונים, חתר בה באופן שאפשר לתאר רק כמאבק אישי נגד המים. כל כמה שניות אחד המשוטים שלו החטיא את האגם לגמרי והתיז מים על מי שישבה מאחוריו, ילדה קטנה עם משקפיים ומחברת ירוקה, שהחזיקה את המחברת מעל הראש כמו מטרייה ונראתה כאילו היא רושמת בה גם את זה.
ובחרטום ישבה ילדה שלישית.
היא ישבה עם הגב אל הספינה, והשיער שלה, אדום כמו של נועה, נאסף בקוקו פרוע. אחר כך, כשהסירה הסתובבה מעט, אפשר היה לראות את הפרופיל שלה. היא צחקה על משהו שהנער אמר, צחוק חזק ופתוח שעבר את המים, ואז הרימה את כף היד אל המצח כדי להצל על העיניים מפני השמש.
נועה הפסיקה לנשום.
זה לא היה דמיון. זה לא היה "קצת דומה" או "באותו סגנון". זה היה האף שלה, האף שראתה במראה כל בוקר כשצחצחה שיניים, עם הקצה הקטן שמתרומם קצת למעלה. זה היה הסנטר שלה. זאת הייתה התנועה שלה, בדיוק כמו שאמא שלה תיארה אותה: הצדעה קטנה לשמש.
"ליבי," לחשה נועה. "ליבי. ליבי!"
"רגע, אני באמצע ברבור."
"תעזבי את הברבור!"
ליבי הורידה את הטלפון בפליאה. נועה אף פעם לא צעקה עליה. נועה אף פעם לא צעקה על אף אחד. נועה הייתה מהאנשים שכותבים פתק מנומס לשכנים במקום לדפוק להם בדלת.
אבל עכשיו נועה עמדה ליד המעקה, ידיה לבנות מרוב שאחזה בו, והיא צעקה. היא לא ידעה מה היא צועקת. משהו כמו "היי!" ומשהו כמו "רגע!", ואולי בכלל רק צעקה בלי מילים, צעקה של מישהו שראה רוח רפאים בצהריים.
הילדה בסירה הסתובבה.
לשנייה אחת, ארוכה כמו שנה, הן הביטו זו בזו מעל פני המים. נועה ראתה את העיניים של הילדה נפתחות לרווחה, ירוקות כמו האגם. היא ראתה את היד שלה קופאת באוויר, באמצע ההצדעה לשמש. היא ראתה את הפה שלה נפתח, בדיוק כמו שהפה של נועה עצמה נפתח באותו רגע.
ושתיהן קפאו.
הנער עם המשוטים הפסיק לחתור והסתכל מהן אל הספינה ובחזרה, עם הבעה של מי שמנסה לפתור תרגיל מתמטיקה קשה מדי. הילדה עם המחברת הירוקה הורידה את המחברת מעל הראש, דחפה את המשקפיים על האף והתחילה לכתוב, מהר מאוד.
ואז "גיזלה" צפרה.
זו הייתה צפירה ארוכה ורועמת, כי הספינה הגיעה לפנייה הגדולה של האגם. כל הנוסעים קפצו, תום צעק "היא מדברת שוב!", והגלים שהספינה עוררה הגיעו לסירה הקטנה והרימו אותה למעלה ולמטה. הנער חטף את המשוטים בבהלה וחתר בכל הכוח, בעיקר לכיוון הלא נכון, והסירה התרחקה, הסתובבה ונעלמה מאחורי לשון יבשה מכוסה עצים.
* * *
"ראיתן את זה?" נועה תפסה את ליבי בשתי ידיים. "ראיתן?"
"ראיתי ילדה בסירה," אמרה ליבי בזהירות. "ונער שלא יודע לחתור. וילדה עם מחברת. זה הכול?"
"היא הייתה אני!"
ליבי וג'ס החליפו מבט. זה היה מבט שנועה הכירה היטב. בדרך כלל הן החליפו אותו כשתום הסביר להן שבעתיד הוא יהיה גם רופא, גם טייס וגם חתול.
"היא הייתה קצת דומה לך," אמרה ליבי. "אולי. מרחוק. השיער."
"היא הייתה אני. בדיוק. אותו אף. אותו פרצוף. היא אפילו עשתה ככה." נועה הרימה את כף היד אל המצח, הצדיעה לשמש, והורידה אותה. "את התנועה הזאת. את ההצדעה שלי."
ליבי חשבה רגע, ואז נדלקה. "אני יודעת מה זה היה! זו הייתה השתקפות. האגם הוא כמו מראה, ראית את זה בעצמך אתמול עם הכנסייה. השמש פגעה במים, ראית את עצמך משתקפת, והמוח שלך, שעוד בג'ט לג, הוסיף לה סירה."
"השתקפות," חזרה ג'ס לאט.
"השתקפות," אישרה ליבי בגאווה.
"שחותרת," אמרה ג'ס.
"מה?"
"השתקפות שחותרת. בסירה. עם עוד שני ילדים שלא נמצאים על הספינה שלנו, ושאחד מהם מתיז מים על השנייה." ג'ס דחפה את המשקפיים שלה על האף. "אני לא אומרת שאני מאמינה למה שנועה אומרת. אני רק אומרת שאני לא מכירה שום חוק בפיזיקה שמאפשר להשתקפות לחתור."
"זה לא היה חוק בפיזיקה," אמרה ליבי. "זה היה חוק בדרמה."
"אין חוקים בדרמה."
"בדיוק! ולכן הכול אפשרי!"
נועה כבר לא הקשיבה. היא הסתכלה על לשון היבשה שמאחוריה נעלמה הסירה. המים שם היו שקטים עכשיו, וברבור אחד, אולי מספר שתים עשרה, שחה במעגלים איטיים, כאילו שומר על סוד.
"נועה'לה?" בני הופיע לידה, המיקרופון עדיין ביד. "שמעתי צעקה. מישהו נפל למים? אם כן, אני מקווה שזה לא היה המיקרופון."
"לא," אמרה נועה. "אף אחד לא נפל. פשוט… חשבתי שראיתי מישהי שאני מכירה."
"פה? בהאלסטט?" בני צחק. "אולי זו הייתה הגברת מהקבלה. היא נמצאת בכל מקום. אני חושב שיש לה תאומה."
הוא התכוון לזה בצחוק, כמובן. הוא לא ידע, ואף אחד מהם לא ידע, איזו מילה הוא בדיוק אמר.
* * *
בערב נועה לא סיפרה להורים. היא לא ידעה למה. אולי כי ידעה שזה נשמע מטורף, ואולי כי אבא שלה היה מתחיל מיד בהרצאה על השתקפויות ועל זווית הפגיעה של אור השמש במים. ואולי, אבל את זה היא לא אמרה אפילו לעצמה, כי זכרה את המבט של אמא שלה על המים, ופחדה, בלי לדעת ממה בדיוק.
בלילה היא לא הצליחה להירדם.
פעמוני הכנסייה צלצלו אחת עשרה, ואחר כך רבע אחרי, וחצי, ורבע לחצות. ליבי נחרה. ג'ס דיברה מתוך שינה משהו על קואורדינטות. ונועה שכבה עם העיניים פקוחות והסתכלה על התקרה המשופעת, ובכל פעם שעצמה את העיניים, ראתה את הפנים מהסירה, ואת היד הקפואה באמצע ההצדעה.
בסוף היא קמה, הדליקה את המנורה הקטנה ליד המיטה והוציאה את המחברת ועיפרון. אם היא לא יכולה לישון, החליטה, לפחות תעשה משהו מסודר עם הבלגן שבראש. היא תצייר את הפנים כמו שראתה אותן, כדי שמחר בבוקר תוכל להסתכל בציור ולהגיד לעצמה: נו, את רואה? בכלל לא דומה.
היא ציירה לאט, בזהירות. קודם את קו הפנים. אחר כך את העיניים, הגדולות, קצת מוטות למטה בקצוות. את הגבות. את האף עם הקצה שמתרומם קצת למעלה. את הפה הפתוח בהפתעה. את הנמשים על הלחיים, שזכרה, להפתעתה, בבירור רב, כאילו ספרה אותם. ובסוף, כמעט בלי לחשוב, הוסיפה גומה קטנה בלחי ימין.
היא הרחיקה את המחברת והביטה בציור.
בעמוד הייתה ילדה שנועה הכירה היטב. היא ראתה אותה כל בוקר בראי של חדר האמבטיה בבוסטון. היא ראתה אותה בתמונת המחזור. היא ראתה אותה בחלון החשוך של החדר הזה, ממש עכשיו, משתקפת מעל האגם השחור.
היא ציירה את עצמה.
נועה ישבה זמן רב עם המחברת על הברכיים. אחר כך, בכתב קטן ומסודר, כתבה מתחת לציור: "הילדה בסירה. שלוש אחר הצהריים. היא ראתה אותי. אני בטוחה שהיא ראתה אותי."
ומעבר לאגם, במרחק של כמה קילומטרים בלבד, ילדה אחרת עם שיער אדום גם היא לא ישנה.