מה שקורה במחנה פרק 1

המריבה התחילה בגלל שלט קטן על הדלת של החדר של בן.

דניאל עמד במסדרון עם כוס מים ביד, והוא שמע את הקול של בן צועק, "זה החדר שלי!" ואז את הקול של אמא של בן, עדין יותר, "אף אחד לא נכנס, רק רציתי להניח כביסה." ואז את הקול של אבא, עייף, "בן, בבקשה, לא כל דבר הוא מלחמה."

דניאל שתה את המים לאט. הוא לא רצה להיכנס. הוא גם לא רצה להישאר לשמוע. הוא היה בן שש עשרה, אלוף שייט במועדון, ואמור לדעת איך לגלוש מעל גלים, לא איך לגלוש מעל מריבות בסלון.

הדלת של בן נטרקה.

אבא יצא למסדרון, ראה את דניאל, וגיחך חיוך קטן שלא החזיק. "שמעת."

"הבניין שמע," אמר דניאל.

"בוא למטבח," אמר אבא. "יש לנו משהו להגיד לכם. לשניכם."

"אם זה על הכלים בכיור, זה אני," אמר דניאל. "אם זה על הטלוויזיה, זה בן."

"זה לא על כלים," אמר אבא. "בוא."

במטבח עמדה מיכל, אמא של בן ואשתו החדשה של אבא, עם ספל תה ביד ועם עיניים אדומות קצת. על השולחן היו שני דפים מודפסים וכמה עלונים צבעוניים עם אגם, סירות, וילדים צוחקים יותר מדי.

בן נכנס אחרי דקה, עם אוזניות על הצוואר ועם פרצוף סגור. הוא לא הסתכל על דניאל. הוא הסתכל על העלונים. "מה זה."

"תשבו," אמרה מיכל.

"אני יכול לעמוד," אמר בן.

"תשבו," אמר אבא, והפעם הקול היה יותר חזק.

הם ישבו. דניאל בצד אחד של השולחן, בן בצד השני, כאילו השולחן היה גבול.

"אנחנו אוהבים אתכם," התחיל אבא, ואז עצר, כי זה נשמע כמו פתיחה להודעה רעה. "כלומר, כן, אנחנו אוהבים אתכם. וגם עייפים. הבית מרגיש כמו… כמו מגרש כדורגל בלי חוקים."

"כי יש פה שחקן שלא רוצה להיות בקבוצה," אמר בן, ובעיניים שלו היה ברור מי השחקן ומי הקבוצה.

"בן," אמרה מיכל בשקט.

"מה? אני לא אעשה כאילו הכול בסדר. הוא לא אח שלי. הוא גר פה. זה הכול."

דניאל הניח את הכוס על השולחן בזהירות. "אני לא ביקשתי ממך לקרוא לי אח."

"טוב," אמר בן. "אז אל תתנהג כאילו אתה אחראי עליי."

"אף אחד לא אמר-" התחיל דניאל.

"די," אמר אבא, והניח יד על העלונים. "מחנה קיץ. משפחתי. ליד אגם. שניכם. יחד. לשלושה שבועות."

המטבח נעשה שקט מדי.

דניאל משך אליו עלון. על השער היה כתוב "גלים ירוקים" עם סירה קטנה. בפנים: כדורגל, שייט, תחרויות, מדורות, קריוקי. הוא חיפש את המילה גלישה. מצא רק "פעילויות מים" עם תמונה של ילדים בחיים.

"זה לא מחנה גלישה," אמר דניאל.

"לא," אמר אבא. "זה מחנה משפחתי. ואתה חלמת על גלישה, אני יודע. אבל אנחנו צריכים את זה."

"אנחנו," חזר בן, "או אתם?"

"כולנו," אמרה מיכל. "אתם רבים כל יום. אנחנו רבים אחריכם. הבית לא נושם."

"אז תשלחו אותו למחנה גלישה," אמר בן והצביע על דניאל בלי להסתכל עליו. "ואני אשאר פה. או שתשלחו אותי למחנה כדורגל. בלי…" הוא חיפש מילה. "בלי הוא."

"השם שלי דניאל," אמר דניאל. "לא הוא."

בן הרים כתפיים. "מה שאתה רוצה."

אבא שפשף את הפנים. "אתם נוסעים יחד. ההחלטה התקבלה. שילמנו. המזוודות כבר במסדרון."

דניאל יצא למסדרון. באמת עמדו שם שתי מזוודות כחולות ושתי תיקים קטנים. על אחת הודבק פתק: דניאל. על השנייה: בן. מסודר מדי. כמו מישהו שתכנן את זה לפני שהם הספיקו להגיד לא.

מיכל באה אחריו. "אני יודעת שאתה מאוכזב."

"אני בסדר," אמר דניאל.

"אתה לא בסדר," אמרה מיכל. "ואתה גם טוב. שני הדברים יכולים להיות נכונים."

דניאל לא ידע מה להגיד לזה. מיכל הייתה בסדר. היא אהבה את אבא באמת. היא בישלה מרקים. היא לא ניסתה להחליף את אמא שלו. היא רק הייתה שם, והבית השתנה, ובן שנא כל שינוי כאילו השינוי הוא דניאל עצמו.

בן יצא למסדרון עם האוזניות חזרה על האוזניים. "אני לא משתף איתו חדר."

"במחנה יש חלוקת גילאים," אמר אבא מהמטבח. "לא בהכרח אותו חדר."

"טוב," אמר בן. "כי אם שמים אותי איתו אני בורח בלילה."

"אתה לא בורח בלילה," אמרה מיכל. "אתה בן שלוש עשרה, לא סרט."

"בסרטים זה עובד," אמר בן.

דניאל צחק צחוק קטן בלי שמחה. "אם אתה בורח, תשאיר לי פתק. אני אעביר למדריכים."

"אל תדבר אליי כאילו אתה מצחיק," אמר בן. "אתה לא."

"בן," אמר אבא.

"מה? הוא תמיד כזה. מחייך, עוזר, גולש, מושלם. ואני… מה אני? הילד המקולקל שהביאו עם הכלה?"

מיכל הניחה את הספל. הידיים שלה רעדו קצת. "אתה לא מקולקל. אתה הבן שלי. ודניאל לא מושלם. הוא רק מנסה."

"שיפסיק לנסות עליי," אמר בן.

דניאל נשען על הקיר ליד המזוודות. הוא רצה להגיד: אני מנסה כי אמא שלי מתה ואבא שלי סוף סוף שמח, ואני זוכר מה זה בית שמח, ואני רוצה שיהיה לך גם. במקום זה הוא אמר, "אני לא צריך ממך כלום במחנה. אתה תעשה את שלך. אני אעשה את שלי."

"מצוין," אמר בן. "אז אל תעז לדבר איתי שם. אני לא רוצה שידעו שאתה… מה שאתה."

"אח חורג," אמר דניאל בשקט. "המילה לא נושכת."

"אותי היא נושכת," אמר בן, ונכנס לחדר וטרק שוב.

אבא יצא למסדרון, הסתכל על הדלת הסגורה, ואז על דניאל. "אני מצטער."

"על מה?" שאל דניאל. "על המחנה או על הבן?"

"על זה שאתה צריך להיות הבוגר כל הזמן," אמר אבא. "ועל זה שאני מבקש ממך עוד פעם לבוא בשבילו."

דניאל בעיט קלות במזוודה שלו. "אני בא. לא בשבילו. בשבילך. קצת בשבילה." הוא הרים סנטר לכיוון המטבח, איפה שמיכל עמדה בשקט. "וגם קצת בשבילו. גם אם הוא לא רוצה."

"תודה," אמר אבא, והקול נשבר על המילה.

מיכל ניגשה עם רשימת ציוד. "מגבות, קרם הגנה, בקבוק מים, בגדי ספורט. דניאל, אתה יכול לעזור לבן לארוז את הכדור שלו בלי-"

"בלי לדבר איתו?" שאל דניאל. "כן. אני מומחה."

הוא הלך לחדר שלו. על השולחן הייתה תמונה ישנה: הוא ואמא על החוף, קרש גלישה מאחוריהם, שניהם רטובים וצוחקים. הוא נגע במסגרת באצבע. "אמא," לחש, "אני נוסע למחנה של חנונים עם ילד ששונא אותי. אם יש לך רעיון, תשלחי."

מהמסדרון נשמע קול של רוכסן מזוודה שנפתח בכוח. בן ארז לבד, בקול רם של מי שרוצה שישמעו שהוא לא צריך אף אחד.

דניאל פתח את המזוודה הכחולה שלו. הכניס חולצות. מכנסיים. משקפי שמש. מחברת קטנה. בפנים כתב על הדף הראשון: "מחנה גלים ירוקים. לא לגלוש. רק לא לשקוע."

דפיקה על הדלת. מיכל. "אפשר?"

"כן."

היא נכנסה ולא ישבה. "הוא מפחד," היא אמרה בלי הקדמה. "הוא לא יגיד את זה. אבל מאז שהאבא שלו עזב, כל פעם שמישהו מתקרב הוא חושב שזה כדי לעזוב אחר כך."

"אני לא עוזב," אמר דניאל. "אני גר פה."

"אני יודעת." מיכל חייכה חיוך עצוב. "פשוט… אם במחנה יהיה רגע שהוא לא דוחף, תתפוס אותו. לא בשבילנו. בשבילו."

דניאל הנהן. "אני אנסה לא להיות מושלם. זה תמיד מעצבן אותו."

מיכל צחקה באמת. "עסקה."

בשמונה ורבע דניאל עמד ליד הדלת הפתוחה של חדר בן עם שקית של קרם הגנה. "מיכל ביקשה ש-"

"שים על הרצפה ותלך," אמר בן. הוא ארז גרביים בכוח כאילו הגרביים אשמות.

דניאל שם את השקית על הרצפה. "צריך גם כובע."

"יש לי כובע."

"של כדורגל, כן. למחנה רוצים גם כובע שמש."

"אתה לא אמא שלי," אמר בן.

"אני יודע," אמר דניאל. "אמא שלך במטבח. אני רק שליח של קרם הגנה."

בן זרק לתוך המזוודה חולצה הפוכה. "למה אתה בכלל בא? תגיד להם שאתה רוצה מחנה גלישה. הם תמיד מקשיבים לך."

"הם לא תמיד מקשיבים לי."

"כן. מקשיבים." בן הסתובב. "לך יש אבא פה. לי יש אמא שנישאה לאבא שלך. זה לא אותו דבר."

דניאל נשען על משקוף הדלת. "אבא שלך בחו"ל. זה לא האשמה שלי."

בן שתק רגע ארוך מדי. "אל תדבר עליו."

"בסדר," אמר דניאל. "לא דיברתי. רק עניתי."

"אז אל תענה." בן סגר את המזוודה, פתח אותה שוב כי רוכסן נתקע, ובעט בגלגל הקטן. "ואל תעז לדבר איתי במחנה. אני לא רוצה שידעו שאתה אח שלי."

"חורג," אמר דניאל.

"לא רוצה שידעו כלום," אמר בן. "תעבור לידי כאילו אנחנו לא מכירים. בטח לא תתקרב כשאני עם חברים."

"ואם מדריך ישאל?"

"תגיד שאנחנו מהאותו בית ספר. או שכנים. מה שלא יהיה, לא משפחה."

דניאל הנהן פעם אחת. "הבנתי."

"בלי חיוך מושלם," הוסיף בן. "החיוך שלך מעצבן."

"אני אנסה לחייך גרוע," אמר דניאל.

בן כמעט צחק. כמעט. במקום זה הוא אמר, "תסגור את הדלת בדרך החוצה."

דניאל סגר. במסדרון מיכל לחשה, "תודה שניסית."

"הוא לא רוצה שאנסה," אמר דניאל.

"אני כן רוצה," אמרה מיכל. "וזה מספיק להיום."

בערב הם אכלו ארוחה שקטה. אבא ניסה לספר בדיחה על המדריך במחנה. "קוראים לו גילי, והוא כותב שירים על חבל כביסה."

"זה לא מצחיק," אמר בן.

"עדיין לא הגעתי לסוף," אמר אבא.

"גם הסוף לא יציל את זה," אמר דניאל, ומיכל צחקה מנימוס.

בן דחף אורז מצד לצד. "יש שם כדורגל אמיתי או רק משחקים לילדים?"

"יש טורניר," אמרה מיכל. "קראתי. יש גם שייט."

"השייט בשבילו," אמר בן בלי להסתכל על דניאל. "אני לא עולה על סירה איתו."

"אף אחד לא מכריח אותך," אמר דניאל. "יש גם יבשה."

"מתי יוצאים?" שאל בן.

"מחר בבוקר," אמר אבא. "שש וחצי."

"שש וחצי זה לא בוקר," אמר בן. "זה עונש."

"זה מחנה," אמר דניאל. "שם כולם קמים מוקדם ועושים כאילו זה כיף."

בן הרים את העיניים. "אל תדבר אליי כאילו אנחנו חברים."

"לא דיברתי כאילו אנחנו חברים," אמר דניאל. "דיברתי כאילו אנחנו נוסעים באותו רכב."

"אותו רכב," חזר בן. "וזה הכי קרוב שזה יגיע."

"לפחות תעבירו מלח," אמרה מיכל, וניסתה לחייך. דניאל העביר. בן לא ביקש. הארוחה נגמרה בצלחות לא ריקות.

אחרי הארוחה דניאל יצא לבניין, ישב על המדרגות, ושלח הודעה ליואב מהמועדון: "לא מגיע למחנה גלישה. נוסע עם האח החורג למחנה משפחתי. תתפלל עליי." יואב ענה עם שלושה אימוג'י של גל ועם "תחזיק מעמד."

כשהוא חזר פנימה, המזוודות עמדו זו ליד זו במסדרון כמו שני אנשים שלא מדברים. על המזוודה של בן היה מודבק עכשיו גם סטיקר כדורגל. על המזוודה של דניאל כלום, חוץ מהפתק עם השם.

אבא כבה אורות בסלון. מיכל בדקה פעם אחרונה את הרשימה. בן סגר את הדלת של החדר שלו בלי טריקה, בפעם הראשונה כל הערב, וזה לבד כבר היה מוזר.

דניאל שכב במיטה והסתכל בתקרה. הוא חשב על אגם. על סירות. על ילד בן שלוש עשרה עם אוזניות וחומות. על ההבטחה השקטה שהוא נתן לאבא בלי להגיד את המילה הבטחה.

"שלושה שבועות," הוא אמר לעצמו בחושך. "אפשר להחזיק שלושה שבועות."

מהחדר ממול נשמע קול חלש של כדור שנופל על הרצפה ומתגלגל. ואז שקט. ואז שוב הכדור. בן לא ישן גם.

דניאל ספר עד עשרים, קם, וניגש לדלת של בן. הוא הרים יד לדפוק. עצר. הוריד את היד. חזר לחדר. שכב. ספר שוב.

מחר בבוקר שש וחצי. הוא כבר שמע את האזעקה בראש. הוא סגר עיניים ובכל זאת שמע את הכדור בחדר ממול, מתגלגל פעם אחת נוספת, ואז נעצר.