המטוס נגע במסלול בווינה בדיוק כשתום הכריז שהוא רעב מספיק בשביל לאכול את תיק היד של אמא.
"תום," אמרה שירה, "ירדנו מכל הסוכריות שלך עוד בשמיים מעל הונגריה."
"אז עכשיו אני רעב על הקרקע," אמר תום. "זה סוג אחר של רעב."
"אין סוגים של רעב," אמרה ג'ס מהשורה מאחור. "יש רק רעב, ויש תום."
"יש גם ליבי," אמרה ליבי, כבר עם הטלפון ביד. "וליבי חייבת לצלם את השלט הראשון בגרמנית. זה לתיק השחקנית שלי."
"אנחנו באוסטריה," אמרה ג'ס בלי להרים את העיניים מהמפה. "והשלט אומר יציאה, לא מחזה."
"הכול מחזה אם מצלמים אותו נכון," אמרה ליבי.
אדם צחק בדיחה על גשרים ועל מסלולי המראה, ואף אחד לא הבין אותה חוץ ממנו. נועה חייכה בכל זאת. ככה אבא שלה היה מאז ומתמיד: מספר בדיחות גרועות בביטחון של אדם שבנה גשרים שבאמת מחזיקים.
"נועה, את איתנו?" שאלה ליבי. "את שקטה כמו סוללה מתה."
"אני איתכם," אמרה נועה. "רק מנסה להיזכר איך שמים רגל על רצפה אחרי אחת עשרה שעות."
"ככה," אמר תום, וקפץ במקום. "רואים? רצפה. אני גאון."
"אתה בן שמונה," אמרה שירה. "וקח את המעיל, בחוץ קריר."
בני חיכה מחוץ לטרמינל עם שלט גדול: "גולד פלוס שתי חברות וילד רעב." החיוך שלו היה רחב מדי לשעה הזאת.
"יש!" הוא קרא. "אתם נראים כמו אנשים ששרדו טיסה. זה מחמאה."
"דוד בני!" תום רץ אליו. "יש פה מגנטים?"
"יש פה אוסטריה שלמה," אמר בני. "מגנטים נשיג אחרי שהמזוודות יסכימו לצאת. נועה'לה, בוא חיבוק של דוד שמתבלבל ברמזורים."
נועה חיבקה אותו. הוא הריח כמו מנטה וכמו מפה מקופלת. "אתה באמת מתבלבל בכל רמזור?"
"רק באלה שמסתובבים," אמר בני. "באוסטריה חצי מהם מסתובבים. זה לא הוגן."
"אז אל תנהג," אמרה ג'ס.
"אני אנהג לאט," אמר בני. "לאט זה כמעט כמו נכון."
"זה בכלל לא אותו דבר," אמרה ג'ס, אבל כבר חייכה.
בדרך לכפר האלסטט ליבי צילמה חלונות, פרות, וענן אחד שנראה לה כמו כתר. "תגידי שהוא כתר," היא ביקשה מנועה.
"הוא ענן," אמרה נועה.
"כתר של ענן," התפשרה ליבי. "ג'ס, תעשי זום."
"אני לא עושה זום לעננים," אמרה ג'ס. "ואת מצלמת את השמיים באלכסון."
"אלכסון זה דרמטי."
"אלכסון זה עקום."
"אתן שתיהן צודקות," אמר אדם, "ובבקשה חגורות."
שירה שרה בקול נמוך שיר ישן, ועצרה באמצע כשההרים הראשונים הופיעו מאחורי העצים. "וואו," לחשה. "שכחתי איך זה נראה."
"היית פה?" שאלה נועה.
"לפני הרבה שנים," אמרה שירה, וחייכה מהר מדי. "עבודה של אבא. כלום דרמטי."
"הכול דרמטי," לחש בני מההגה. "גם העבודה של אבא. הוא בנה פעם גשר ש-"
"בני," אמר אדם.
"מה? רציתי רק להגיד שהגשר עמד."
"הגשרים שלך תמיד עומדים," אמרה שירה. "הבדיחות שלך פחות."
תום צעק, "אגם! יש אגם!" והשאלה של נועה נשארה בפה.
האלסטט נראתה כמו עוגה מעוטרת על שפת מים ירוקים. גגות עם פרחים, סירות קטנות, הרים עם שלג בקצוות, כאילו מישהו שכח שעכשיו קיץ. בני עצר ליד מלונית עם מרפסת עץ, וליבי כבר הייתה בחוץ לפני שנפתח תא המטען.
"אני גרה כאן לנצח," היא הכריזה. "תגידו שלום למשפחה באמריקה בשמי."
"את גרה איתנו בחדר," אמרה ג'ס. "ויש לך מברשת שיניים אחת."
"פרט טכני," אמרה ליבי, וצילמה ברבור. "ברבור מספר אחת. הוא מסתכל עליי."
"הוא מבין לחם," אמר תום. "אפשר להאכיל אותו?"
"לא," אמרו שירה ואדם יחד, ואז הסתכלו זה על זה וצחקו.
"למה כולם אומרים לא ביחד?" שאל תום. "זה כמו מקהלה של לא."
"כי אנחנו הורים," אמר אדם. "יש לנו חזרות."
נועה ירדה לאט. האוויר היה קריר ונקי, והאגם נצנץ. משהו בתוכה זז. לא פחד. לא שמחה. משהו באמצע, כמו דפיקה על דלת מבפנים.
"את בסדר?" שאל אדם.
"כן," היא אמרה מהר. "ג'ט לג. כנראה."
"אז שתייה וקצת הליכה," אמר בני. "יש בית קפה עם עוגה בגודל של תום."
"העוגה לא בגודל שלי," אמר תום. "אני יותר גבוה מעוגה."
"אתה יותר גבוה מעוגה ממוצעת," אמרה ג'ס. "העוגות פה לא ממוצעות."
הם הלכו ברחוב הצר. תיירים דיברו בשלוש שפות. ילדה קטנה משכה את אמא שלה לעבר גלידה. סירת משוטים עברה על המים, והמשוטים נשמעו כמו שעון רך.
"המפה אומרת שהמלון משמאל," אמרה ג'ס, "אבל השלט אומר ימין, והטלפון חושב שאנחנו בתוך האגם."
"איך טלפון חושב שאנחנו בתוך אגם?" שאל תום.
"כי הוא גאון עייף," אמרה ג'ס. "כמוני."
"אז ללכת לפי השלט," אמרה נועה.
"ללכת לפי השלט," אישרה ג'ס. "סוף סוף מישהו מקשיב להנדסה."
ליבי עצרה מול חלון ראווה. "תסתכלו על השמלה הזאת. אם הייתי משחקת תאומה אבודה באירופה, הייתי לובשת בדיוק אותה."
"את לא משחקת תאומה אבודה," אמרה נועה וצחקה. "את משחקת תיירת עם סוללה חלשה."
"הסוללה שלי מלאה."
"ארבעים אחוז," אמרה ג'ס, שהציצה במסך.
"ארבעים אחוז זה מלא במונחים דרמטיים," אמרה ליבי.
בחנות המגנטים תום בחר מגנט של הר, מגנט של סירה, ומגנט של עוגה. שירה אמרה, "אחד." אדם אמר, "שניים, כי חופש." תום החביא שלושה מאחורי הגב עד ששירה ראתה במראה.
"תום."
"שניים?" ניסה תום.
"אחד," אמרה שירה.
נועה לחשה לו, "אחר כך אקנה לך עוד אחד אם לא תספר."
"את האחות הכי טובה בעולם," אמר תום.
"אני האחות היחידה שלך."
"אז זה עדיין נכון."
בבית הקפה על המרפסת העוגה באמת הייתה ענקית. בני סיפר על טירה שבה כמעט ננעל בחדר תצוגה כי חשב שהיציאה היא ארון.
"למה לדעתך יציאה נראית כמו ארון?" שאלה ג'ס.
"כי בטירות הכול נראה כמו ארון," אמר בני. "גם הדלתות. גם החלונות. פעם אחת גם המלך נראה לי כמו ארון, אבל זה היה רק הגב שלו."
אדם ניסה בדיחה על גשרים מעל תעלות. שירה בעטה בו מתחת לשולחן. "די."
"זו הייתה בדיחה טובה," אמר אדם.
"היא הייתה גשר בלי כביש," אמרה שירה, ונועה פרצה בצחוק.
"נועה," אמרה ג'ס פתאום, "את לא אוכלת."
נועה הסתכלה על המזלג. היא באמת לא אכלה. היא הסתכלה על האגם. "זה מוזר. אני מרגישה כאילו כבר הייתי פה."
"ג'ט לג," אמרה ליבי מיד. "גם אני הרגשתי במטוס כאילו אני מכירה את הדיילת מגן חובה."
"זה לא אותו דבר," אמרה נועה. "זה כמו ריח של חדר שאת זוכרת בלי לזכור למה."
שירה הניחה יד על ידה. "האגם עושה את זה להרבה אנשים. הוא יפה מדי. המוח מתבלבל."
"בדיוק," אמר בני. "בפעם הראשונה שלי פה חשבתי שאני בחלום, ואז נפלתי לשלולית."
"זה לא מרגיע," אמרה נועה, אבל חייכה.
"אם זה ג'ט לג, את צריכה מים," אמרה ג'ס. "אם זה לא ג'ט לג, את עדיין צריכה מים."
נועה שתתה. הדפיקה בפנים לא עברה. "אני בסדר. בואו לרציף."
על הרציף הרוח הייתה חזקה יותר. ליבי צילמה שלושה ברבורים. "ברבור מספר שבע! הוא עושה לי פרצוף!"
"ברבורים לא עושים פרצופים," אמרה ג'ס.
"הברבור הזה כן. הוא ייכנס לסרט."
"אין סרט," אמרה נועה.
"עדיין אין," אמרה ליבי. "זה השלב של החומר הגולמי."
אדם הצביע על הר ואמר שם שאיש לא הצליח לחזור עליו. תום ניסה ואמר משהו שנשמע כמו עיטוש. שירה עמדה ליד נועה בשקט.
"את שמחה שבאת?" שאלה שירה.
"כן," אמרה נועה. "פשוט יש לי תחושה שאני צריכה להסתכל טוב."
"על מה?"
"לא יודעת. על הכול, כנראה."
מעבר לאגם התקרבה סירה קטנה. לרגע חשבה נועה שהיא רואה מישהו מניע יד על המצח, באותה תנועה שהיא עצמה עושה כשהשמש חזקה. היא מצמצה. הסירה הייתה רחוקה. כנראה רק אור ומים.
"נועה!" קרא תום. "יש פה גלידה בצורת הר!"
"אני באה," היא ענתה.
"אני רוצה גם," אמרה ליבי. "אבל קודם תגידי לברבור להפסיק להסתכל."
"תדברי איתו את," אמרה ג'ס. "את במאייה."
הם עלו במעלה הרחוב הצר בין הפרחים על הגגות. בני הצביע על המלון. "מחר משט על האגם. מישהו מתנדב לשמור על תום שלא ייפול פנימה?"
נועה הרימה יד ראשונה. "אני."
"אני לא נופל," אמר תום. "אני צולל רק כשצריך."
"אתה לא צולל בכלל," אמרה שירה.
"עדיין לא," אמר תום.
נועה הלכה אחריהם, ובין קולות התיירים לא הצליחה להפסיק לחשוב על הדפיקה בלב. ג'ט לג, אמרה לעצמה. רק ג'ט לג.
כשבני פתח את דלת המלון ואמר, "ברוכים הבאים לחלום שלי על אגם, הפעם עם מיזוג אוויר," הם צחקו כולן.
בדלפק הקבלה אישה עם צמות חייכה ואמרה באנגלית כבדה, "גולד? חדר משפחה וחדר בנות?"
"כן," אמר אדם. "ואם אפשר חדר בלי ברבורים בפנים."
"אין ברבורים בפנים," אמרה האישה ברצינות. "רק בחוץ. ובגלויות."
"מעולה," אמר בני. "אני מפחד מגלויות שעוקצות."
בחדר של נועה, ליבי וג'ס היו שתי מיטות ושטיח ירוק כמו האגם. ליבי זרקה את התיק על המיטה ליד החלון. "שלי."
"למה שלך?" שאלה ג'ס.
"כי משם מצלמים שקיעה."
"אז תצלמי שקיעה ותעברי אחרי זה," אמרה ג'ס. "אני רוצה את הקיר, לא את הדרמה."
"אני יכולה לקחת את הספה," הציעה נועה.
"לא," אמרו ליבי וג'ס יחד.
"שוב מקהלה," אמרה נועה וצחקה. "בסדר. אני באמצע. כמו שופטת."
ליבי שכבה על המיטה עם הפנים למטה. "אני מתה."
"אל תמותי לפני המשט," אמרה ג'ס. "אני לא ממלאת טפסים."
"אתן שומעות את האגם?" שאלה נועה ליד החלון הפתוח. הקול היה רחוק ורך, מים על עץ, צחוק של מישהו על רציף אחר.
"אני שומעת תייר שצועק 'צ'יז'," אמרה ליבי. "זה כמעט אותו דבר."
דפיקה בדלת. תום נכנס בלי לחכות, עם המגנט ביד. "אמא אמרה לבדוק אם אתן חיות."
"חיות," אמרה ג'ס.
"אבא אמר גם להגיד שמחר קמים מוקדם," הוסיף תום. "ודוד בני אמר שאם מישהי רוצה מפה נוספת הוא יכול להתבלבל גם בשבילה."
"תגיד לדוד בני תודה," אמרה נועה. "ותגיד לאמא שאני בסדר."
תום הסתכל עליה רגע. "את נראית כמו מי שחושבת על משהו."
"אני תמיד חושבת על משהו."
"כן, אבל עכשיו יותר חזק," אמר תום, ואז הרים את המגנט. "גם המגנט חושב על משהו. הוא חושב על המקרר בבית."
"לך," אמרה ליבי מהמיטה. "לפני שאני מצלמת אותך בתור ברבור מספר שמונה."
תום ברח צוחק. נועה נשארה ליד החלון. השמש ירדה קצת, והאגם שינה צבע. ליבי נרדמה עם הטלפון ביד. ג'ס פרשה מפה על השמיכה ולחשה, "אם ניאבד מחר, זה לא בגללי."
"לא ניאבד," אמרה נועה.
"טוב," אמרה ג'ס. "כי ליבי תצלם את זה בכל מקרה, ואני לא רוצה להיות מפורסמת כמי שהלכה ימינה במקום שמאלה."
נועה חייכה, ועצמה עיניים לרגע. הדפיקה בלב הייתה עדיין שם, שקטה ועקשנית, כמו מישהו שדופק לא חזק אבל לא הולך.
בלילה, לפני השינה, נועה כתבה במחברת הקטנה שלה: "ג'ט לג + אגם יפה מדי = מוח מבולבל." אחר כך הוסיפה: "מחר משט." וכבתה את האור.
מהחלון נשאר פס ירוק כהה של מים. ליבי נחרה נחירה קטנה וג'ס מלמלה משהו על מפות. נועה חייכה בחושך, והדפיקה בלב סוף סוף האטה מספיק כדי לישון.
