דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 9: מחנה של חנונים

הרשימה של ליהי הודבקה על הצד הפנימי של הדלת של שקנאי עד חמש וחצי בבוקר. אף אחד לא ראה אותה עושה את זה. לנדב הייתה תיאוריה שהיא מסוגלת לעבור דרך קירות כשמעורבת רשימה.

הרשימה של ליהי הודבקה על הצד הפנימי של הדלת של שקנאי עד חמש וחצי בבוקר. אף אחד לא ראה אותה עושה את זה. לנדב הייתה תיאוריה שהיא מסוגלת לעבור דרך קירות כשמעורבת רשימה.

הכותרת שלה הייתה "דברים שאנחנו עושים (את כולם)", וכל סעיף בה סומן במדבקה צהובה קטנטנה מהמכונה שלה:

1. סדנת קשרים (לשלוט בקשר הצלה).

2. מועדון צפרות בזריחה (לראות שלדג).

3. ערב משחקי קופסה (לנצח).

4. אתגר אוריגמי (לא לבכות).

היו עוד שלושים ושמונה. סעיף שבע עשרה היה "לגלות על מה אלון חושב". סעיף ארבעים ושתיים היה רק "????" עם לב קטן.

"עושים את סעיף שתיים עכשיו," הכריזה ליהי, שהופיעה בפתח כאילו מישהו זימן אותה, עם פנס ביד. "אחר כך סעיף אחת בתשע. תביאו משקפות. אחר כך תביאו ידיים."

* * *

מועדון הצפרות נפגש בזריחה, שזה לדעת דניאל לא הגיוני, בין הקנים בשפת הלגונה. נדב חילק משקפות כאילו היו חפצי קודש. שירה הביאה ספר ופנס. אלון הביא שקית כריכים, וזאת התבררה כטעות.

"ששש," לחש נדב. "שלדגים ביישנים. אם נהיה בשקט, אם נהיה סבלניים…"

הם היו בשקט. הם היו סבלניים. הם ראו שתי אנפות, אגמית, משפחה של ברווזים, ומשהו שנדב התעקש שהוא סבכי נדיר ושירה התעקשה שהוא עלה.

ואז, מתוך הערפל, הגיע האדמירל.

הוא לא מיהר. הוא הלך לעברם לאורך שפת הלגונה עם ראש מורם וצוואר מעוקל, כמו גנרל זקן שסוקר שדה קרב שבו ניצח פעם במשהו חשוב. הוא עצר שני מטרים מאלון, הסתכל על שקית הכריכים, והסתכל על אלון.

אלון הסתכל בחזרה.

לרגע ארוך שניהם בחנו זה את זה בשתיקה, שני אמנים גדולים של אי־דיבור.

ואז האדמירל מתח את הצוואר, לקח במקור את כל שקית הכריכים, הסתובב והלך לתוך הערפל.

אלון הסתכל עליו הולך. "בסדר," אמר.

"זה שתים עשרה," לחש נדב. "ועוד גניבה."

ובדיוק אז, כשכולם הסתכלו על האדמירל, פס כחול הבזיק מעל המים, כל כך בוהק שהוא נראה כמו חתיכת שמיים שנשברה, צלל לתוך הלגונה ועלה עם דג כסוף קטנטן.

"שלדג," נשם נדב. הוא החזיק לדניאל את היד. העיניים שלו היו רטובות. "שלדג. חיכיתי שלושה קיצים."

דניאל הסתכל על הפנים של נדב, שזהרו באור הזריחה, והרגיש משהו חם ומטופש בחזה. הוא בא למחנה הזה כדי לוותר על משהו שהוא אוהב. הוא לא ציפה שיצפה באנשים אחרים מוצאים את הדברים שהם אוהבים.

* * *

בתשע, עדיין מפהקים, הם הלכו לסדנת הקשרים. היא התקיימה במרפסת של מחסן הסירות, וגילי הנחה אותה. הוא פתח בשיר שכתב, שנקרא "אודה לקשר ההצלה". היו לו ארבעה בתים. הפזמון הלך ככה: "מסביב לעץ, ולתוך החור, / הארנב יודע לאן לחזור." כמה ילדים משחף בכו מצחוק. ילדה אחת בכתה באמת, כי היא קשרה את השרוכים שלה לספסל.

דניאל קשר קשרים מגיל שש. נדב קרא על קשרים מגיל חמש. מהר מאוד זה הפך לתחרות ששניהם לא הסכימו עליה.

"קשר דייגים," אמר נדב, וקשר אותו לאט ובאהבה. "תואר לראשונה ב־1769 על ידי מלח סקוטי בשם פלקונר, שאבד בים אחר כך, וזה אירוני, אם חושבים על זה."

דניאל קשר קשר דייגים בשתי שניות, בלי להסתכל.

"קשר קיצור," אמר נדב. "משמש לקצר חבל בלי לחתוך אותו. היה מאוד פופולרי במאה השמונה עשרה. גם בקרב כבשים, כנראה."

דניאל קשר קשר קיצור מאחורי הגב.

"שוויצר," אמרה שירה, שקראה על הספסל.

"הוא לא משוויץ," אמרה ליהי. "הוא מדגים. יש הבדל. אחד מהם מקבל מדבקה." טיק, זמזום. היא הדביקה מדבקה על הקשר של דניאל. היה כתוב עליה "מצוין".

אלון קשר קשר אחד, גוש גדול ומסתורי שלא התאים לשום דבר בטבלה של גילי. גילי הסתכל עליו הרבה זמן.

"איך קוראים לקשר הזה?" שאל.

"שלי," אמר אלון.

גילי כתב עליו שיר במקום. השיר נקרא "הקשר שאין לו שם", והיה לו רק בית אחד, כי אלון ביקש שיהיה קצר. זה היה, לדעת כולם, השיר הכי טוב שגילי כתב אי פעם.

* * *

ערב משחקי הקופסה התקיים בחדר האוכל, והנושא היה "מהדורת אסטרטגיה!", עם סימן קריאה צבוע באדום על הפוסטר.

הגרביים הרטובות בחרו משחק על בניית מסילות רכבת ברחבי אירופה. ליהי הקריאה את כל החוקים בקול, פעמיים. נדב חישב את ההסתברות של כל קלף אפשרי. שירה קראה רומן בין התורות. דניאל שיחק כמו שהוא מפליג, מהר ובאומץ, תופס מסלולים ולוקח סיכונים.

באמצע המשחק דניאל הושיט יד לכוס שלו, זאת עם המדבקה הצהובה של ליהי שכתוב עליה "דניאל", ולגם לגימה גדולה וצמאה.

אלה היו מי מלח. לא קצת מלוחים. מלוחים כמו ים. כמו ים המלח. העיניים של דניאל דמעו, הגרון שלו נסגר, והוא ריסס ערפל דק על מוסקבה, ורשה ורוב ברלין.

בשולחן הסמוך הבנים משפמנון שיחקו קלפים. בן החזיק את הקלפים צמוד מאוד לפנים ובחן אותם בריכוז עצום. על השולחן לידו עמדה מלחייה ריקה.

משולחן הדגים המעופפים נשמע צחוק, רם ופתאומי. מאיה שמה יד על הפה, והכתפיים שלה רעדו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא צחקה ממשהו שדניאל עשה, והיא צחקה עליו.

דניאל ניגב את הפנים בשרוול. אחר כך הסתובב, הרים את הכוס לכיוון בן כמו בהרמת כוסית, ואמר בקול צרוד, "יפה."

בן הוריד את הקלפים. לשנייה הוא נראה כמעט מבולבל, כמו מתאגרף שנותן אגרוף והשני רק מהנהן. הוא היה מוכן לכעס. הייתה לו תשובה שלמה מוכנה לכעס. אחר כך משך בכתפיים וחזר לקלפים, אבל דניאל ראה אותו מעיף מבט עוד פעמיים לפני סוף הסיבוב.

"הוא המליח לך את המים," אמרה ליהי בזעזוע. "זה פשע נגד שתייה."

"אחים," אמר דניאל, ושתה מהכוס של אלון במקום. אלון הרשה.

אלון לא אמר כלום שעה וארבעים דקות.

ואז, בתור אחד, הוא הניח תשעה קלפים, חיבר את ליסבון למוסקבה דרך מסלול שאף אחד לא שם לב שהוא בונה, וניצח בשישים ושתיים נקודות.

השתררה שתיקה המומה סביב השולחן.

"איך?" אמר נדב. "איך? חישבתי. הייתה לי טבלה."

אלון משך בכתפיים. "רכבות," אמר, וחזר לגרעינים שלו.

דניאל צחק כל כך חזק שהוא נאלץ להניח את הראש על השולחן. הוא צחק עד שכאבה לו הבטן, עד שגם ליהי התחילה לצחוק, ואחר כך שירה, ולבסוף נדב, שעדיין החזיק את הטבלה שלו. זה היה הכי הרבה שהוא צחק מאז החתונה. אולי מאז לפניה.

מאוחר יותר, בחוץ, הוא הוציא את הטלפון וכתב ליואב: "אל תספר לאף אחד. אבל מחנה החנונים די כיף."

התשובה הגיעה בתוך עשר שניות: סרטון של גל ענקי שמתעקל מעל הראש של יואב במכמורת, ומילה אחת. "בוגד."

דניאל חייך למסך והכניס את הטלפון לכיס.

* * *

על הדשא מול חדר האוכל, מאיה לימדה ריקוד עשרים ילדים מצריף שחף.

דניאל לא התכוון לעצור ולהסתכל. הוא היה בדרך לאנשהו. הוא רק כבר לא היה בטוח לאן.

ברור שזה היה בשביל סרטון. הטלפון שלה נשען על בקבוק מים, ובריקוד היו הרבה תנועות ידיים וקטע שבו כולם צריכים לנפנף בזרועות כמו אווזים, מה שהילדים של שחף מצאו מצחיק בצורה בלתי נסבלת. מאיה ספרה בקול, "חמש, שש, שבע, שמונה!", ועשרים גופים קטנים נפנפו לעשרים כיוונים שונים.

ילד אחד לא נפנף. הוא עמד בצד עם אגרופים קפוצים ועם שפה תחתונה רועדת, כמו שרועדות שפתיים של ילדים קטנים ממש לפני הסערה. הוא כל הזמן טעה בצעדים, והאחרים כל הזמן נתקלו בו.

דניאל ראה את מאיה שמה לב אליו. היא לא עצרה את המוזיקה. היא לא אמרה כלום מול כולם. היא פשוט רקדה אל הצד, התכופפה לידו ולחשה משהו. הילד הניד בראש. היא לחשה משהו אחר. הוא היסס, ואז הנהן.

"אוקיי, כולם!" קראה מאיה. "חוק חדש! לכל סרטון צריך במאי, והיום הבמאי שלנו הוא גל! הוא אחראי לצעוק 'אקשן!' גל, אתה מוכן?"

הילד שהיה על סף בכי לקח נשימה ענקית וצרח "אקשן!" בעוצמה שגרמה לאדמירל, איפשהו למטה ליד המים, לצפצף במחאה.

עשרים ילדים נפנפו. גל קרן. מאיה צחקה ונתנה לו כיף שהיה בעצם יותר חיבוק.

דניאל עמד שם, ומשהו לא הסתדר. בראש שלו הייתה תמונה ברורה של מאיה שטרן: רועשת, שתלטנית, בטוחה שהיא יודעת הכול, שני מיליון עוקבים ואפס ספקות. והתמונה הזאת עדיין הייתה נכונה. אבל עכשיו הייתה גם תמונה אחרת, מונחת מעל הראשונה, של נערה כורעת בשפת הדשא, לוחשת לילד שאף אחד אחר לא שם לב אליו.

הוא לא ידע מה עושים עם שתי תמונות.

היא הרימה את הראש ותפסה אותו מסתכל. הפנים שלה עשו את מה שתמיד עשו, את הקליק מפתוח לסגור.

"נהנה מההופעה, אח גדול?" קראה.

"הרגל האחורית שלך לא במקום," אמר דניאל.

היא צמצמה עיניים. "זה ריקוד. אין רגל אחורית."

"אז את מושלמת," אמר דניאל, והלך, ומאחוריו שמע שתיקה מספקת מאוד, השתיקה של מישהי שגנבו לה את המשפט שלה והיא שונאת את זה.

* * *

יובל מצא אותו ליד הקנים באותו ערב.

דניאל ישב לבד על סלע וחיכה לשלדג באור האחרון, כשצל רזה התיישב על הסלע הסמוך. ליובל היו התלתלים של אחותו, בלי שום דבר מהווליום שלה. הוא הסתכל על המים זמן מה, וגם דניאל.

"למה אח שלך שונא אותך?" שאל יובל בסוף.

דניאל חשב על זה. "הוא לא שונא. הוא מתאמן."

"מתאמן בשביל מה?"

"בשביל הרגע שהוא יפסיק."

יובל קימט את המצח, כמו שילדים מקמטים מצח מול חידה שהם מתכננים לפתור אחר כך. "מאיה אומרת שאתה נבל."

"ומה אתה חושב?"

יובל שקל את השאלה ברצינות. הוא הסתכל על דניאל, על המשקפת שעל הצוואר שלו, על הקנים.

"נבלים בדרך כלל לא מבינים בציפורים," אמר.

"יובל!" הקול של מאיה הגיע מהשביל, חד כמו משרוקית. "בוא הנה. עכשיו."

יובל נאנח, האנחה העמוקה והעתיקה של אח קטן, וקם. הוא לקח שני צעדים, ואז הסתובב בחזרה.

"ראית את השלדג?" שאל.

"הבוקר," אמר דניאל. "כחול. ממש, ממש כחול."

יובל הנהן בסיפוק, כאילו זה סגר משהו, ורץ במעלה השביל אל אחותו. מאיה שמה לו יד על הכתף והובילה אותו משם בלי להסתכל על דניאל.

דניאל נשאר על הסלע עד שהאור נעלם. למטה לאורך החוף צורה קטנה דשדשה בשפת המים, צפצפה בשקט, וסחבה משהו שנראה חשוד מאוד כמו שאריות של שקית כריכים.

"גם אני וגם אתה," אמר דניאל לאדמירל. "אף אחד פה לא אוהב אותנו."

האדמירל לא ענה. אבל הוא גם לא תקף, ונדב יסביר אחר כך שזה, סטטיסטית, עניין גדול מאוד.

מה שקורה במחנה פרק 9: מחנה של חנונים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין