"זאת מסורת," אמר רועי.
הוא שכב במיטה העליונה שלו בצריף שפמנון עם הידיים מאחורי הראש, וכל הצריף התאסף סביבו כמו מועצת מלחמה: עומר, שחר, אסף, אלעד ובן. השעה הייתה עשר בלילה. האורות היו כבויים. הפנים של רועי היו מוארות מלמטה באור הטלפון, וזה גרם לו להיראות כמו מישהו שמספר סיפור אימה, ובמובן מסוים, זה בדיוק מה שהוא עשה.
"כל קיץ, בלילה השלישי, שפמנון עושים מתיחה לשקנאי," אמר רועי. "בשנה שעברה הם מילאו לשקנאי את הנעליים בג'לי. שנה לפני זה הם תלו את כל התחתונים של שקנאי על התורן. זהבה הניפה את הדגל בבוקר ולא שמה לב. זה היה יפהפה."
"מה אנחנו עושים השנה?" שאל אסף.
רועי חייך לאט. "את האדמירל."
השתררה שתיקה שבה אפשר היה לשמוע את עומר בולע רוק.
"אנחנו מכניסים את האדמירל," אמר רועי, "לשקנאי. בחצות. שחר סוחב אותו. אסף ואלעד פותחים את הדלת. אני נותן סימן. והיתוש…" הוא הצביע על בן. "היתוש הוא התצפיתן. אתה קטן. אתה מהיר. אף אחד לא רואה אותך."
בן הרגיש את העיניים של כולם עליו. זאת הייתה הרגשה טובה. זאת הייתה ההרגשה מהמגרש, ההרגשה של להיבחר.
הוא גם חשב על דניאל, אלוף השייט, עומד על מכסה המנוע של אוטו בזמן שאווז מקיף אותו מלמטה כמו כריש עם נוצות. הוא חשב על דניאל מתעורר בחצות כשהאדמירל עומד לו על החזה.
"אני בפנים," אמר בן.
"אני לא," אמר עומר מהר מאוד. "כלומר, אני כן. אבל ברוח, אני לא. מר כפתור לא מאשר."
* * *
לתפוס את האדמירל היה קל יותר ממה שמישהו ציפה, וקשה הרבה יותר ממה שמישהו יכול היה לדמיין.
הוא ישן ליד מחסן הסירות עם הראש מתחת לכנף, ונראה כמעט שליו, כמו כרית לבנה וגדולה עם עבר פלילי. שחר התגנב אליו עם סל הכביסה של הצריף. אסף הושיט חתיכת לחם שאלעד גנב מחדר האוכל. רועי לחש "עכשיו!", ושחר הוריד את הסל.
לשנייה אחת לא קרה כלום.
ואז הסל התחיל לצפצף.
הוא צפצף כמו חצוצרה עם טינה. הוא קיפץ ורעד ודילג שני מטרים שמאלה כששחר שוכב עליו. נוצות יצאו מבין החורים. שחר, שהיה חזק מאוד ורגוע מאוד, החזיק בשתי ידיים עם הבעה של אדם שרוכב על שור.
"קדימה! קדימה!" סינן רועי.
הם רצו במעלה הגבעה בחושך, שחר מתנודד מתחת לסל המצפצף, ובן רץ לפניהם כדי לבדוק את השביל. אף אחד. אף אחד. החלונות של שקנאי היו חשוכים. מבפנים נשמע הקול של נדב, ממלמל משהו על צפרדעים מתוך שינה.
בן נתן את הסימן: שתי שריקות קצרות, כמו שרועי לימד אותו. אסף ואלעד פתחו בזהירות את דלת הרשת. שחר הטה את הסל קדימה, והאדמירל נורה לתוך צריף שקנאי כמו כדור תותח עם נוצות.
בן עמד בחוץ עם הסל הריק וחיכה לצרחות.
נשמעה התרסקות. חבטה. הקול של נדב, גבוה וחד: "זה… זה אווז?!" ואז הקול של אלון, עמוק ורגוע: "כן."
ואז האדמירל יצא ישר בחזרה.
הוא לא נשאר בשקנאי. לא היה לו שום עניין בשקנאי. העירו אותו, דחפו אותו לסל וסחבו אותו במעלה גבעה, והוא רצה שכל העולם יידע על זה. הוא פרץ מהדלת עם כנפיים פרושות לרווחה ודהר לאורך גבעת הנוער, מצפצף בעוצמה שנראתה בלתי אפשרית פיזית בשביל ציפור אחת.
אורות נדלקו בכל הצריפים. דלתות נטרקו. הילדים של שחף התעוררו וצרחו מאושר. האדמירל רץ דרך חבל הכביסה של צריף אנפה ויצא מהצד השני עם מגבת ורודה על הגב, כמו גלימה. הוא הפיל את הגיטרה של גילי, שנשארה על אחת המרפסות, והיא השמיעה צליל כמו אקורד עצוב. הוא רדף אחרי רועי, דווקא אחרי רועי, לאורך הדשא ועד לראש עץ זית קטן, ועמד מתחתיו וצפצף אליו למעלה.
"שמישהו יוריד אותו ממני!" צעק רועי מבין הענפים.
בן עמד קפוא על המרפסת של שקנאי, עדיין מחזיק את הסל הריק.
ואז נשמעה שריקה.
* * *
זהבה תמיר עלתה בשביל בפיג'מה עם הדפס של סירות מפרש קטנות, עם פנס ביד אחת, ולא פחות מארבע משרוקיות על הצוואר. היא לא רצה. היא לא הייתה צריכה. היא הלכה לאמצע הדשא, בחרה את המשרוקית בצורת דג, ושרקה.
הצליל הגבוה והמוזר ריחף מעל הגבעה. האדמירל הפסיק לצפצף. הוא הוריד את הכנפיים. הוא נתן למגבת הוורודה להחליק לו מהגב, נתן ברועי מבט אחרון שהבטיח בבירור פגישות בעתיד, וירד בגבעה לכיוון המים בכבוד עצום, כאילו כל העניין היה הרעיון שלו.
ואז זהבה הסתובבה, והפנס שלה התחיל לנוע לאט על הפנים של גבעת הנוער.
"נו," אמרה. "מי רוצה לספר לי על זה?"
אף אחד לא זז. רועי ירד מהעץ ופתאום מצא את הכוכבים מעניינים מאוד. אסף ואלעד נעלמו. שחר עמד מאחורי שיח שהיה קטן מדי בשבילו בהרבה. והפנס המשיך לנוע, עד שהגיע למרפסת של שקנאי ועצר.
על בן. ועל סל הכביסה הריק שבידיים שלו. עם נוצות לבנות שנתקעו בשוליים.
"בן נבון," אמרה זהבה. "מחזיק את הסל."
בן לא היה מסוגל לזוז. הוא הכיר את הרגע הזה. הוא הכיר אותו מכיתה ד' ומהחלון השבור, מכל פעם שמשהו השתבש בבית ואבא שלו הסתובב והסתכל עליו ראשון. הוא הרגיש איך זה זוחל מהבטן אל הגרון, הוודאות הישנה והקרה: זה אני. זה תמיד אני. גם כשזה לא אני. והפעם זה באמת היה הוא.
"אני אצטרך להתקשר להורים שלך, אני חוששת," אמרה זהבה. "חטיפת אווז זה עניין רציני. לאדמירל יש רגשות."
הפנים של בן הלבינו. הוא פתח את הפה ושום דבר לא יצא.
"זה הייתי אני."
כולם הסתובבו. דניאל עמד בפתח של שקנאי בחולצה ובמכנסיים קצרים, עם נוצה בשיער.
"אני תכננתי את זה," אמר דניאל. "זה היה הרעיון שלי. ביקשתי ממנו להחזיק לי את הסל. הוא לא ידע מה יש בו."
זהבה הסתכלה עליו הרבה זמן. הפנס היה על הפנים שלו, כך שהוא לא יכול היה לראות את שלה.
"אתה," אמרה. "הילד שהאדמירל תקף ביום הראשון. תכננת להכניס אותו לצריף שלך?"
"נקמה," אמר דניאל. "רציתי לראות את הפרצוף של נדב."
מתוך הצריף נשמע הקול הנעלב של נדב: "הפרצוף שלי היה מאוד מכובד."
זהבה שתקה רגע. ואז, לאט, הסיטה את הפנס מדניאל לכיוון האדמה.
"תורנות מטבח," אמרה. "מחר. כל היום. תתייצב אצל שמעון בשש. כל השאר: למיטות. עכשיו. אם אני אשמע עוד צפצוף אחד הלילה, מאף אחד, אווז או בן אדם, אני אתחיל להשתמש במשרוקיות שעוד לא השתמשתי בהן."
אף אחד לא שאל מה המשרוקיות האלה עושות. הדשא התרוקן בתוך שניות.
רועי, בדרך חזרה לשפמנון, עצר והסתכל על דניאל רגע, בהבעה שבן לא הצליח לפענח. אחר כך נכנס.
* * *
בן לא נכנס. הוא הלך מסביב לצריפים, לרצועה הצרה שבין הקיר לגדר איפה שעמדו מכלי המים, ודניאל הלך אחריו.
"מה חשבת לעצמך?" אמר דניאל. הוא אמר את זה בשקט, אבל הקול שלו רעד. "אווז! באמצע הלילה! הוא יכול היה לשבור לך את היד! אתה יודע כמה חזקות הכנפיים האלה? אווז יכול לשבור יד לאדם מבוגר!"
"לא ביקשתי ממך…"
"יכולת להיפגע!"
"לא ביקשתי שתגיד כלום!" הקול של בן נסדק. הוא רעד, ממש רעד, והוא לא ידע אם זה מהקור או מהאווז או מהפנס או מזה שמישהו עכשיו נעמד לפניו. אף אחד אף פעם לא נעמד לפניו. הוא לא ידע מה לעשות עם זה. זה גרם לו לרצות להרביץ למשהו. "אני לא צריך אותך! אני לא צריך שתציל אותי!"
"היי."
שניהם הסתובבו. מאיה עמדה בפינת הצריף עם קפוצ'ון מעל הפיג'מה. ברור שהיא יצאה בגלל הרעש ועכשיו ליוותה את יובל בחזרה לשחף. יובל היה חצי ישן על הזרוע שלה. היא לא ראתה את הדשא, ולא את הפנס, ולא את זהבה. כל מה שהיא ראתה היה זה: דניאל, גבוה, כועס, מסנן בחושך. ובן, קטן ורועד, עם הגב צמוד למכל מים.
"עזוב אותו," אמרה מאיה.
"זה לא העניין של…"
"הכול העניין שלי כשאתה צועק על ילד בן שלוש עשרה באחת בלילה." היא הושיטה את היד הפנויה. "בן. בוא. נלווה אותך לצריף."
בן הסתכל על דניאל. אחר כך עבר לידו, אל מאיה. היא חיבקה בזרוע אחת את הכתפיים שלו ושל יובל ביחד, ושלושתם הלכו משם מסביב לפינה.
ממש לפני שנעלמו, בן הסתכל אחורה פעם אחת. היה חשוך מדי לראות את הפנים שלו.
* * *
בשפמנון, רועי חיכה לבן על המיטה שלו, עדיין מוציא זרדים מהשיער.
"אח שלך לקח את זה עליו בשבילך," אמר רועי. "מול כולם. למה שהוא יעשה את זה?"
בן טיפס למיטה שלו ושכב עם הפנים לקיר. "כי הוא אוהב להיות הגיבור," אמר. "הוא תמיד חייב להיות הגיבור. זה כל העניין שלו."
רועי חשב על זה. "הממ," אמר לבסוף. "אח שלי היה מוכר אותי לאווז. בשביל חטיף שוקולד. קטן."
אף אחד לא צחק. מתחת לבן, עומר החזיק את מר כפתור חזק מאוד ולא נחר, וזה אמר שהוא ער. אחרי זמן מה הוא לחש, בשקט מאוד, כך שרק בן ישמע, "זה היה יפה מצידו."
בן לא ענה. הוא שכב והסתכל על קיר העץ, ובצד השני שלו, הוא ידע, היה שקנאי, ובשקנאי, כמה קרשים משם, שכב דניאל. זה היה הכי קרוב שבן שכב אליו אי פעם. זה היה הרבה יותר מדי קרוב.
* * *
בשקנאי, נדב טאטא נוצות.
"שיהיה רשום," אמר בלי להרים את הראש, "שסטטיסטית, אנשים שלוקחים על עצמם אשמה בשביל מישהו אחר זה דבר נדיר מאוד. זה קורה בעיקר בסרטים. ואצל כמה מיני קופים."
דניאל נשכב על המיטה והסתכל על התקרה.
"יפה," אמר אלון מתוך החושך.
נדב הפסיק לטאטא. "זה היה על האשמה או על הקופים?"
אלון לא ענה. נדב רשם משהו בכל זאת.
דניאל שכב ער הרבה זמן. הוא לא חשב על תורנות המטבח, ולא על שמעון, ולא על שש בבוקר. הוא חשב על הפנים של בן כשהפנס מצא אותו. הוא ראה פחד על הפנים של בן פעם אחת קודם, על מזח השייט, כשהוא הסתכל על הסירות. אבל זה היה פחד אחר. זה לא היה פחד מהאווז, ולא מזהבה, ולא מצרות.
אלה היו הפנים של מישהו שחיכה לרגע הזה בדיוק כל החיים שלו.
דניאל הוציא את המחברת הכחולה, ולאור הטלפון כתב מתחת לשורה על הסירות:
הוא חושב שתמיד מאשימים אותו. לגלות מי לימד אותו את זה.
אחר כך כיבה את האור ושכב שם, עדיין עם נוצה בשיער, והקשיב לטרקטור של עומר מתווכח עם עצמו, ומתחת לזה, חלש מאוד, לאדמירל, למטה ליד המים, מצפצף בשקט, כמו שמישהו ממלמל אחרי ויכוח ארוך ומספק.