דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 67: טבלה

עד שבע וחצי בבוקר, כל המחנה כבר ידע שרועי אשכנזי רחץ את האדמירלית.

עד שבע וחצי בבוקר, כל המחנה כבר ידע שרועי אשכנזי רחץ את האדמירלית.

איך הם ידעו, אף אחד לא היה בטוח. מאיה לא סיפרה. דניאל לא סיפר. אהובה לא סיפרה, כי אהובה לא סיפרה אף פעם כלום, גם לא מה השעה. אבל כשהגרביים הרטובות נכנסו לחדר האוכל, כל שולחן הלימונים עמד ומחא כפיים לרועי, שישב בשולחן הכרישים עם אצבעות ורודות, עם סימני נשיכות על הזרוע, ועם הבעה של מי שעבר מלחמה וחזר ממנה עם ריח של תות.

"הוא מריח כמו קינוח," לחש יובל, שעבר ליד השולחן שלהם עם מגש. "אבל קינוח שכועס."

על הלוח של שמעון, ליד דלת המטבח, היה כתוב בגיר לבן:

ארוחת בוקר: חביתה, סלט, לחם, שוקו. קינוח היום: אין. (ידוע לכם למה.)

ומתחת לזה, בכתב של מדבקה, הייתה מודבקת התווית של ליהי מאתמול בלילה: קינוח (לשעבר). שמעון השאיר אותה שם. כנראה כאזהרה לדורות הבאים.

* * *

את הטבלה הם ראו רק אחרי החביתה.

היא הייתה תלויה על השלט הישן, זה שקובי צבע ביום הראשון, ושעדיין, בגלל החלמון מהבצה, היה כתוב עליו גביע הגלי. זהבה עמדה לידו עם המגפון, ונראתה כמו מי שעומדת להודיע על תוצאות בחירות במדינה קטנה מאוד ועצבנית מאוד.

"בוקר טוב, משפחות," היא אמרה. "תוצאות ביניים, אחרי האירועים של אתמול. חידון הכנרת, שליחים בשחייה, ובדיקת ניקיון צריפים."

"רגע," אמר דניאל בשקט. "מה זה, אתמול היה חידון?"

"היה חידון," אישרה שירה, בקול של מי שהייתה שם. "בעשר בבוקר. בזמן שאתה ומאיה בדקתם את סירה שבע, ובזמן שנדב, יובל ובן בדקו אתכם עם משקפת."

נדב החוויר. "חידון? על הכנרת? ואני לא הייתי?"

"אתה היית על המזח," אמרה שירה. "מחשב מרחקים."

"אני יודע כל דבר על הכנרת! עומק מקסימלי, ארבעים ושלושה מטר! מליחות! סוגי דגים! אני יודע את השם המדעי של אמנון הגליל!"

"אנחנו יודעים," אמרה שירה. "גם החידון ידע. השאלה הראשונה הייתה על אמנון הגליל."

נדב הניח את הראש על השולחן, לאט, כמו מגדל שמחליט ליפול.

"מי ענה בשבילנו?" שאל דניאל.

"אני, ליהי ואלון," אמרה שירה. "אלון ידע את כל התשובות."

"נו?"

"הוא לחש אותן," אמרה ליהי. "גילי היה השופט. הוא לא שמע אף אחת. אחרי השאלה השמינית אלון כתב את התשובות על מפית, אבל החוקים אומרים 'בעל פה'. אז קיבלנו אפס. ואלון קיבל מפית."

אלון הוציא את המפית מהכיס והראה אותה לכולם. עשר תשובות, בכתב קטן ומסודר, כולן נכונות. הוא החזיר אותה לכיס בעדינות, כמו מדליה.

"ושליחים בשחייה," המשיכה זהבה במגפון, "בחמש אחר הצהריים."

"זה כבר לא היה באשמת המשקפת," אמר בן מהר.

"לא," הסכימה שירה. "זה היה באשמת הסגנון. נדב שחה בסגנון שהוא קורא לו 'חתירה סטטיסטית'."

"זה סגנון אמיתי!" אמר נדב מתוך השולחן, בלי להרים את הראש. "הוא מבוסס על התנגדות מינימלית למים!"

"הוא מבוסס על לשכב על הגב ולחשוב," אמרה שירה. "הוא הגיע אחרון. בפער. אחריו הגיעה ברווזה."

"הברווזה לא הייתה בתחרות," אמרה ליהי.

"בדיוק," אמרה שירה.

* * *

זהבה הרימה את הטבלה. היא קראה אותה לאט, שורה אחרי שורה, כי זהבה ידעה שבמחנה, כמו בכדורגל, החלק הכי חשוב בתוצאה זה הדרמה.

"במקום הראשון: הדגים המעופפים. תשעים ושש נקודות."

שולחן הדגים התפוצץ. מאיה, שהייתה בדגים, מחאה כפיים, אבל קצת בהיסוס. "רגע," היא אמרה לדניאל, מעבר למעבר. "הם ניצחו בחידון בלעדיי? וגם בניקיון הצריפים? בלעדיי?"

"נראה ככה," אמר דניאל.

"אז אני מיותרת," אמרה מאיה. "נהדר. שני מיליון עוקבים, ואני לא נחוצה בבדיקת ניקיון."

"במקום השני," אמרה זהבה, "הכרישים. תשעים נקודות. בזכות השליחים בשחייה, וברגל האחרונה, שוחה מצוין אחד, שבערב, מסיבות שכולם מכירים, כבר לא היה זמין."

רועי הרים יד ורודה. כל החדר צחק. גם הוא.

"ובמקום השלישי," אמרה זהבה, ועשתה הפסקה ארוכה במיוחד, "הגרביים הרטובות. שמונים וארבע."

שקט בשולחן של הגרביים. שקט של שבע שניות. נדב אחר כך ספר.

"שלישי," אמר בן לבסוף. הוא אמר את זה כמו מי שקורא שם של מחלה. "אנחנו שלישיים."

"שתים עשרה נקודות מהמקום הראשון," אמר נדב, שהרים סוף סוף את הראש, והעיניים שלו כבר זזו מהר, כמו של מחשב שהודלק. "שתים עשרה נקודות. אחרי ששלשום הובלנו בשמונה." הוא שתק. "זה כמו לרדת מהר בלי לשים לב שירדת."

"ככה זה כשאתה עסוק," אמרה שירה. "בסירות. במשקפות. באווזות ורודות. בג'לי."

"לא נגענו בג'לי," אמר בן.

"נכון," אמרה שירה. "אבל ראית אותו. וזה לקח זמן."

* * *

נדב קם. הוא הלך החוצה בלי להגיד מילה, וחזר אחרי שלוש דקות עם לוח מחיק גדול, עם רגליים, ועם טוש כחול, שהוא לקח, כנראה, מהמזח של קובי. על הלוח עוד היה כתוב, בפינה, בכתב של קובי: לזכור: אני לא יודע לשחות. אמונה!

נדב מחק את זה. ואז, אחרי מחשבה, כתב את זה שוב, קטן יותר, בפינה. מתוך כבוד.

"תוכנית קאמבק," הוא הכריז, וכתב בראש הלוח באותיות גדולות: מבצע גרב.

"למה גרב?" שאלה ליהי.

"כי אנחנו הגרביים," אמר נדב. "וכי גרב, סטטיסטית, תמיד חוזרת. אתה מאבד אותה במכונה, אבל אחרי שבוע היא מופיעה. בתוך שמיכה. במגירה הלא נכונה. היא תמיד חוזרת."

"לא תמיד," אמרה שירה. "יש לי שלוש בודדות בבית."

"הן עוד יחזרו," אמר נדב בביטחון, והמשיך לכתוב.

הוא כתב רשימה:

1. שקים וגרעינים — היום, ארבע. 2. אבן, נייר, מספריים — הערב. 3. מלחמת בלונים — מחר בבוקר. 4. הרגטה — מחר אחר הצהריים. ניקוד כפול. עשרים.

"יש עוד כמה אירועים קטנים," הוא אמר, "שבהם, נהיה כנים, אין לנו סיכוי. תחרות קליעה בחץ וקשת. תחרות סריגה. 'מי מכיר הכי טוב את שמעון'."

"אני מכיר את שמעון," אמר בן.

"אתה מכיר את המטבח של שמעון," תיקן נדב. "זה לא אותו דבר. בכל מקרה, הדגים והכרישים יקחו חלק מהם. אז אנחנו צריכים את ארבעת אלה. את כולם." הוא הקיף אותם בעיגול. "כולל הרגטה."

"מה הסיכוי שלנו?" שאל דניאל.

נדב חישב בעיניים סגורות. "שלושה נקודה שמונה אחוזים."

"ועם אופטימיות?" שאלה שירה.

"ארבעה נקודה אחת."

"אני לוקחת," אמרה ליהי, והוציאה את מכונת המדבקות.

טיק. זמזום.

* * *

ליהי עברה בין כולם, כמו רופאה בסבב בוקר, והדביקה תוויות על חולצות.

על החולצה של דניאל: קפטן (בלי חשק).

"אני לא קפטן," אמר דניאל.

"בגלל זה כתוב 'בלי חשק'," אמרה ליהי.

על החולצה של בן: סגן קפטן (עוד פחות חשק).

בן הסתכל על התווית. הוא פתח את הפה, כדי להגיד שהוא לא מסכים, ושהוא לא סגן של אף אחד, ובטח לא של דניאל. ואז סגר אותו. והשאיר את התווית.

דניאל ראה את זה. הוא לא אמר כלום. אבל משהו קטן בפנים שלו זז, כמו מפרש שתופס רוח לשנייה.

על החולצה של נדב: מוח (נלחץ).

"אני לא נלחץ," אמר נדב, ונשם מהמשאף.

על החולצה של שירה: שדרנית + משמעת.

"סוף סוף," אמרה שירה, "מישהו כאן מבין את הכישרונות שלי."

על החולצה של אלון: נשק סודי.

"סודי ממי?" שאל נדב. "כולם רואים את התווית."

אלון הסתכל על התווית. ואז, לאט, גלגל את השרוול של החולצה, והתווית נעלמה מתחת. סודי.

ועל החולצה של עצמה, ליהי הדביקה, בלי להסביר: תוויות (ברור).

"ומה עם המפית של אלון?" שאל בן.

ליהי חשבה רגע. ואז הדביקה תווית גם על המפית: עשר מתוך עשר (לא נספר). אלון קיפל אותה בזהירות והחזיר לכיס. נדב טען אחר כך שזה היה הרגע היחיד בכל הקיץ שבו ראה את אלון מתרגש.

* * *

מאיה הגיעה לשולחן שלהם עם כוס שוקו ועם הבעה של מרגלת.

"אסור לך להיות פה," אמרה שירה מיד. "את דג."

"אני דג בחופשה," אמרה מאיה, והסתכלה על הלוח. "מבצע גרב. וואו. אתם יודעים שאני אספר לקבוצה שלי הכול?"

"את לא תספרי," אמר נדב בביטחון.

"למה לא?"

"כי את לא מבינה את הכתב שלי. אף אחד לא מבין. זה חלק מהתוכנית."

מאיה הסתכלה על הלוח שוב, והודתה שהוא צודק. אחד המספרים נראה כמו אווז. אחר נראה כמו נדב עצמו, מהצד.

"שתדע," היא אמרה לדניאל, בקול של קפטנית, "שברגטה אנחנו לא נרחם עליכם. אני מכירה את כל הטריקים שלך."

"לא את כולם," אמר דניאל.

"את הסיבוב של נעמה כבר עשיתי. אתמול. אתה ראית."

"נכון," אמר דניאל. "אבל אני לימדתי אותך רק את החצי הראשון שלו."

מאיה פתחה את הפה. ואז סגרה אותו. היא הסתכלה עליו בעיניים צרות, כאילו היא מנסה לגלות אם הוא צוחק. הוא לא צחק. כלומר, הוא צחק, אבל רק בתוך העיניים, במקום שהיא כבר למדה לחפש בו.

"יש חצי שני?" היא שאלה.

"אולי," אמר דניאל.

"מאיה אולי," אמרה שירה, בסיפוק, "קיבלה היום 'אולי' בחזרה. תרשמו את זה."

ליהי כבר רשמה. טיק. זמזום. על הכוס של מאיה הופיעה תווית: מרגלת (נתפסה).

מאיה הרימה את הכוס, הסתכלה על התווית, ולקחה אותה איתה, לשולחן של הדגים, כמו מזכרת. אחרי חמש דקות, כל הדגים כבר הסתכלו לכיוון השולחן של הגרביים, בדאגה קלה, וניסו לפענח מרחוק מספר שנראה כמו אווז.

* * *

בדיוק אז, שמעון יצא מהמטבח. הוא עמד בפתח, עם סינר, עם מצקת ענקית ביד, והסתכל על כל חדר האוכל כמו גנרל שסופר חיילים אחרי קרב שהפסיד.

"שמעתי," הוא אמר, בקול שלא היה צריך מגפון, "שכולם עצובים שאין קינוח היום."

מלמול של הסכמה עמוקה עבר בין השולחנות.

"עשרים קילו ג'לי תות," אמר שמעון. "שלושה ימי עבודה. נאכלו על ידי אווזה. אז אין קינוח." הוא עשה הפסקה. "אלא אם מישהו יבוא למטבח, בעשר, ויכין איתי ג'לי חדש. מאפס. עשרים קילו. בידיים. בחום."

שקט מוחלט. ארבעים ילדים הסתכלו פתאום מאוד מקרוב על הצלחות שלהם.

ואז, לאט, יד אחת עלתה, בשולחן של הגרביים.

בן לא בדיוק ידע למה הרים אותה. אולי בגלל שדניאל עשה במקומו שבוע שלם של תורנות מטבח, כולל גוליית, ובן אף פעם לא אמר תודה. אולי בגלל שהוא אהב את שמעון, בדרך הכי שקטה שיש. ואולי בגלל שזה היה פשוט נכון, כמו לא לבעוט בחזרה.

ויד שנייה עלתה, בשולחן של הכרישים. יד ורודה.

רועי ובן הסתכלו זה על זה מעבר לחדר.

"נו, טוב," אמר רועי. "בכל מקרה אני כבר מריח כמו תות."

שמעון הסתכל על שניהם. הוא לא חייך, כי שמעון אף פעם לא חייך לפני ארוחת צהריים. אבל השפם שלו זז. "בעשר," הוא אמר. "עם סינרים. ובלי אווזות."

הוא נכנס פנימה. מבעד לחלון, כולם ראו אותו מוחק בלוח את המילה אין, ובמקומה כותב, באותיות קטנות: אולי.

נדב הוסיף על הלוח המחיק שלו, מתחת לרשימה, שורה חדשה:

0. ג'לי. (לא נותן נקודות. נותן כבוד.)

מה שקורה במחנה פרק 67: טבלה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין