דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 66: גם אצל רועי

בן מצא אותו אחרי חצי שעה.

בן מצא אותו אחרי חצי שעה.

לא שהוא חיפש. הוא פשוט הלך לכיוון בית הסירות, כי שם היה הברז היחיד במחנה שלא היה ליד אנשים, והוא עדיין רצה לשטוף את הדשא מהרגליים אחרי הכדורגל. ובצד האחורי של בית הסירות, על קיאק הפוך, עטוף במגבת הכחולה של בן, ישב רועי.

השיער שלו עדיין היה מלא שמפו, שהתייבש לקרום לבן ומצחיק, כמו קצפת על עוגה שנפלה. הוא החזיק ביד אבן קטנה, וזרק אותה למים, והרים אבן אחרת, וזרק גם אותה. הוא לא הסתובב כשבן הגיע.

"באת לצחוק?" הוא שאל.

"באתי לשטוף רגליים," אמר בן.

"תשטוף."

בן שטף. זה לקח הרבה זמן, יותר זמן ממה שצריך כדי לשטוף רגליים, כי בן ניסה להחליט אם ללכת או להישאר. בסוף הוא סגר את הברז, והתיישב על קיאק אחר, שני מטרים מרועי. המרחק הזה, הוא שם לב, נהיה אצלו הרגל. לא איתו. לידו.

רועי זרק עוד אבן.

"למה עצרת את אסף?" הוא שאל, אחרי הרבה זמן. "עם הטלפון."

בן חשב על התשובה. "כי אני יודע איך זה," הוא אמר. "כשכולם צוחקים. ואתה עומד באמצע. ואתה יודע שזה יהיה בטלפון של כולם עד הבוקר, ובטיקטוק עד הצהריים, ובבית ספר עד ספטמבר."

"זה היה מצחיק," אמר רועי. "אני יודע שזה היה מצחיק. אם זה היה קורה למישהו אחר, הייתי מצלם ראשון."

"אני יודע," אמר בן. "גם אני."

* * *

שקט. מהאגם עלה ריח של מים ושל אצות. מהדשא, רחוק, נשמע גילי, שחזר לנגן, הפעם משהו עצוב, על גלגל הצלה שאף פעם לא פוגע במטרה.

"אתה יודע למה כל כך כעסתי עליך?" שאל רועי. הוא עדיין לא הסתכל על בן. "לא בגלל ה'סתום'. כלומר, גם בגלל ה'סתום'. אבל לא באמת."

"למה?"

רועי זרק אבן חזק, והיא קפצה שלוש פעמים על המים, ושקעה. "בגלל אח שלך."

בן הסתכל עליו בתדהמה.

"הוא ישב מחוץ לצריף שלנו כל הלילה," אמר רועי. "ביום ההולדת שלך. אתה חשבת שאף אחד לא ראה? אני ראיתי. קמתי בשתיים לשירותים, והוא ישב שם, על המדרגות, עם שמיכה. בשלוש הוא עוד ישב. בארבע הוא עוד ישב. בחמש הוא נרדם עם הראש על המעקה." רועי צחק, צחוק קצר ולא שמח. "ואני חשבתי: אבא שלי לא מסוגל לשבת עד סוף מרוץ אחד של שיט בלי לצעוק עליי שאני מביך אותו. והאח החורג של היתוש יושב כל הלילה על מדרגות, בשביל ילד שצועק עליו כל היום." הוא משך בכתפיים. "זה עצבן אותי. לא אתה. זה."

בן לא ידע מה להגיד. אז הוא לא אמר כלום. הוא למד את זה ממישהו.

* * *

"ההורים שלי נפרדים," אמר רועי.

זה יצא ממנו פתאום, כמו האבן שקפצה, בלי הכנה.

"באביב אבא עבר למלון. 'זמני', הוא אמר. 'רק עד שנסדר דברים'. עכשיו זה כבר ארבעה חודשים. הוא בא בשבתות, לוקח אותי ואת יעלי לאכול, ושואל אותי רק דבר אחד: 'ניצחת?' על כל דבר. משחק כדורגל, מבחן במתמטיקה, טורניר שש־בש. 'ניצחת?' ואם לא ניצחתי, הוא שותק כל הארוחה. ואמא בוכה באוטו. היא חושבת שאנחנו לא שומעים, כי היא מגבירה את הרדיו. אבל יעלי שומעת. יעלי בת תשע. היא שומעת הכול."

"אז אתה מצחיק," אמר בן לאט. הוא הבין משהו.

"אני מצחיק," אמר רועי. "כל הזמן. בבית, באוטו, בארוחות של שבת עם אבא. אם אני מצחיק מספיק, יעלי צוחקת, והיא לא שומעת את אמא בוכה, ואבא לא שותק." הוא זרק אבן. "ובגלל זה הם שלחו אותנו לפה. שבוע רביעי. כדי שיהיה להם זמן 'לסדר את הדירה'. כלומר, לחלק את הספרים. ואת הצלחות. ואת הספה."

"ואף אחד לא מתקשר," אמר בן. זה לא היה שאלה.

כאילו כדי להוכיח, הטלפון של רועי, שהיה מונח על הקיאק לידו, רטט. רועי הסתכל על המסך, ואז הפך אותו לבן, בלי מילה.

אבא: מכבי חיפה 2, בית"ר 1.

זהו. בלי מה שלומך. בלי איך המחנה. בלי ראיתי שיש לך תמונה עם אווזה. רק תוצאה, ונקודה בסוף. לפחות, בן חשב, יש לו נקודה.

"אמא שולחת לבבות. כל ערב. רק לבבות, בלי מילים, כי אם היא תכתוב מילים היא תבכה. ואבא שולח את התוצאה של מכבי חיפה." רועי צחק שוב. "רק את התוצאה. כאילו זה מה שחשוב."

בן חשב על שני וי אפורים. על "יום הולדת שמח" בלי נקודה. על תינוק עם כובע מפוספס.

"לפחות הוא שולח משהו," הוא אמר.

רועי הסתכל עליו בפעם הראשונה. ובן ראה, באור החלש של הפנס של בית הסירות, שרועי אשכנזי, הילד הכי קול במחנה, עם הקרום של השמפו בשיער, ועם המגבת הכחולה על הכתפיים, נראה פתאום בדיוק בגיל שלו. ארבע עשרה וחצי. לא יותר.

"מה, גם אצלך?" שאל רועי.

"אבא שלי בברלין," אמר בן. "יש לו תינוק חדש. הוא לא עונה." הוא משך בכתפיים. "אבל אל תספר. אף אחד לא יודע."

"כולם יודעים," אמר רועי. "שירה יודעת. ואם שירה יודעת, כולם יודעים, רק לא אומרים." הוא חשב רגע. "אבל אני לא אגיד." הוא זרק עוד אבן. הפעם היא קפצה ארבע פעמים, ורועי נראה מרוצה מזה יותר מכל ניצחון בטורניר.

"איך אתה עושה את זה?" שאל רועי פתאום. "לא לבעוט בחזרה. עומר אמר שידעת על הג'לי. שיכולת לתלות אותו מעל המיטה שלי. למה לא?"

בן חשב על זה. על כל התשובות החכמות שיכול היה לתת. כי זה לא שווה את זה. כי אני מעליך. כי אני מבוגר. אף אחת מהן לא הייתה נכונה.

"למדתי משוער גרוע," הוא אמר בסוף. "הוא נותן לכדורים להיכנס. ארבע עשרה אפס הבוקר. ובכל זאת הוא חוזר לשער, כל פעם, ועומד שם, כאילו זה בכלל לא העניין."

רועי חשב על זה. "אח שלך מוזר," הוא קבע.

"מאוד," הסכים בן. "אבל לא תגיד לו שאמרתי."

* * *

"רועי?"

קול קטן, מאחוריהם. ילדה בת תשע, עם צמות, עם פיג'מה עם ציורים של לימונים, עם פנס ביד. יעלי. היא עמדה שם, בפינה של בית הסירות, עם הפרצוף של מי שחיפשה את אחיה הגדול חצי שעה, ופחדה, אבל לא תגיד.

"אמרו שהאווזה רדפה אחריך," היא אמרה.

"היא לא רדפה," אמר רועי מיד, בקול אחר, בקול המצחיק. "היא ליוותה אותי. כמו שומרת ראש. זה כבוד גדול באווזים."

יעלי הסתכלה עליו. אחר כך על הקרום בשיער. אחר כך על בן.

"הוא נפל לאגם עם מגבת," אמר בן ברצינות. "אבל הוא נפל ממש יפה."

יעלי חשבה על זה. ואז הסתכלה על בן בעניין. "אתה זה עם האח שבונה אוהלים?" היא שאלה. "שהאוהל נפל עליו שלוש פעמים, והוא יצא עם עלים בשיער והיה מלפפון?"

"זה הוא," אמר בן.

"הוא היה מצחיק," אמרה יעלי ברצינות של מבקרת. "יותר מצחיק מרועי."

"היי!" אמר רועי.

"אבל רועי יותר מצחיק בבית," הוסיפה יעלי מיד, בנאמנות, ותפסה לו את היד.

ורועי, בן ראה, נשם. כמו מי שהניח משהו כבד על הרצפה לרגע.

"בואי," אמר רועי, וקם, עם היד שלה ביד שלו. הוא התחיל ללכת, ואז נעצר, והסתובב לבן. "יתוש."

"מה?"

"סליחה," אמר רועי. מהר, כמו מי שתולש פלסטר. "על החלון. על הצחוק באוהל. על 'בגובה הברכיים'. על הכול." הוא היסס. "ותודה. על המגבת. אני אחזיר לך אותה. נקייה. אולי."

"תשאיר," אמר בן. "יש לי עוד אחת."

* * *

למחרת, בשש בבוקר, דניאל ירד לברזייה ליד החוף, וראה מחזה שאף אחד במחנה לא האמין שהוא קרה, עד שנדב פרסם אותו בגרף.

על החול, ליד המים, עמדה אהובה, בת שבעים, עם כובע רחב שוליים ועם צינור מים ביד. מולה עמדה האדמירלית, ורודה עדיין, דביקה, עם פרצוף של מלכה שעוברת עינוי. ובאמצע, על הברכיים, עם ספוג ועם דלי של מים חמימים, כרע רועי אשכנזי, ושפשף נוצה אחרי נוצה.

"בעדינות," אמרה אהובה. "היא לא כלי."

"היא נשכה אותי," אמר רועי.

"כי היא לא כלי."

"למה היא כזאת?" שאל רועי, משפשף נוצה עקשנית במיוחד. "כל הזמן. כועסת על כולם."

אהובה כיוונה את הצינור, בעדינות, אל הגב של האדמירלית. "יש לה ביצה בקנים כבר עשרה ימים," היא אמרה. "ביצה שלא בוקעת. היא יושבת עליה בכל זאת. כל לילה. היא שומרת על משהו שאולי אף פעם לא ייצא ממנו כלום, כי היא לא יודעת לעשות אחרת." היא שתקה רגע. "מי ששומר על משהו כזה, כועס הרבה. זה לא בגלל שהוא רע. זה בגלל שהוא עייף."

רועי הפסיק לשפשף. הוא הסתכל על האדמירלית, ורודה ודביקה ועצבנית, והאדמירלית הסתכלה עליו בחזרה.

"אה," הוא אמר. רק "אה". ואז חזר לשפשף, הרבה יותר בעדינות.

רועי ראה את דניאל. הוא קפא, עם הספוג באוויר. האדמירלית ניצלה את הרגע, ונשכה אותו שוב, בעדינות, ליתר ביטחון.

"כרמלי," אמר רועי. הוא קם, ניגב את הידיים במכנסיים, ועמד, מבוכה מוחלטת, מול דניאל. "אני… יש לי התנצלות. היא לא ארוכה. היא לא עברה ועדה."

דניאל חיכה.

"סליחה," אמר רועי. "על כל הקיץ. על ה'האח העצבני', שצחקתי הכי חזק. על זה שבאוהל עשיתי שידור חי כשהוא נפל עליך. ועל…" הוא נשם, "ועל רוח המלפפון. שאמרתי שזה הדבר הכי פתטי שראיתי בחיים. זה לא היה פתטי. אחיך צחק כמו שלא ראיתי אותו צוחק אף פעם. זה היה…" הוא חיפש מילה. "זה היה שווה."

מאחורי דניאל נשמע קול. מאיה עמדה שם, עם מגבת על הכתף, שבאה לשחות מוקדם, ושמעה הכול.

"מלפפון," היא אמרה, בסיפוק עמוק. "הוא אמר מלפפון. אמרתי לכם."

דניאל הסתכל על רועי הרבה זמן. על הספוג. על הקרום של השמפו, שעדיין לא ירד לגמרי. על סימני הנשיכות הקטנים על הזרוע.

"בן סיפר לי," אמר דניאל. "על אתמול בלילה. מאחורי בית הסירות." ולפני שרועי הספיק להיבהל, הוסיף: "לא מה שאמרת. רק שישבתם. הוא לא מספר דברים של אחרים. גם אני לא." הוא שתק רגע. "התנצלות מקובלת."

רועי נשם לרווחה.

"הוועדה מתפזרת?" שאל דניאל.

"הוועדה מתפזרת," הכריזה מאיה. "בהצלחה, רועי. ותשפשף מאחורי הכנף השמאלית. שם היא הכי ורודה."

רועי חזר לכרוע. האדמירלית הסתכלה עליו, ואז, בהפתעה מוחלטת לכל הנוכחים, הניחה את הראש על הכתף שלו. רק לשנייה. ואחר כך נשכה אותו שוב.

"היא אוהבת אותך," אמרה אהובה.

"זה ככה נראה אהבה?" שאל רועי, משפשף את הזרוע.

"אצל אווזים," אמרה אהובה, "ואצל הרבה אנשים, כן."

מה שקורה במחנה פרק 66: גם אצל רועי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין