את התוכנית בן שמע מעומר, ועומר שמע אותה מתוך הארון.
זה היה בצהריים, אחרי ארוחת הצהריים של שבת. עומר נכנס לארון של שפמנון כדי לחפש גרב, כי כל הגרביים שלו היו אצל מר כפתור, ובדיוק אז רועי, אסף ואלעד נכנסו לצריף, סגרו את הדלת, ודיברו בקול של אנשים שבטוחים שאף אחד לא שומע. עומר נשאר בתוך הארון ארבעים דקות. הוא אמר אחר כך שזה היה "כמו להיות מרגל, רק עם יותר ריח של כביסה".
"הוא אמר לו 'סתום'," דיווח עומר לבן, מתנשף, מאחורי המחסן. "פעמיים. ליד כולם. וגם מאיה עשתה ועדה. רועי אמר שזאת הפעם הראשונה בחיים שלו שמישהו קטן ממנו אמר לו 'סתום', והוא לא יכול לחיות ככה. הוא אמר שהכבוד שלו בהתמוטטות."
"איזו תוכנית?"
עומר הנמיך את הקול, למרות שלא היה אף אחד בטווח של שלושים מטר. "ג'לי."
בן הרים גבה.
"ג'לי תות," אמר עומר. "דלי שלם. מהקינוח של שמעון. הם הולכים לגנוב אותו מהמקרר אחרי ארוחת הערב, כשהוא שוטף כלים. ולתלות אותו מעל הדלת של המקלחת של שפמנון. על חוט. וכשאתה נכנס להתקלח אחרי הכדורגל של הערב, שלוף," עומר עשה תנועה של דלי שמתהפך, "אתה ורוד. מכף רגל עד ראש. ורועי מצלם."
"מסורת," אמר בן לאט. "רועי סיפר על זה ביום הראשון. שפמנון מילאו לשקנאי את הנעליים בג'לי."
"בדיוק. רק שהפעם זה לא שקנאי. זה אתה." עומר הסתכל עליו בעיניים גדולות. "מה אנחנו עושים? אנחנו מחליפים את הדלי? אנחנו שמים אותו מעל המיטה של רועי? אנחנו מביאים את האדמירלית? יש לי רעיונות. יש לי המון רעיונות. אחד מהם כולל את מר כפתור ותחפושת."
* * *
בן חשב על זה.
לפני שבועיים, הוא לא היה חושב בכלל. הוא היה מביא דלי משלו, גדול יותר, וורוד יותר, והיה תולה אותו מעל רועי, ומעל אסף, ומעל אלעד, ואם אפשר גם מעל דניאל, סתם, ליתר ביטחון. ככה עשו. אם מישהו בועט בך, אתה בועט בחזרה, חזק יותר. זה היה הכלל הכי ישן בעולם, יותר ישן מ"להסתכל ימינה ולבעוט שמאלה".
אבל עכשיו, משום מה, הוא חשב על הספסל במגרש החשוך. על דניאל, שלא אמר כלום כשהוא צעק עליו כל הקיץ. שלא בעט בחזרה. שאמר רק: אנחנו נשארים.
"לא עושים כלום," אמר בן.
עומר פער את הפה. "כלום? כלום? אבל יש לי תחפושת!"
"אני פשוט לא אכנס למקלחת," אמר בן. "אני אתקלח בברזייה. או בשחף. או באגם. הם יחכו עם הדלי כל הערב, ואף אחד לא יבוא, והג'לי יתייבש, ושמעון יגלה שהדלי חסר ויהרוג אותם." הוא משך בכתפיים. "זאת לא נקמה. זה פשוט… לא להיות שם."
עומר חשב על זה ארוכות. "זה הכי משעמם ששמעתי בחיים," הוא אמר לבסוף. ואז, אחרי עוד רגע: "וזה גם קצת גאוני."
עומר, כמובן, לא הצליח לשמור את זה בסוד יותר משעה. בשש וחצי, כשבן ודניאל נפגשו ליד הברזייה לפני כדורגל הערב, עומר כבר עבר ליד דניאל שלוש פעמים, בכל פעם עם פרצוף של מי שמחזיק פצצה, ובפעם הרביעית הוא נשבר, ולחש לו את כל התוכנית, כולל התחפושת של מר כפתור, שאף אחד לא ביקש לשמוע עליה.
דניאל הסתכל על בן.
"ומה אתה עושה?" הוא שאל. לא כמו אח גדול שבודק. כמו מישהו שבאמת רוצה לדעת.
"כלום," אמר בן. "אני מתקלח באגם."
דניאל חשב על זה רגע. "זה המהלך הכי קשה בכדורגל," הוא אמר. "לא לבעוט. כשהכדור אצלך, ואתה יכול, ואתה לא."
"זה לא כדורגל. זה ג'לי."
"הכול כדורגל," אמר דניאל, "אם מסתכלים מספיק זמן."
בן גלגל עיניים. אבל הוא חייך, קצת, בצד אחד של הפה, ודניאל שם לב, ולא אמר כלום, וזה, בן חשב, היה הדבר הכי טוב בדניאל לאחרונה: שהוא שם לב, ולא אומר כלום.
* * *
התוכנית של רועי, כמו רוב התוכניות של רועי, התחילה מצוין.
בשמונה ורבע, כששמעון עמד מול הכיור הגדול ושר לכלים שיר צרפתי ששום אדם לא הבין את מילותיו, אסף הסיח את דעתו עם שאלה על "המתכון הסודי של הגוליית", ואלעד ורועי גלגלו מהמקרר דלי פלסטיק לבן, ענק, מלא ג'לי תות אדום, רועד, מבריק, שהיה מיועד לקינוח של מחר בצהריים, לכל המחנה.
הבעיה הייתה שהדלי שקל בערך כמו אלעד.
"איך תולים את זה מעל דלת?" שאל אלעד, כשהם עצרו, מתנשפים, באמצע השביל.
"עם חוט," אמר רועי.
"איזה חוט מחזיק דלי של עשרים קילו?"
רועי חשב. ברור שהוא לא חשב על זה קודם. "אנחנו נשים אותו מתחת למיטה שלי בינתיים," הוא החליט. "עד שנמצא חבל. ובן ישחק כדורגל עד תשע. יש לנו זמן."
הם דחפו את הדלי מתחת למיטה של רועי, בצריף שפמנון, ליד הדלת. ואז הלכו לחפש חבל. ורועי, כי היה לו חם, ומאחר שהיה בטוח לחלוטין שהכול בשליטה, הלך להתקלח.
והשאיר את הדלת של הצריף פתוחה.
* * *
את מה שקרה אחר כך, איש לא ראה מההתחלה. אבל אפשר היה לשחזר את זה, כמו שנדב אמר אחר כך, "מהראיות הפיזיות".
בשמונה וחצי, האדמירלית יצאה לסיור הערב שלה. היא עשתה אותו כל ערב, בדיוק באותו מסלול: מהקנים הצפוניים, לאורך החוף, ליד המזח, דרך הדשא, ובחזרה. אבל באותו ערב, הרוח נשבה מכיוון הצריפים. ועל הרוח, מצריף שפמנון, דרך הדלת הפתוחה, הגיע ריח. ריח מתוק, תותי, סוכרי.
האדמירלית עצרה. היא הרימה את הראש. היא שינתה כיוון.
היא נכנסה לצריף שפמנון. היא הלכה, בלי למהר, ישר למיטה של רועי. היא הכניסה את המקור מתחת למיטה. היא מצאה את הדלי.
והיא החליטה, כמו עם הביצים, שהוא שלה.
* * *
בן ועומר היו בדרך חזרה מהמגרש, בתשע פחות רבע, כשהם שמעו את הצרחה.
זאת הייתה הצרחה של רועי. הם ידעו שזה רועי, כי אף אחד אחר במחנה לא צרח בגובה כזה. ואחריה, צליל שבן כבר הכיר טוב מדי: הצווחה של משאית שבולמת. האדמירלית.
הם רצו לצריף.
מה שהם ראו שם, בן ידע שהוא יזכור עד סוף החיים.
רועי עמד בפתח של המקלחת, עטוף במגבת, רטוב, עם שמפו בשיער, ועם פרצוף של אדם שרואה את סוף העולם. ומולו, על המיטה שלו, על הכרית שלו, עמדה האדמירלית. היא הייתה ורודה. לגמרי. מהמקור ועד הזנב. היא הפכה את הדלי, וטבלה בתוכו, ואכלה ממנו, והתגלגלה בו, ועכשיו היא עמדה שם, מבריקה, רועדת, כמו קינוח ענק עם כנפיים, והג'לי נטף ממנה על הסדין של רועי, ועל השמיכה של רועי, ועל הנעליים של רועי, שהיו מתחת למיטה, ועכשיו היו בעצם שתי קערות של ג'לי עם שרוכים.
"זאת המיטה שלי," לחש רועי. "היא על המיטה שלי."
האדמירלית הסתכלה עליו. היא פרשה כנפיים. טיפות ורודות התעופפו לכל הכיוונים.
"היא חושבת שזה שלה," אמר בן. "הדלי. היא חושבת שאתה גנב."
"אני הגנב?!" צעק רועי. "אני גנבתי את זה הוגן! משמעון!"
זאת הייתה טעות. האדמירלית צווחה, וקפצה מהמיטה, ורועי עשה את הדבר היחיד שאסור לעשות מול אווזה, ושכל המחנה ידע שאסור לעשות מול אווזה מאז היום השני. הוא ברח.
* * *
רועי אשכנזי, ראש הקבוצה, הקפטן, הילד הכי קול בצריף שפמנון ואולי בכל המחנה, רץ על הדשא הגדול בתשע בערב, עם מגבת אחת, שמפו בשיער, ואווזה ורודה מאחוריו.
כל המחנה היה בחוץ. זה היה ערב שבת, וכולם ישבו על הדשא, ליד המדורה הקטנה של גילי, ושרו. השירה נעצרה. גילי עצר באמצע אקורד. מאתיים ראשים הסתובבו, באותה תנועה, כמו בטניס.
"היא רודפת אחריי!" צעק רועי, למקרה שמישהו לא הבין.
"אל תרוץ!" צעק נדב מהמדורה. "זה מגביר את התגובה הטריטוריאלית!"
"אז מה לעשות?!"
נדב חשב. "תהיה פחות טעים."
רועי עשה סיבוב שלם סביב המדורה. האדמירלית אחריו. ואחריה, שובל של טיפות ורודות על הדשא. הוא עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי, המגבת נתפסה בספסל, ורועי עשה את הבחירה הנכונה היחידה של כל הערב: הוא החזיק את המגבת בשתי ידיים, ונשאר עם המגבת, ורץ לכיוון האגם, וקפץ למים. עם המגבת. עם השמפו. עם הכבוד.
קובי, שהבין שיש אדם במים, ושזה המקצוע שלו, זינק אל המזח, תפס גלגל הצלה, צעק "אמונה!" וזרק. הגלגל עף באוויר בקשת מרשימה, עשרה מטרים שמאלה מרועי, ונחת בדיוק על התיק של הגיטרה של גילי, שהשמיע צליל עמוק ועצוב של מיתר אחד. "כמעט," אמר קובי, בסיפוק אמיתי. "הפעם זה היה כמעט."
האדמירלית עצרה על החוף. היא הסתכלה עליו, במים, עד הצוואר, ורוד מהג'לי שנשפך עליו מהכנפיים שלה. היא נענעה את הראש, בתנועה שכל מי שהיה שם נשבע שנראתה כמו מה חשבת. והלכה, בלי למהר, בחזרה לקנים הצפוניים, ורודה ומבריקה, כמו מלכה אחרי נשף.
* * *
שקט. ואז מישהו התחיל לצחוק. ואז עוד מישהו. ואז כל המחנה.
ואסף, שעמד ליד המדורה, הוציא את הטלפון והתחיל לצלם את רועי, במים, עם המגבת.
בן עשה שלושה צעדים, ושם יד על הטלפון של אסף. לא חזק. רק שם יד, והוריד אותו.
"בלי טלפונים," הוא אמר.
אסף הסתכל עליו בתדהמה. "אבל זה… זה הדבר הכי מצחיק ש…"
"אני יודע," אמר בן. "בגלל זה בלי טלפונים."
ומעבר למדורה, מאיה, שכבר הוציאה את הטלפון שלה מהכיס מתוך הרגל, הסתכלה על בן, והחזירה אותו לכיס. לאט. ודניאל, שעמד לידה, ראה את זה, ולא אמר כלום, אבל משהו בפנים שלו זז, כמו אצל מי שמנסה מאוד לא לעשות פרצוף.
רועי יצא מהמים לאט, עם המגבת הרטובה, שנראתה עכשיו כמו סמרטוט ורוד, ועם הפנים של מישהו שהיה מעדיף להישאר באגם עד סוף הקיץ. הוא לא הסתכל על אף אחד. בן הוריד מהכתפיים את המגבת היבשה שלו, זאת שהביא בשביל המקלחת באגם, וזרק לו אותה, בלי מילה. רועי תפס. הוא הסתכל על בן רגע ארוך, עם פרצוף שבן לא הצליח לקרוא. ואז הסתובב והלך, עטוף, לא לצריף, אלא לכיוון בית הסירות. לבד.
בעשר, זהבה הודיעה במגפון שרועי אשכנזי מוזמן מחר בבוקר, בשש, לרחוץ את האדמירלית, ביחד עם אהובה, "כי אהובה היא היחידה שהאדמירלית מפחדת ממנה, ורועי הוא היחיד שהאדמירלית תסכים שירחץ אותה, מאחר שעכשיו הם, למרבה הצער, משפחה".
ושמעון, מחלון המטבח, הסתכל על הדלי הריק, שמישהו החזיר ליד הדלת האחורית, מלוקק עד הסוף. על הדלי כבר הייתה מדבקה של ליהי: קינוח (לשעבר). "קינוח של מחר," הוא אמר לאף אחד, בקול של אדם שאיבד הכול. "מחר אין קינוח. תודו לאווזה. שוב."