בחמש וחמישים בבוקר, דניאל עמד מול הדלת של צריף שפמנון, עם מר כפתור ביד, עטוף בגרב.
הוא דפק בשקט. אף אחד לא ענה, חוץ מנחירה של טרקטור. הוא פתח את הדלת בזהירות, נכנס על קצות האצבעות, והניח את מר כפתור על הכרית של עומר, על הצד השמאלי. עומר, בלי לפתוח את העיניים, הושיט יד, חיבק את הדובי, ומלמל: "הוא עזר?"
"הוא עזר," לחש דניאל.
"ידעתי," אמר עומר, וחזר לנחור באמצע המילה.
מהמיטה התחתונה, ליד הקיר, בן כבר היה ער. הוא ישב, עם הכדור על הברכיים, ונעליים על הרגליים, ועם הפרצוף של מי שמחכה כבר רבע שעה ולא יודה בזה אף פעם.
"איחרת," הוא לחש.
"השעה חמש חמישים."
"אמרנו שש."
"אז הקדמתי."
"אתה הקדמת באיחור," קבע בן, ויצא.
* * *
מתברר שדניאל לא שיקר. הוא באמת היה שוער נוראי.
"אתה זז לצד הלא נכון," אמר בן, אחרי השער השלישי.
"אני זז לצד שהכדור הולך אליו."
"אתה זז לצד שהכדור היה הולך אליו, אם הייתי בועט כמו סבתא שלך. אני מסתכל ימינה ובועט שמאלה. זה הטריק הכי ישן בעולם."
"אז אל תסתכל ימינה."
"אתה רוצה שאני אבעט גרוע בשבילך?" בן נראה נעלב באמת. "זה לא ספורט. זה צדקה."
בשער השביעי עומר הגיע, בפיג'מה של הפועל, עם מר כפתור בכיס, ועמד מאחורי השער כשדרן. "ושוב כרמלי זז ימינה! ושוב הכדור הולך שמאלה! זה כמו לראות סרט עצוב שאתה יודע איך הוא נגמר!" בשער העשירי, דניאל זינק, ובפעם הראשונה נגע בכדור. עם הפנים. הכדור נכנס בכל זאת. בשער הארבעה עשר, בן התיישב על הדשא וצחק כל כך שהוא לא הצליח לבעוט.
"זה היה הבוקר הכי טוב שלי במחנה," הוא אמר, עם דמעות בעיניים. "ארבע עשרה אפס. אני רוצה שזה ייכתב על הקבר שלי."
"אני אכתוב," אמר דניאל, עם דשא בשיער ועם סימן אדום על הלחי. "'פה קבור בן נבון. הוא ניצח את אחיו ארבע עשרה אפס. אחיו נתן לו'."
"לא נתת לי!"
"לא," הודה דניאל. "באמת שלא."
* * *
בארוחת הבוקר לא היו ביצים. שמעון עמד בכניסה לחדר האוכל, עם הידיים על החזה, כמו שומר במועדון, והכריז לכל מי שנכנס: "לחם. רק לחם. תודו לאווזה." אבל על השולחן של הגרביים הרטובות חיכתה צלחת אחת, גדולה, עם פרוסות לחם עבות, מרוחות בשוקולד חם, ועם פתק בכתב היד של שמעון: לשולחן הזה. בגלל הביצה. אל תתרגלו.
"הוא אוהב אותנו," אמרה ליהי, והדביקה מדבקה על הצלחת: אהבה של שמעון (מוגבלת).
ומהשולחן של שפמנון, עומר כבר סיפר. בקול. לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ולרוב מי שלא. "…ואז הוא צבט לי את האף! באמצע הלילה! ואמר 'אני צריך את מר כפתור, זה עניין של חיים ומוות'! ואני אמרתי, 'בן, אני אתן לך אותו, אבל רק כי אתה אח טוב'! ואז הוא בכה!"
"לא בכיתי!" צעק בן מהצד השני של השולחן, אדום כמו עגבנייה.
"הוא בכה קצת," אמר עומר לרועי, בלחש שכל חדר האוכל שמע. "בפנים."
דניאל הסתכל לתוך הלחם עם השוקולד, וחייך, ולא אמר כלום. בן לא הסתכל עליו כל הארוחה. אבל כשהם יצאו, בן עבר לידו ואמר, בלי לעצור: "הוא עזר? הדובי?"
"הוא נוחר," אמר דניאל.
"זה עומר," אמר בן. "הדובי לא נוחר. הדובי מושלם."
* * *
בשבע וחצי, קובי חיכה לו על המזח, עם קרם הגנה כתום על האף, ומבט של מי שעומד לבקש טובה.
"סירה שבע," הוא אמר. "תיקנו לה את ההגה. אני צריך שמישהו ייקח אותה לסיבוב, יבדוק שהיא לא עושה בעיות לפני הרגטה." הוא השתתק. "אני הייתי לוקח אותה בעצמי, אבל…"
"אבל אתה לא יודע לשחות," אמר דניאל.
"אבל יש לי אמונה," תיקן קובי. "וזה לא תמיד מספיק במים עמוקים."
"צריך שניים," אמר דניאל. "סירה שבע זה סירה לשניים."
"בדיוק בגלל זה," אמר קובי, ופנה לצד, ודניאל ראה שעל קצה המזח, עם חגורת הצלה כבר על הכתפיים, ועם כובע קש, ועם פרצוף של מישהי שעומדת שם כבר עשר דקות, ישבה מאיה.
"קובי שאל אם אני פנויה," היא אמרה, ומשכה בכתפיים. "אמרתי שאני אף פעם לא פנויה. אבל שבשביל סירה שבע, אני אפנה."
דניאל הסתכל על קובי. קובי הסתכל על השמיים, עם פרצוף של מורה תמים לגמרי.
"אמונה," לחש קובי. ונעלם.
* * *
הם יצאו מהמפרץ הקטן לאט. הרוח של הבוקר הייתה רכה, קלה, מהסוג שאמא קראה לו "רוח של שיעורי בית": מספיק כדי לזוז, לא מספיק כדי לעשות משהו מעניין. המים היו חלקים כמו זכוכית, ורק בקצה, ליד הגולן, היו פסים כהים של רוח אמיתית, שחיכתה להם.
מאיה החזיקה את חבל המפרש. דניאל ישב בהגה. הם לא דיברו. זה היה מוזר, כי מאיה דיברה תמיד, ודניאל רב איתה תמיד, וזה היה הדבר שלהם, כל הקיץ. אבל עכשיו, על המים, בשבע וחצי בבוקר, לא היה להם על מה לריב. אז הם שתקו.
וזה, דניאל גילה, היה בסדר.
"ההגה בסדר?" שאלה מאיה אחרי עשר דקות.
"ההגה בסדר."
"יופי."
עוד חמש דקות.
"המים יפים," אמרה מאיה.
"כן."
"זה הכי שקט שהיה לי כל הקיץ," היא אמרה. "אין טלפון. אין יובל. אין שני מיליון אנשים. יש רק…" היא הצביעה על המים, על השמיים, ועל דניאל, באותה תנועה, כאילו שלושתם אותו דבר. "זה."
"כן," אמר דניאל, ולא הצליח לחשוב על שום דבר חכם יותר להגיד, ואחר כך הבין שהוא לא צריך.
אחרי עוד קצת, מאיה סיפרה לו שאמא שלה שלחה לה הודעה בשלוש לפנות בוקר, אחרי משמרת. שבת שלום, מותק. ראיתי שמחקת את הסרטון של האווזה. אני גאה בך. לא יודעת למה, אבל גאה. "היא אף פעם לא כותבת דברים כאלה," אמרה מאיה. "היא כותבת 'תזכירי ליובל לצחצח שיניים'. זה הכי רגשי שהיא מגיעה."
"ומה ענית?"
"עניתי 'גם אני גאה בך'. ואז מחקתי. ואז כתבתי שוב." מאיה צחקה. "התחלתי לכתוב כמו בן."
"זה מדבק," אמר דניאל. "אני כבר טורק דלתות."
* * *
על המזח, בינתיים, התאספה ועדה.
בן הגיע ראשון, אחרי מקלחת, עם הכדור. אחר כך יובל, עם המשקפיים על הגומי. ובסוף נדב, עם משקפת של מועדון הצפרות, שהוא לקח "רק להשאלה", ושאף אחד לא ראה אותו מחזיר מאז היום השלישי.
"מה הם עושים?" שאל יובל.
נדב כיוון את המשקפת. "הם… יושבים."
"זהו?"
"זהו. כבר שתים עשרה דקות." נדב רשם משהו. "המרחק ביניהם: בערך שבעים סנטימטר. קבוע. אין שינוי."
"תן לי," אמר יובל, ולקח את המשקפת, והחזיק אותה הפוך. "וואו. הם נורא רחוקים."
"זה הפוך," אמר בן.
"אה." יובל הפך. "וואו. הם נורא קרובים. הם הולכים להתנשק?"
"איכס," אמר בן, אוטומטית.
"סטטיסטית," אמר נדב, "בסירה לשניים, על מים פתוחים, בזריחה, יש…"
"נדב."
"…אני רק אומר שזה אפשרי."
בן לקח את המשקפת. הוא הסתכל על הסירה הקטנה, הלבנה, שזזה לאט על המים החלקים. על דניאל, שישב עם יד אחת על ההגה ועם הפנים לרוח. על מאיה, שישבה מולו, עם כובע הקש, ושאמרה משהו, ודניאל צחק. הוא ראה את דניאל צוחק. מרחוק. בלי קול.
"הם מדברים על רוח," הכריז בן, והחזיר את המשקפת לנדב. "תרגום חופשי: הם מדברים על רוח. זה הכול."
ואז הגיעה שירה, עם ספר, ועם פרצוף של מי שחיפשה את אחיה התאום חצי שעה. היא הסתכלה על שלושתם. על המשקפת. על הסירה הרחוקה.
"תן," היא אמרה לנדב.
נדב נתן לה את המשקפת, בכבוד, כמו שמוסרים מדליה. שירה הרימה אותה, הסתכלה שלוש שניות בדיוק, והורידה.
"הם בסדר," היא קבעה. "תעזבו אותם." והיא תחבה את המשקפת לתיק שלה, ליד הספר, וסגרה את הרוכסן.
"זה רכוש של מועדון הצפרות!" מחה נדב.
"אז שהמועדון יבוא לקחת," אמרה שירה, והתיישבה על המזח, ופתחה את הספר, ולא הרימה את הראש עד שהסירה חזרה.
* * *
ליד הגולן, הם הגיעו לפסים הכהים. הרוח האמיתית תפסה את המפרש בבת אחת, והסירה נטתה, ומאיה צחקה, צחוק פתאומי ופרוע, והחזיקה חזק בחבל.
"עכשיו," אמרה מאיה, ועיניים שלה בורקות. "תראה לי. את הסיבוב."
"איזה סיבוב?"
"אתה יודע איזה סיבוב. זה שעשית ביום המשפחות, עם מיכל, כשעקפתם את כולם. נדב קרא לו בשם."
דניאל היסס. ואז אמר: "הסיבוב של נעמה."
מאיה הפסיקה לחייך. היא הסתכלה עליו. היא הבינה.
"זה שלה," היא אמרה בשקט.
"היא המציאה אותו. כשהייתי בן עשר. היא אמרה שהרוח לא אוהבת שבורחים ממנה, אז צריך לעבור דרכה." הוא שתק רגע. "את רוצה לנסות?"
"אני?"
"את מחזיקה את החבל טוב. יותר טוב מכל מי שישב איתי בסירה הזאת." הוא לא אמר חוץ ממנה. הוא לא היה צריך.
הוא הסביר לה. מתי לשחרר. מתי למשוך. מתי לזרוק את המשקל לצד השני, בדיוק כשהבום עובר מעל הראש, לא שנייה לפני ולא שנייה אחרי. מאיה הקשיבה, בלי להתווכח, בפעם הראשונה בכל הקיץ, וזה הלחיץ אותו יותר מכל ויכוח.
"עכשיו," אמר דניאל, ודחף את ההגה.
הסירה הסתובבה. הבום עבר. מאיה זרקה את עצמה לצד השני, בדיוק, בדיוק ברגע הנכון, והמפרש התמלא מחדש, בצד השני, בצליל של סדין שמישהו מנער, והסירה שעטה קדימה, דרך הרוח, כאילו הרוח לא שם.
"אולה!" צעקה מאיה. בלי לחשוב. ואז קפאה, עם יד על הפה. "סליחה. זה… זה יצא לי. סיפרת שהיא…"
דניאל צחק. הוא צחק כל כך שהוא כמעט שחרר את ההגה.
"היא הייתה מתה עלייך," הוא אמר. ואז הבין מה הוא אמר, ושתק. ומאיה שתקה. והם הפליגו חזרה למפרץ ככה, בשתיקה, כל אחד מסתכל לכיוון אחר, וכל אחד מחייך לכיוון שלו, והמרחק ביניהם, נדב העריך מהמזח, בעין בלבד ובכאב גדול, כי המשקפת הייתה נעולה בתיק של שירה, ירד לחמישים סנטימטר.
* * *
כשהם עגנו, קובי חיכה על המזח, עם הקרם הכתום ועם הלוח.
"נו?" הוא שאל. "איך היא?"
"מושלמת," אמר דניאל, בלי לחשוב.
מאיה, שקשרה את החבל ליתד, לא הרימה את הראש. "הוא מתכוון לסירה," היא אמרה.
"ברור," אמר קובי, ברצינות גמורה. "ברור שהוא מתכוון לסירה."
ומאחוריו, על המזח, ארבעה שדרנים, אחד שהמשקפת שלו הוחרמה, אחד עם משקפיים על גומי, אחד עם כדור ואחת עם ספר, לא אמרו כלום. הם רק הסתכלו אחד על השני, ואחר כך על השמיים, בדיוק כמו שקובי הסתכל עליהם קודם. פרצוף של מורים תמימים לגמרי.