דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 63: על אמא

"היא חלתה בחורף," אמר דניאל.

"היא חלתה בחורף," אמר דניאל.

הוא אמר את זה לחושך, לא לבן. ככה היה יותר קל. החושך לא מסתכל עליך עם הראש קצת הצידה.

"הייתי בכיתה ז'. כמוך עכשיו. זה התחיל מזה שהיא הייתה עייפה. אמא, שאף פעם לא הייתה עייפה. שהייתה קמה בחמש כדי לתפוס את הרוח של הבוקר, וחוזרת מהים בשבע, רטובה, צועקת 'מי רוצה חביתה?', ושורפת אותה. פתאום היא ישנה בצהריים. ואז היא הלכה לבדיקות. ואז עוד בדיקות. ואז היא ישבה איתי במטבח, ואבא עמד ליד החלון, עם הגב אלינו, ואני ידעתי, עוד לפני שהיא פתחה את הפה. כי אבא אף פעם לא עמד עם הגב."

בן לא זז. הכדור היה מונח לו על הברכיים, והוא החזיק אותו בשתי ידיים.

"משהו בדם," אמר דניאל. "יש לזה שם ארוך. אני יודע לאיית אותו. למדתי לאיית אותו באותו חורף, כי חשבתי שאם אני אדע הכול עליו, אני אוכל לנצח אותו. כמו רוח. אם אתה יודע לקרוא את הרוח, אתה יודע לאן להטות את הסירה." הוא משך בכתפיים. "זה לא עבד ככה."

* * *

"היא הייתה בבית חולים הרבה. בתל אביב. בקומה שמונה, עם חלון לים. היא אמרה שזה הדבר היחיד שהיא דרשה. 'אני לא צריכה חדר יחיד. אני צריכה לראות מים'." דניאל חייך, לרגע. "היא הייתה מצחיקה גם שם. היא קראה לאינפוזיה 'הבובה שלי', וכשהאחות באה להחליף את השקית, היא הייתה אומרת 'תביאי לה טעם תות הפעם'. האחיות אהבו אותה. כולם אהבו אותה. היא הייתה האדם הכי רועש בקומה שמונה, והיא הייתה חולה יותר מכולם."

"ואתה?" שאל בן בשקט. "מה עשית?"

"באתי כל יום אחרי בית ספר. עשיתי שיעורי בית על הכיסא ליד המיטה. היא עזרה לי בחשבון, ותמיד טעתה, ותמיד התעקשה שהיא צודקת, ושהמורה שלי טועה." הוא שתק רגע. "ובאביב היא אמרה לי: 'כשאני יוצאת מפה, אנחנו מפליגים לסלע. אתה ואני. בלי אבא. הוא מפחד מגלים, הוא יצעק כל הדרך'. הסלע זה מקום מול חוף בת ים, רחוק, שרק סירה טובה עם מלח טוב מגיעה אליו. היא הבטיחה. היא הייתה מסמנת את הימים בלוח שנה ליד המיטה. בעט כחול." הוא שתק רגע. "אחר כך, כשאספנו את הדברים שלה מהחדר, מצאתי את הלוח. היא סימנה יום אחד בקיץ, בעיגול, וציירה לידו סירה קטנה, עם מפרש עקום, ושני אנשי מקלות. אחד גדול ואחד קטן. וכתבה: הסלע!!! עם שלושה סימני קריאה. היא תמיד שמה שלושה סימני קריאה. אבא אמר שזה בזבוז של דיו. היא אמרה שאם משהו שווה סימן קריאה אחד, הוא שווה שלושה."

"ומה עשית עם הדף?"

"תלשתי אותו. הוא בסוף המחברת הכחולה. מקופל." דניאל משך בכתפיים. "אני לא פותח אותו. אני רק יודע שהוא שם. כמו הכובע. יש דברים שלא צריך להסתכל עליהם כל הזמן. מספיק לדעת שהם לא הלכו לשום מקום."

בן הסתכל עליו. הוא כבר ידע איך זה נגמר. דניאל ראה שהוא יודע.

"היא לא יצאה," אמר דניאל. "זה היה בקיץ. ביום שבו, שלוש שנים אחר כך, ישבתי פה על המזח עם הכובע שלה, וכולם חשבו שאני ברוגז." הוא נשם. "בבוקר ההוא הרוח הייתה מושלמת. מערבית, חזקה, בדיוק כמו שהיא אהבה. ואני ישבתי בבית חולים, והסתכלתי מהחלון של קומה שמונה על הים, וחשבתי: היום היינו מגיעים לסלע."

* * *

הצרצרים המשיכו. הפנס ליד המחסן זמזם. הרחק, באגם, משהו התיז, אולי דג, אולי האדמירלית, שלא ישנה אף פעם.

"אחר כך," אמר דניאל, "לא נכנסתי לים. שנה שלמה. אני, שגדלתי במים. שידעתי לשחות לפני שידעתי ללכת. לא נגעתי. אבא היה נוסע לחוף, ויושב שם, ואני הייתי נשאר באוטו. הסירה שלי עמדה במועדון ביפו, מכוסה בברזנט, ואף אחד לא נגע בה. המאמן היה מתקשר, ואני לא עניתי."

"ומה קרה?"

"יואב," אמר דניאל. "החבר שלי ממכמורת. יום אחד הוא בא אליי הביתה, עם שני קרשי גלישה, ואמר: 'אני לא שואל אותך. אני רק אומר לך שאני הולך למים. אם אתה רוצה, תבוא. אם לא, תשמור לי על הכפכפים'. ואני שמרתי לו על הכפכפים. שלושה שבועות. כל שבת. ישבתי על החול והחזקתי את הכפכפים של יואב." הוא צחק בשקט. "ובשבת הרביעית, אני לא יודע למה, קמתי, ונכנסתי. עם הבגדים. והמים היו קרים, ורעים, ומלוחים, ובדיוק כמו שהם היו תמיד. והתחלתי לבכות. בתוך הים. ככה, באמצע. ויואב ישב על הקרש, ולא אמר כלום, ולא הסתכל, ורק אמר בסוף: 'אז אתה מחזיר לי את הכפכפים או מה'."

בן צחק. צחוק קטן, מופתע, עם משהו רטוב בתוכו.

"זה הכלל שלי," אמר דניאל. "מאז. כשמישהו לא מוכן, לא שואלים אותו. אומרים לידו. ומחכים. ושומרים לו על הכפכפים."

בן הסתכל על הכדור שעל הברכיים. "בגלל זה ישבת מחוץ לצריף," הוא אמר לאט. "בלילה ההוא. ביום ההולדת. כל הלילה."

"בגלל זה."

"שמרת לי על הכפכפים."

"משהו כזה."

* * *

בן שתק הרבה זמן.

"היא הייתה אוהבת אותי?" הוא שאל לבסוף, בקול שניסה להישמע כאילו לא אכפת לו. "אמא שלך. אם היא הייתה…"

דניאל חשב על זה. ברצינות. כי זאת הייתה שאלה רצינית.

"היא הייתה מכריחה אותך לשוט," אמר. "ביום הראשון. היא הייתה אומרת 'אין דבר כזה מפחד מסירות, יש רק מי שעוד לא ישב בסירה טובה'. ואתה היית שונא אותה. ואחרי שבוע היית צועק 'אולה!' באמצע מרוץ, וחוזר הביתה עם כוויות מהשמש על האף, וטוען שלא נהנית בכלל." הוא עצר. "כן. היא הייתה אוהבת אותך. היא אהבה אנשים כועסים. היא אמרה שאנשים כועסים הם אנשים שאכפת להם יותר מדי, ושעוד לא מצאו לאן לשים את זה."

בן לא ענה. אבל הכתף שלו, דניאל שם לב, הייתה עכשיו קרובה לכתף שלו. לא נוגעת. קרובה. על הספסל, היה ביניהם עכשיו פחות ממטר. אולי חצי.

"ואבא?" שאל בן. "אמיר. כשהוא… כשהוא פגש את אמא שלי. כעסת?"

"לא," אמר דניאל. ואז, כי זה היה לילה של אמת: "קצת. בהתחלה. כי הבית היה שקט שנתיים, והתרגלתי לשקט. ואז יום אחד אבא חזר מהעבודה ושר. שר באוטו, שיר משנות השמונים, לא נכון, בחלונות פתוחים. כמו שהוא שר עם אמא. ואני הבנתי שזה בגלל מישהי. ושמחתי." הוא הסתכל על בן. "הבית צחק שוב. זה היה שווה הכול. גם ילד שטורק דלתות."

"אני לא טורק דלתות."

"אתה טורק דלתות ברמה אולימפית."

"זאת דלת כבדה," אמר בן. "זה פיזיקה."

"ומה היא הייתה עושה פה?" שאל בן אחרי רגע. "במחנה."

דניאל צחק, באמת צחק, בפעם הראשונה בלילה הזה. "היא הייתה לוקחת מזהבה את המגפון ביום השני. היא הייתה מתיידדת עם האדמירלית, כי היא התיידדה עם כל חיה מעצבנת. היה לנו חתול בבית, הכי רע בבת ים, שנשך את כל השכנים, והיא קראה לו 'מתוקי' והוא ישן לה על הראש. היא הייתה מלמדת את קובי לשחות תוך עשר דקות, צועקת עליו כל הזמן, והוא היה צועק 'אמונה!' והיא הייתה צועקת 'אמונה זה לא סגנון שחייה!'"

בן צחק. "ושמעון?"

"עם שמעון היא הייתה רבה. כל יום. על מלח. ואחרי שבוע הם היו מבשלים ביחד, ושורפים את המטבח." דניאל שתק רגע. "והיא הייתה מסתכלת עליך בטורניר, בשער שהבקעת לי, וקופצת, וצועקת הכי חזק מכל היציע. גם נגדי. במיוחד נגדי. היא אהבה כשמנצחים אותי. היא אמרה שזה בונה אופי."

"אז היא הייתה בצד שלי."

"היא הייתה בצד של מי שבועט הכי טוב," אמר דניאל. "זה אתה."

* * *

בשתים עשרה פחות עשרים בן קם פתאום.

"חכה פה," הוא אמר. ורץ.

מה שדניאל לא ראה, וידע רק מאוחר יותר, מעומר, שסיפר את זה לכל המחנה בארוחת הבוקר בגרסה מוגזמת פי שלושה:

בן נכנס לצריף שפמנון בריצה, בלי להדליק אור, ניגש למיטה של עומר, וטלטל אותו. עומר נחר. בן טלטל חזק יותר. עומר נחר חזק יותר, נחירה של טרקטור שמתווכח עם עצמו. בסוף בן צבט לו את האף.

"מה? מה? אש? אווזה?" עומר התיישב במיטה בבהלה.

"אני צריך את מר כפתור," לחש בן.

"מה? עכשיו? למה?"

"לא משנה למה. ללילה אחד."

עומר הסתכל עליו בחושך, עם העיניים הקטנות של מי שהתעורר באמצע חלום על הפועל. ואז, לאט, הוא הבין משהו. עומר אולי דיבר יותר מדי, אבל הוא לא היה טיפש. "בשביל דניאל?" הוא לחש. "דניאל עצוב?"

"לא," אמר בן. ואז: "כן. סתום."

עומר הוציא את מר כפתור מתחת לכרית. הוא החזיק אותו רגע, כמו שנפרדים ממישהו לפני טיסה. ואז, בזהירות, הוא עטף אותו בגרב נקייה, "שלא יהיה לו קר בדרך", ונתן אותו לבן. "הוא ישן על הצד השמאלי," הוא אמר ברצינות. "ותחזיר לפני ארוחת בוקר. ואל תספר לרועי."

"אני לא אספר לרועי."

"ובן?" עומר כבר נשכב בחזרה, וחצי ישן. "זה יפה. מה שאתה עושה."

"סתום," אמר בן, ורץ.

* * *

דניאל חיכה. הוא לא ידע למה. אחרי חמש דקות הוא החליט שבן כנראה הלך לישון, ושזה בסדר, ושזה היה לילה ארוך, והוא קם והלך בשקט לצריף שקנאי. נדב עדיין ישן עם העט ביד. אלון עדיין ישן בלי לזוז. דניאל הוריד את הכפכפים, ונכנס למיטה, ושם את הראש על הכרית.

ועל הכרית, משהו היה מונח.

דובי. קטן, מרופט, בלי אף, עם עין אחת שנתפרה בחוט כחול. מר כפתור. הדובי של אלי, האח הקטן של עומר, שעומר סחב איתו כל הקיץ, לכל מקום, בכיס, ושעליו הוא בכה כשהתגעגע לשוקו.

מתחת לדובי היה פתק. כתב יד עקום, על נייר שנתלש מהמחברת של נדב, כנראה בלי רשות:

הוא ישן על הצד השמאלי. אל תשאל. עומר אמר שאפשר רק ללילה אחד. צריך להחזיר לו לפני ארוחת בוקר, אחרת אלי יבכה ועומר יבכה וזה יהיה בלגן. הוא עוזר. אני לא אומר שאתה צריך עזרה. אני רק אומר שהוא עוזר.

ובשורה האחרונה, מחוק, ונכתב שוב, ומחוק, ונכתב שוב, ובסוף נשאר:

לילה טוב.

דניאל החזיק את הפתק. הוא קרא אותו שלוש פעמים, לאור הירח שנכנס מהחלון. אחר כך הוא שם את מר כפתור ליד הראש שלו, על הצד השמאלי, כמו שצריך, כי זה מה שהפתק אמר, ולא שואלים.

מהמיטה ממול, נדב מלמל בשינה: "קומולונימבוס. סופה מתקרבת."

"לא," לחש דניאל לתקרה. "דווקא לא."

ובפעם הראשונה מזה שלוש שנים, ביום שישי בלילה, הוא נרדם לפני חצות.

מה שקורה במחנה פרק 63: על אמא - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין